מתנאל אזריאל
תקציר הפרק הקודם: הילד המסתורי שהופיע בפונדק הדרכים של העיירה מעז להתנגד לשודד האוקראיני מזרה האימה ומאתגר אותו לדו-קרב לעיני כל העיירה נגד מאיר, בעל הפונדק המפוחד. בעל הפונדק עומד לאבד את עשתונותיו, ופתאום צץ בראשו זיכרון אבוד מהעבר.
"מאיר! בוא כבר! המלמד ישים לב שאנחנו מאחרים!" עיניו השחורות של יענקי הביטו בו בחיוך שובב, ומאיר החזיר לו מבט שובב אף יותר; הוא הכה במים והתיז על פניו של אחיו הקטן. המים הקרים שטפו את פניו הצנומות, והוא פרץ בצחוק, ואז התיז בחזרה. שני הילדים רחצו בנהר שזרם בין השדות שמאחורי העיירה. השמש כבר טיפסה לאמצע השמיים, והלימודים בחדר של העיירה עמדו להתחיל. "נו, מאירק'ה, אנחנו חייבים ללכת! הרב'ה יספר לאבא ששוב ברחנו לנהר, ואבא ירתח מזעם!" יענקי הפציר באחיו בחצי חיוך ובטון מתחנן. "בסדר, בסדר", הוא נכנע והחל להתקרב לשפת הנהר.
"חה! אנחנו לא צריכים לעשות לך שום דבר", צעק הנער אל הילד הקטן. "אח כזה פחדן זה עונש מספיק!" הוא החל לצחוק, וחבריו הצטרפו אליו. מאיר הרגיש את הבושה חונקת אותו
"לא כל כך מהר, אתם לא חייבים ללכת לשום מקום!" מאיר הביט לכיוון הקול השחצני; שלושה נערים עמדו על הגדה והביטו בהם בחיוכים מבשרי רעות. אוקראינים מהכפר הסמוך. הם לבשו בגדי איכרים מבד גס, וראשיהם היו מגולחים לגמרי. רעד עבר בגופו של מאיר, והוא הרגיש את הפחד המוכר משתלט עליו. אחיו יענקי, שכבר כמעט הגיע לגדה, החל לסגת אל עומק הנהר, אבל הנער הגדול שבחבורה, נער גבוה ובלונדיני שמאיר זיהה שהוא בנו של סוחר העורות הגוי, שלח יד ארוכה ואחז בכתפו של הילד הרזה: "אתה לא הולך לשום מקום, ז'יד קטן". הנער המגודל משך את הילד מהמים והניף אותו באוויר. מאיר עצר את נשימתו, והנער הגוי החל לנער את יענקי, חיוך נבזי על פניו. "די! תעזבו אותו!"
"חה! לעזוב אותו, ואם לא נעזוב אותו, מה תעשה לנו?!"
יענקי הביט באחיו במבט מפוחד בעיניו הכהות, ומאיר שם לב שהוא התחיל לבכות. "מה תעשה לנו, אה? ילד יהודי שמן!" התחושה המוכרת של חוסר האונים החלה להתערבל בבטנו של מאיר, והוא הרגיש את גופו קופא. הוא שנא את זה. הוא שנא את עצמו.
"היי! אני מכיר אותו!" צעק לפתע אחד הנערים האחרים, ילד מכוער בשיער קצוץ ובאפודת עור, "זה הבן השמן של הפונדקאי!" מאיר התכווץ. "חה! דה! אתה צודק! זה הילד השמן הפחדן! הוא לא יעשה לנו כלום!" יענקי הביט בו במבט מתחנן, אבל מאיר הסיט את מבטו והסתובב.
"חה! יהודי פחדן! גם כשאח שלך בסכנה אתה לא מסוגל לעזור לו! אתה פחדן כמו כל היהודים!" רעש של חבטה במים נשמע, ויענקי השתנק בקול. הם זרקו אותו בחזרה לנהר.
הם צודקים, חשב מאיר בעוד הדמעות ממלאות את עיניו ומטשטשות את ראייתו. הם צודקים. אני פחדן.
"חה! אנחנו לא צריכים לעשות לך שום דבר", צעק הנער אל הילד הקטן. "אח כזה פחדן זה עונש מספיק!" הוא החל לצחוק, וחבריו הצטרפו אליו. מאיר הרגיש את הבושה חונקת אותו.
"מאיר!" קרא אליו אחיו, אבל מאיר התעלם והחל לצעוד אל עבר גדתו השנייה של הנהר. "מאיר! מאירק'ה!" קולו של אחיו דקר אותו כמו סכין, אבל מאיר המשיך בדרכו, הרחק, הרחק, הרחק. הוא רצה לברוח מכל הרעש, לברוח מהבושה, לברוח מעצמו. צחוקם של הנערים ליווה אותו כשיצא מהנהר, ועצם קשה פגע בראשו. הם החלו לזרוק עליו אבנים. הוא החל לרוץ, והדמעות שטפו את פניו. הוא רץ עד שלא נותר בו כוח, עד שהנהר היה הרחק מאחוריו.
"תברח, ז'יד שמן ופחדן שכמותך!"
זעם פתאומי מילא את עורקיו. הוא נעץ את מבטו באוקראיני השרירי שעמד מולו בחזה חשוף ובמבט יהיר. הוא טפח על שכמו של הילד, ואז התנתק ממנו בעדינות. "תודה, ילד", אמר בגרון יבש. הוא חש שהאש שזורמת בעורקיו מתגברת על הפחד המקפיא
"קדימה ר' מאיר, אני יודע שאתה מסוגל לזה!" בעל הפונדק התנער. קולות העידוד של הקהל הקיפו אותו מכל עבר, והגוי העצום בצד השני של הכיכר חייך אליו באכזריות. מאיר עפעף בעיניו והביט היישר לתוך עיניו הנחושות של הילד הקטן והמסתורי. הפחד לפת אותו. הוא הרגיש איך הוא זורם בעורקיו ומשתק אותו. ליבו התמלא באותה בושה מוכרת, ודמעות עלו בעיניו. הוא השפיל את מבטו והניד בראשו, "ל-לא-לא, א-אני לא יכול".
"אתה יכול", ענה לו הילד בפשטות וברצינות פתאומית.
"לא, לא, לא, אתה לא מבין! אני לא מסוגל! אף פעם לא הייתי מסוגל-"
"אני מבין. אתה מפחד", קולו העדין של הילד כמו התנגן באוזניו של העל הפונדק, "אתה מפחד, ומותר לפחד. גם אני מפחד", ובמילים האלו פרס הילד את ידיו וחיבק את בטנו העגולה של בעל הפונדק. בעל הפונדק החל לרעוד, והדמעות שטפו מעיניו. "הכול בסדר. אתה בסדר".
בעל הפונדק הסיט את מבטו ופגש במבטה של פייגי, שהסתכלה בו המומה. פייגי, ליבו של בעל הפונדק נשבר בקרבו. פייגי הייתה הבת של אחיו יענקי, שהפקיד אותה בידיו, והוא הבטיח לו שישמור עליה, שיטפל בה, והוא, הוא נתן לגוי הזה, לחיה הזאת, לקחת אותה!
זעם פתאומי מילא את עורקיו. הוא נעץ את מבטו באוקראיני השרירי שעמד מולו בחזה חשוף ובמבט יהיר. הוא טפח על שכמו של הילד, ואז התנתק ממנו בעדינות. "תודה, ילד", אמר בגרון יבש. הוא חש שהאש שזורמת בעורקיו מתגברת על הפחד המקפיא. הוא צעד באיטיות למרכז המעגל ונעמד שם בגב זקוף. אנשי העיירה הביטו בו במבטים מהופנטים.
השודד צחק בזלזול וירק לקרקע היבשה. "אחרי אני גומר איתך אני לסדר כל ז'ידים בעיירה בשורה והורג אותם אחד אחד!" הוא עבר לתנוחה התקפית והתקדם אל עבר בעל הפונדק השמנמן, שעדיין לבש את סינר הבד המלוכלך שלו. הקהל השתתק באחת.
בעל הפונדק עצם את עיניו. הוא ראה את יענקי, את המבט המפוחד בעיניו. הוא צריך אותי. הוא ראה את פייגי. היא צריכה אותי. הוא פקח את עיניו. לחייו השמנמנות האדימו בזעם, והוא הישיר מבט לגבר השרירי שעמד מולו. "אז בוא תתקוף כבר, גוי מלוכלך שכמוך!" קרא. הצעקה הדהדה בכיכר העיירה. הקהל עצר את נשימתו. והילד חייך.
ניצוץ קטלני הבזיק בעיניו של השודד האוקראיני, והוא זינק במהירות של שד אל עבר היהודי השמנמן. אבל מאיר עמד זקוף ואגרף את שתי ידיו. הוא הישיר מבט נחוש אל יריבו המסתער. הוא לא פחד.
