הנחישות ניצחה

בפסח האחרון ציינו שנה להקמת גבעת שדה יונתן, שעלינו אליה בניסן תשפ"ג כזרוע התיישבות קדמית של רמת מגרון. נהוג להגיד במקרים רבים ששנה היא תקופת זמן קצרה שבקושי ראויה לסיכום ביניים קצר, אך אם נשפוט לפי מספר האירועים שחוותה הגבעה בשנה האחרונה, נדמה שחלף לא פחות מעשור: החל מרגעים שהכול נראה שחור וחסר תקווה מכל הבחינות דרך לילות מפרכים וחסרי שינה ועד לזמנים של ניצחונות והתרוממות רוח, שהוכיחו שהאמונה בקב"ה והנחישות של הבחורים החלוצים בגבעה חזקה יותר מהכול.

לא חלפו ימים אחדים, וכבר החלו להתאסף בהר שממול ערביי הכפר דיר דבוואן. משלחות של מכובדים בחליפות הלכו וחזרו, ושבאב הכפר תצפת ללא הרף. שבוע לאחר מכן התרחשה ההתפרעות הערבית הראשונה נגד הגבעה, והיא נתנה את האות לסדרת התקפות חסרות תקדים שלא זכורות לי כמותן בשנים האחרונות בגבעות אחרות

בין החלטה לעלייה

ההחלטה לעלות לקרקע של שדה יונתן הגיעה כמעט שנה לפני העלייה בפועל. ברמת מגרון, ששוכנת למעשה בנקודת החיבור שבין ספר המדבר למרכז בנימין, הבטנו כל הזמן אל האופק מזרחה, על הרצף הטריטוריאלי היהודי לאורך כביש אלון שהלך והוקם בשנים האחרונות באמצעות שורה ארוכה של גבעות וחוות, מהיישוב חמרה שבבקעת הירדן ועד מעבר ליישוב רימונים שבבנימין. בכל שנה הוקמו נקודות חדשות, והן צמצמו עוד יותר את הפער, ומקבצי בנייה ערבית בלתי חוקית שפלשו לשטח בתמיכת הרשות הפלשתינית סולקו עם עדריהם, שחלשו על המרחב. כך במהלך אסטרטגי חסר תקדים נוצר רצף התיישבות יהודית ענקי של מאות אלפי דונמים, שמלבד חיזוק ההתיישבות סיכל את הרצף הטריטוריאלי הערבי המתוכנן בין הערים שכם ורמאללה ליריחו ובקעת הירדן.

אחת המשימות שלנו, גבעה השוכנת בנקודת האמצע בין גזרות מרכז בנימין למזרח בנימין, הייתה לחבר את שתי הגזרות הללו לרצף התיישבותי ארוך שיתפרס עד צפון בקעת הירדן. וכך נעשה. תחילה חצה עדר הכבשים של הגבעה את ציר 60 מזרחה לעבר היישוב מכמש וכביש אלון, והחל לרעות ולהתקדם אט-אט בשטח שהיה נתון כולו עדיין בידיהן של חמולות ערביות מהכפר דיר דבוואן, שהתגוררו במאהלים בשטח שעליו הוקמה לימים שדה יונתן, והיו רועות את עדריהן ומעבדות שטחים חקלאיים נרחבים בכל האזור.

זה לא תמיד הלך חלק, אך כמו בסיפור של אברהם ולוט, ככל שעדר הכבשים היהודי הלך והתקדם בשטח, כך נסוגו הערבים מעוד ועוד שלוחות על הרכס. ככל שעבר הזמן שב עוד שדה לידיים יהודיות ועוד בור מים עבר לשמש נקודת השקיה לכבשים.

כמעט שנה שלמה התנהלה מערכה בשטח, וקרוב ל-700 דונמים של שטחי מרעה הוחזרו בה לבעלות יהודית, עוד שישים דונמים של חיטה עובדו ונזרעו על ידינו, ודרי שני המאהלים הערביים הבינו שבעלי הבית חזרו לארצם ועקרו את משכנם פנימה, אל תוך הכפר. בשלב הזה נראה שבשלה העת להעלות נקודת התיישבות קבועה לשטח כדי לבסס את הנוכחות היהודית במקום.

המערכה שקדמה לעליית הגבעה לא הייתה קלה, בלשון המעטה, ודרשה המון התמדה, נחישות וגבורה מצד רועי הצאן של הגבעה, אך אם היה נדמה לנו שהשלב הקשה כבר מאחורינו, האירועים שהגיעו בחודשים הראשונים הבהירו שהאתגרים עד כה היו בקושי טעימה קטנה לקראת הבאות.

למחרת בבוקר הגיע למקום המח"ט אלבז. זעוף ירד מהג'יפ, סירב לדבר עם הבחורים בגבעה והלך עם מלוויו לפאתי הכפר. שם חיכו לו מיטב נכבדי דיר דבוואן. אחרי 'תחקיר' של רבע שעה עם נכבדי הכפר חזר המח"ט לג'יפ וקבע כי "מדובר בנפצים" ולא בירי. המ"פ ננזף, ובכפר כמובן הבינו את המסר והמשיכו ביתר שאת בהתקפות

הקמת הגבעה התרחשה כמה ימים לפני פסח סמוך לחצות ליל. למקום הגיעו חברי גרעין ההתיישבות של הגבעה, שלושה בחורים בלבד, ועוד 15 מתנדבים באו לסייע בהקמה, חדורים באהבת הארץ שבערה בלבבות. הבחורים חולקו לצוותים: כמה החלו ביישור השטח לאוהל הראשון שיוקם, אחרים עמלו על הקמת הדיר, ושני בחורים שמרו על העדר, שהמתין בינתיים לבניית המכלאה. עד אור הבוקר עמדה הגבעה על תילה, ראשונית ופשוטה אך איתנה וחזקה.

לא חלפו ימים אחדים, וכבר החלו להתאסף בהר שממול ערביי הכפר דיר דבוואן. משלחות של מכובדים בחליפות הלכו וחזרו, ושבאב הכפר תצפת ללא הרף. שבוע לאחר מכן התרחשה ההתפרעות הערבית הראשונה נגד הגבעה, והיא נתנה את האות לסדרת התקפות חסרות תקדים שלא זכורות לי כמותן בשנים האחרונות בגבעות אחרות.

כחמישים ערבים מדיר דבוואן הציתו צמיגים כמה מאות מטרים מהגבעה והחלו להתקדם לעברה וליידות אבנים. כוח צבאי קפץ למקום ופיזר אותם לכפר בתוך כחצי שעה, ונראה שהאירוע נגמר. אך לא כפר רצחני ולאומני כדיר דבוואן יאמר נואש. בתוך ימים מספר הוקם 'אוהל התנגדות' מול הגבעה, וממנו יצאו בכל יום עשרות ולעיתים אפילו מאות ערבים, ופתחו בשלל התקפות על הגבעה.

מדי יום כשיצא אל המרעה רועה הצאן של הגבעה היו מתאספים כשלושים-ארבעים ערבים בצלע ההר שמעליו, ובמהלך משולב עם רועי הצאן הערבים היו נצמדים אליו פעם אחר פעם, תוקפים, מנסים לגנוב ראשי צאן מהעדר ומציתים את שטחי המרעה. לא אלאה אתכם בפרטי המערכה, שנמשכה יותר מחצי שנה, רק אציין שאתגרי המרעה ביו"ש אינם זרים לי, ובכל זאת עמדתי נפעם פעם אחר פעם למראה הגבורה והנחישות של רועי הצאן של הגבעה, שמתוך יישום תורת המרעה שרכשו במהלך השנים הפגינו אומץ בלתי רגיל והצליחו פעם אחר פעם להדוף את ההתקפות. כמה מהפעמים הדבר אף עלה בפציעתם שלהם, אך כל זה לא מנע מהם להתייצב למחרת באותו מקום בדיוק ולשדר לאויב שאותנו אי אפשר להזיז. בכל התקופה הזאת נאלצנו, יתר התושבים בגבעה, להיות בכוננות מתמדת למקרה של תקיפה, אך רועי הצאן ניצבו תמיד בחזית לבדם, ובקור רוח בלתי רגיל ניהלו את המערכה בהצלחה מרובה.

אם לא די בהתקפות על רועי הצאן ביום, פתחו מחבלי דיר דבוואן ב'בלבול לילי', שם קוד להתפרעות לילית המונית שהועתקה מהאירועים האלימים ההמוניים שהתרחשו לפני כמה שנים ברצועת עזה סמוך לגבול עם ישראל.

זה החל בהצתות בכמה מוקדים מדי ערב ועד השעות הקטנות של הלילה, הסלים חיש מהר לתקיפה המונית של התושבים שמיהרו לכבות את השרפה, עבר להשלכת בקבוקי תבערה והגיע לסדרת פיגועים בנשק חם שרק בניסים לא גרמו עד היום לנפגעים. אירוע הירי הראשון קרה במוצאי אחת השבתות סמוך לשעה אחת בלילה. רכב ערבי הגיע לנקודה של כמה מאות מטרים מהגבעה, ירה שלושה כדורים, הסתובב ונמלט. האירוע דווח מייד לכוחות הביטחון, אך אלו הגיעו באיחור של חצי שעה, שאלו כמה שאלות וסרבו לצאת לסריקות בנקודה הנמצאת סמוך לפאתי הכפר.

כמה דקות אחרי שהכוחות סבו על עקביהם בלי שאפילו ביקרו בזירה, שב והגיע רכב לנקודה, כיבה את האורות, האיר כחצי דקה בפנס קטן על הקרקע, ככל הנראה כדי לאסוף תרמילים, ונמלט מהמקום. מיותר לציין ששום מחבל לא נעצר.

בכפר ראו כי טוב והחליטו לשחזר את הפעולה. שלושה ימים בלבד לאחר מכן שוב הגיעו המחבלים. כמה דקות לפני כן יצאו שני בחורים מהגבעה לסיור קדמי והבחינו בשלוש דמויות בשיא הגובה בהר ממול, צועדות שפופות, יורות חמישה כדורים ונמלטות מהמקום. במקרה הזה נדרשו לכוחות שעה וחצי להגיע, לשאול כמה שאלות ולסרב גם הפעם לחתור למגע.

זה נשמע מטורף, אבל האירוע חזר על עצמו בשבועות הבאים לפחות עוד שמונה פעמים. מחבלים יורים ממרחק של 600–700 מטרים לעבר הגבעה ושבים הביתה ללא הפרעה, ובכל פעם התעוזה שלהם הולכת וגוברת.

בחסות הרוח שנשבה ממח"ט בנימין דאז אליאב אלבז, שהפגין תמיד יחס עוין מאוד להתיישבות, החלו הכוחות להתייחס באדישות לאירועים ואף להכחיש את קיומם באופן בלתי נתפס. בחלק מהפעמים הואשמה הגבעה שהיא בודה את האירועים מליבה, ובמקרים אחרים טען המח"ט, בלי להגיע לשטח כלל, כי מדובר ב"זיקוקים". המשותף לכל האירועים היה שאחרי כל פיגוע נגד הגבעה נקט המח"ט את שיטת "אין יהודים – אין פיגועים" ושלח את כוחותיו לפנות את הגבעה.

בכל אותה תקופה התרחש טרור מטענים בלתי פוסק נגד שדה יונתן. בכל כמה ימים היו מתקרבים ערבים בחסות החשכה עד למרחק של כ-300 מטרים מהגבעה, מניחים מטען הבשלה רב עוצמה, מציתים וממתינים לפיצוץ, בתקווה שזה יגיע כשהתושבים יחושו למקום לכבות את מוקד ההצתה, שנראה מרחוק כשרפת קוצים תמימה. בלתי נתפס, אך מספר המטענים שהופעלו נגד הגבעה בתוך חצי שנה בלבד, שחלקם יצרו פיצוצים שהעיפו רסיסים למרחק של יותר ממאה מטרים, כפול ממספר המטענים שפוצץ במשך שנתיים שלמות הכפר אל-מועייר שבבנימין, כפר שנודע לשמצה בסדרת פיגועי הטרור שהוציא נגד הנוסעים היהודים בכביש אלון.

אני כותב זאת בצער, אבל במרבית מהאירועים הללו כלל לא קפצו כוחות לשטח, ואלו שכן קפצו וחתרו למגע לרוב ננזפו בפיקוד. הסיפור אולי המקומם ביותר שהתרחש היה של מ"פ מילואים תותח שהגיע לגזרה והחליט בכל זאת לבדוק אם אכן מתבצע ירי כמעט מדי ערב לעבר הגבעה, כפי שהתושבים מדווחים. הוא הציב צוות לוחמים במארב, ואלו זיהו סמוך לשעה שתיים בלילה שלוש דמויות יורדות מ'אוהל ההתנגדות' בכפר לעבר הגבעה ויורות שוב ושוב ללא כל חשש במשך כמה דקות. האישור ניתן, והחיילים פתחו באש לעבר המחבלים ממרחק של כ-250 מטרים. צעקות נשמעו מההר, ועוד כמה ערבים חשו למקום, נשאו על גבם שניים מהמחבלים שנפגעו ונמלטו מהשטח.

בכפר היו בטוחים שלא יאונה להם כל רע, ושני המחבלים שנפצעו מהירי באורח קל עד בינוני במקום להתחבא במקום מסתור נלקחו לבית החולים ברמאללה, ושם סיפרו לעיני מצלמות הטלוויזיה הערבית שהובאה למקום כי בסך הכול "שמרו על הכפר", ולפתע ירו בהם מתנחלים.

למחרת בבוקר הגיע למקום המח"ט אלבז. זעוף ירד מהג'יפ, סירב לדבר עם הבחורים בגבעה והלך עם מלוויו לפאתי הכפר. שם חיכו לו מיטב נכבדי דיר דבוואן. אחרי 'תחקיר' של רבע שעה עם נכבדי הכפר חזר המח"ט לג'יפ וקבע כי "מדובר בנפצים" ולא בירי. המ"פ ננזף, ובכפר כמובן הבינו את המסר והמשיכו ביתר שאת בהתקפות.

אחרי כחצי שנה סיים אלבז את תפקידו בחטיבת בנימין, והרוח שנשבה מהפיקוד החלה להשתנות לטובה, במקביל להתבססות הגבעה למרות כל הקשיים. לא מיותר לציין שבתחילת המלחמה, כשכל המערכות התעוררו מתרדמתן וכוחות מילואים החליפו את הכוחות הסדירים ביו"ש, נאלצה המערכת להודות בעצמה בקיומם של פיגועי הטרור נגד הגבעה.

באחד השבועות הראשונים למלחמה, אחרי כמה חודשים של שקט, שוב פתחו מחבלים באש לעבר הגבעה. הפעם קפצו למקום כוחות והשיבו אש, וכעבור כמה דקות עדכנו כי התקבלה התראה מהשב"כ על חוליית ירי ומטענים מדיר דבוואן שבכוונתה לבצע פיגועים במרחב שדה יונתן. נשמע לכם מוכר? מסתבר שעד לאותו ערב במערכת לא שמעו על קיומה של החוליה. למרות הכול, ככל הידוע לי, עד היום לא נעצר ולו מחבל אחד ממאות המחבלים שהשתתפו ביותר ממאה פיגועי ירי, מטענים, הצתות, תקיפות מאורגנות והתפרעויות המוניות נגד הגבעה בשנה האחרונה.

כדי להבין את העוצמה ואת הנחישות של הבחורים בגבעה שהביאו אותה למצב שהיא נמצאת היום אי אפשר שלא להזכיר את כל האירועים הקשים הללו שצלחו בדרך. 11 הריסות ופינויים עברה הגבעה עד היום, ובכל אחד מהם הוחרם ציוד רב, הוחרבו המבנים עד תום והופעלה אלימות קשה נגד הבחורים.

סדרת האירועים שפירטתי כאן, והיא מעט מזעיר ממה שעברו בחורי שדה יונתן, ללא ספק מפרכת וקשה, אך קשה עשרת מונים לעבור את הדברים הללו כשהמערכת מפנה לך גב ואתה עומד כמעט לבד בשטח. אחת ההתמודדויות הקשות ביותר היא לחיות במצב שבו לא רק שלא פועלים נגד האויב שנלחם בך, אלא נאבקים בך בחזרה ומכחישים אפילו את קיום הפיגועים והתקיפות.

בהר ממול עומד שומם ומתבדר ברוח 'אוהל ההתנגדות', שהכיל עד לפני כמה חודשים עשרות רבות ולעיתים אפילו מאות ערבים מדי יום ושירי הלל נכתבו בכפר על גבורתם של מחבליו. רועי הצאן של הגבעה כבר רועים בסמוך לכפר, וההתקפות במרעה נפסקו לעת עתה כמעט לחלוטין. רק חלקי המטענים והצמיגים השרופים עדיין פזורים לכל רוחב השטח, עדות חיה למערכה שהתחוללה כאן לא מכבר

איתנים מתמיד

ולמרות זאת שנה אחרי העלייה לקרקע הגבעה עומדת איתנה וחזקה מתמיד. מדי יום חולש עדר הצאן של הגבעה על יותר מ-1,400 דונמים שנקנו בעמל, יזע ודם ויוצרים רצף טריטוריאלי אסטרטגי יקר מפז.

כביש כורכר נסלל אל הגבעה ומאפשר גישה נוחה וקלה למקום. מטע של עצי פרי ניטע, וכ-120 דונם עובדו ונזרעו. בהר ממול עומד שומם ומתבדר ברוח 'אוהל ההתנגדות', שהכיל עד לפני כמה חודשים עשרות רבות ולעיתים אפילו מאות ערבים מדי יום ושירי הלל נכתבו בכפר על גבורתם של מחבליו. רועי הצאן של הגבעה כבר רועים בסמוך לכפר, וההתקפות במרעה נפסקו לעת עתה כמעט לחלוטין. רק חלקי המטענים והצמיגים השרופים עדיין פזורים לכל רוחב השטח, עדות חיה למערכה שהתחוללה כאן לא מכבר.

המערכה עוד רחוקה מסיום, אבל הגבעה כיום ב"ה היא כבר עובדה מוגמרת. הרצף הטריטוריאלי היהודי לאורך כביש אלון וספר המדבר, שמסכל חלק ניכר בתוכנית פיאד, קורם עור וגידים, ובעז"ה בתוך שנה מהיום יושלם השלב הראשוני בו, שייצור רצף יהודי מלב בנימין עד לצפון בקעת הירדן. זהו מהלך שאי אפשר להפריז בחשיבותו.

משמח וממלא תקווה לשבת ולהסתכל היום על פירות העמל, אך היו יותר מדי ימים שבהם הכול היה שחור ושום נקודת אור לא נראתה באופק. בימים בלתי אפשריים, כשמאות ערבים מהכפר עולים עליך מהצד האחד, ושוטרי מג"ב רצים מהצד השני כדי לעצור כל יהודי שיראו בשטח, אתה תופס את עצמך ואומר: טאטע, איך אני שורד פה? אבל לא רק שרדנו, אלא גם התפתחנו וגדלנו. סירבנו להישבר ושמנו את מבטחנו בקב"ה שיכוון אותנו לדרך הנכונה וייתן לנו כוחות לעבור את כל המכשולים.

מה שהחזיק אותנו ברגעים הקשים הללו היה הידיעה הברורה בכל נימי נפשנו שאנו במלחמה היסטורית לכל דבר שתכריע את גורל ההתיישבות ביהודה ושומרון. כמונו נאבקים מדי יום מאות יהודים נוספים בגבעות ובחוות. הם נלחמים כמעט ללא אמצעים, מעטים מול רבים, אבל מצליחים להביא תוצאות פנומנליות בשטח ולהציל את ההתיישבות פשוטו כמשמעו.

את הדברים הללו של תולדות הקמת הגבעה הבאתי לפני הכול בשביל הלוחמים הצעירים בשטח שלא זכו עד היום להכרה ולהוקרה על גבורתם, וכדי שעם ישראל ייחשף ולו במעט לקרב האיתנים הזה שמתחולל בארץ מולדתנו. בהזדמנות זו נברך את בחורי שדה יונתן שיזכו להכפיל את הגבעה עד לשנה הבאה, ומי יודע, אולי אפילו לשלוח זרוע התיישבות קדמית יותר, שתהפוך את הגבעה ליישוב עורף בורגני.

עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!