מערכת
רשימת הנסיגות שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן עלולה לגרום לאדם דיכאון מתמשך, והיא אינה מומלצת לקריאה לבעלי לב חלש או לחלופין לאנשים שנוטים לייאוש ולפסימיות ואינם סבורים שמשהו יכול להשתנות.
הנסיגה הישראלית הראשונה, שבה הזנב היה ממש בין הרגליים, הייתה לאחר מלחמת קדש. ניצחון מזהיר והכרזה על 'ממלכת ישראל השלישית' הסתיימו בהתקפלות מפוארת. החשש אז, אגב, היה בעיקר מפני הרוסים, שמאן דהוא סיפר שהם מרכזים כוחות פלישה לעבר המזרח התיכון, דבר שלא היה ולא נברא ואף משל לא היה. ראש הממשלה – דוד בן-גוריון.
מלחמת ששת הימים היא למעשה המלחמה היחידה מאז מלחמת השחרור שבה צה"ל כבש שטח, עצום בגדלו, ומדינת ישראל נשארה בו. הרבה דם, יזע ודמעות נשפכו במאמצים לאפשר את ההתיישבות ביו"ש, ועד היום טרם העזה אף ממשלה אחת לבטל את הממשל הצבאי ולהכריז שזה באמת שלנו. ובכל זאת אנחנו כאן. למעשה רק מקום אחד הוחזר לערבים בסיום המלחמה הגדולה ההיא: משה דיין ברוב חוצפתו הוא שנתן לווקף את מפתחות הר הבית, לדיראון עולם. ראש הממשלה – לוי אשכול.
הרבה דם, יזע ודמעות נשפכו במאמצים לאפשר את ההתיישבות ביו"ש, ועד היום טרם העזה אף ממשלה אחת לבטל את הממשל הצבאי ולהכריז שזה באמת שלנו
כחלק מההסדר לאחר מלחמת יום הכיפורים נסוגה ישראל המנצחת מפני סוריה המפסידה ויצאה מקוניטרה. המושב קשת, שהוקם במקום, נדד משם ליעד אחר. ראש הממשלה – גולדה מאיר.
עם התקדמות השנים הלך המצב והחמיר: בשנת 1982 ויתרנו, כמה בלתי נתפס עד היום, על חצי האי סיני, 60,000 קמ"ר ממדינת ישראל שעברו לידי המצרים, תשורה על התוקפנות המצרית במלחמת קדש, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. אנחנו נתנו 60,000 קמ"ר, והם נתנו שלום קר, משהו שדומה יותר להסכם אי-לוחמה ולא יותר מזה. ראש הממשלה – מנחם בגין.
בשנות התשעים רשמו ממשלות ישראל למיניהן הישגים מרשימים בכל הנוגע לבריחה משטחי ארץ אבות: רבין תכנן לתת לסורים את הגולן, ולמרבה המזל נכשל בכך. בחייו הספיק לסגת מעזה ומיריחו במסגרת הסכם אוסלו א'. גם השלום המחויך שחתם עם ירדן היה כולל, כי איך אפשר בלי נסיגה ישראלית. נהריים הפכה לאזור חיץ, 300 קמ"ר מהערבה עברו לירדנים סתם ככה, פלוס חמישים מיליון קוב מים בשנה. וכאן הבן עוצר ושואל: איך זה שבכל הסכמי השלום תמיד רק אנחנו נותנים אדמה ואף פעם לא מקבלים שום דבר? מי יודע, אולי לאמריקנים הפתרונים.
רבין תכנן לתת לסורים את הגולן, ולמרבה המזל נכשל בכך. בחייו הספיק לסגת מעזה ומיריחו במסגרת הסכם אוסלו א'. גם השלום המחויך שחתם עם ירדן היה כולל, כי איך אפשר בלי נסיגה ישראלית
יצחק רבין הספיק לחתום גם על הסכם הדמים המכונה אוסלו ב', ושמעון פרס הוא שמסר שטחים עצומים מיהודה ושומרון לערפאת ולמרצחיו בדמות שטחי A ו-B. צה"ל יצא מכל הערים הערביות הגדולות והניח אותן לקיני הטרור שהוקמו שם מהר יותר מפטריות אחר הגשם. נתניהו בממשלתו הראשונה המשיך במסורת קודמיו ונסוג מ-80% מחברון, ונוסף על כך חתם על הסכמי ואי והספיק לבצע את הפעימה הראשונה, שם חמוד למדי לנסיגה ישראלית נוראה מקרוב ל-10% משטחי יו"ש, שניתנו לאש"ף בלי שום תמורה.
ביבי נפל, ברק עלה. ברק ניסה לסגת מכל יו"ש בערך, וסרבנותו של ערפאת היא שהצילה את היהודים מעצמם. כיוון שלסיים את כהונתו הקצרה בלי שום נסיגות אי אפשר, הסיג ברק, שלא לומר הבריח מאימת טרור חיזבאללה, את צה"ל מלבנון.
ברק הלך באנחת רווחה של הימין, הגיע שרון. שרון, שהיה בתחילה התקווה הגדולה של הימין, היה חייב כנראה לקנח את הקריירה ארוכת השנים שלו בנסיגה משלו: 8,000 יהודים גורשו, עשרות יישובים נחרבו, וצה"ל ומדינת ישראל נטשו את גוש קטיף, את צפון השומרון וגם את ציר פילדלפי, והוא הפך לאוטוסטרדה של תחמושת.
אחרי הצלחת ההתנתקות של אריק שרון גבר התיאבון לחלק את אדמת הארץ והגיעה תוכנית ההתכנסות של אהוד אולמרט. רק תיקי השוחד בהולילנד וסרבנות הערבים הם שמנעו את האסון הממשמש בא.
כשחזר בנימין נתניהו, וזאת יש לומר בכל זאת לזכותו, הוא עצר את רכבת הנסיגות ו'הסתפק' רק בהרס כמה יישובים, ובהם עמונה ומגרון, בהוראת בג"ץ. אה, כן, והייתה גם הקפאת בנייה של עשרה חודשים, 'דמי רצינות' של ישראל לאובמה וכדי שאבו מאזן יואיל בטובו לבוא ולדבר, על פי מנהג המקום שישראל תמיד תיתן ולא תקבל דבר בתמורה מלבד הבטחות קפואות על הקרח. אגב, מהספר שכתב נתניהו בשנה שבילה באופוזיציה מתברר כי גם הוא היה נכון פעמים רבות לקיים את הנוסחה הקבועה, לתת את שטחי ארץ ישראל תמורת שלום ולקבל בתמורה ניירות חסרי כיסוי.
המלחמה הזו היא הזדמנות היסטורית למדינת ישראל ליצור משוואה חדשה ומפתיעה במיוחד שלא ניסינו מעולם: שלום תמורת שטחים
נתניהו, שבילה בבלפור זמן רב יותר מכל ראש ממשלה אחר, פינה לשנה וקצת את משרד ראש הממשלה, וכבר התחדשה לה המסורת. יאיר לפיד היה בסך הכול ראש ממשלת מעבר לכמה חודשים, אבל אם אפשר להספיק לתת ללא תמורה קצת מארץ ישראל, באמת למה לא, ולאחר הכרזה על הרחקת המלחמה מול חיזבאללה העניק ללבנון שטח ימי עצום עתיר משאבים, מקבל כמיטב המסורת גם חרפה וגם מלחמה.
את הטירוף הזה שנראה לפעמים אצל חלקים בשמאל הישראלי כמו סוג של תשוקה בלתי מוסברת לחלוקת הארץ תמורת הרבה פחות מנזיד עדשים, תלה פעם הרב צבי יהודה קוק בטראומת השואה, סוג של מחלת נפש לאומית פנימית שנוכחת בתת-מודע של העם וגורמת לחלקים גדולים ממנו לאבד סבלנות, לרצות שלום עכשיו, שקט עכשיו, את כל החטופים עכשיו-עכשיו, ומוכן, לפעמים נראה שממש משתוקק, לשלם תמורת השקט והשלווה האלה מחיר כבד על חשבון אדמת אבותיו גם כששקוף לכל מי שקצת מפעיל את המוח שהטרור רק יחמיר.
אחרי שניסינו כל כך הרבה ונתנו כל כך הרבה, הגיע זמננו לקחת בחזרה. המלחמה הזו היא הזדמנות היסטורית למדינת ישראל ליצור משוואה חדשה ומפתיעה במיוחד שלא ניסינו מעולם: שלום תמורת שטחים, כלומר הפעלת לחץ צבאי כה מסיבי על המאס וחיזבאללה עד שהם ייאלצו בהסכם הפסקת אש לוותר על אדמה תמורת נכונותו של צה"ל לנצור את האש. שווה לפחות לנסות.
לתגובות: itamarsegal8@gmail.com
