הגאולה עוברת דרך הסרת הקליפה

הרב אהרון אגל-טל

שואלים לאן הלכה הגאולה. האם אפשר לזהות איזשהו ציר התקדמות כשנדמה שהכול נסוג לאחור? מה שהאמנו בו, מי שסמכנו עליו, האופק שראינו – הכול נעשה מטושטש כל כך. איפה המילים הגאוליות היפות שהורגלנו להן מילדות, ואיפה לעומתן הריאליה הקשוחה של החיים?

הרבה כאב חג השבוע מעל שולחנות החוגגים.

אכן, המדינה במשבר, אבל אנחנו מוכרחים לאסוף את עצמנו ולהמשיך הלאה. זו קודם כול קריאה קיומית מפוקחת, אבל בעיקר קריאה אמונית. אמונה בסדר שיש לעולם ושגם בגיא צלמוות "אתה עימדי".

בשנות הגלות היינו ערומים מבחינה לאומית. מיליוני יהודים חסרי הגנה המפוזרים בכל העולם ומופקרים לטוב ליבם של עריצים ושליטים, בלי יכולת להתגונן או להציב מחסום בינם ובין העולם הסובב. המעמד הרעוע הזה הצמיח את התוכן הפנימי במידה עצומה והביא את ההבשלה העמוקה שלנו כעם. הציונות העניקה את חומת המגן ושינתה מקצה לקצה את כל תפיסת העצמיות הלאומית שלנו. שבנו להתייצב על קווי ההגנה של זהותנו הלאומית. אבל ברבות השנים ובלי ששמנו לב, השלטנו עלינו את ה'קליפה'

צריכים לדבר על הפרי ועל הקליפה. הקליפה היא מושג בקבלה, אבל אפשר להבין אותו גם בשכל פשוט: הקליפה היא הצד הגלוי לעולם. היא מגינה על התוכן הפנימי ואמורה לייצג אותו. יש קליפות יפות, ויש קליפות כעורות. יש קליפות רכות, וישנן קשוחות. יש מינים רבים בטבע, וכל סוג מקבל את שכבת ההגנה הראויה לו.

גם אנחנו בני האדם נדרשים לקליפתיות הזו. איננו יכולים לעמוד חשופים וגלויים מול העולם כפי שאנחנו. אנחנו לובשים חליפות לחתונות ובגדי ספורט להתעמלות. אנחנו לובשים פנים של סקרנות כדי לאותת לחברים שאנחנו מעוניינים בחברתם ופנים של אדישות כשברצוננו לנתק מגע. הקליפה החיצונית מגינה על התוכן הפנימי, מסננת את העולם החיצוני מלחדור אלינו בכל כוחו.

ובכן, מה קורה כשמתחת לקליפה אין פרי של ממש? מה קורה כאשר נעשים שבויים בידי הקליפה?

בשנות הגלות היינו ערומים מבחינה לאומית. מיליוני יהודים חסרי הגנה המפוזרים בכל העולם ומופקרים לטוב ליבם של עריצים ושליטים, בלי יכולת להתגונן או להציב מחסום בינם ובין העולם הסובב. המעמד הרעוע הזה הצמיח את התוכן הפנימי במידה עצומה והביא את ההבשלה העמוקה שלנו כעם. בלא מגן וללא רומח התעצמה הנשמה היהודית ועמדה תדיר בפנייה מתמדת לבורא עולם.

הציונות העניקה את חומת המגן ושינתה מקצה לקצה את כל תפיסת העצמיות הלאומית שלנו. הלכנו ובנינו את המגננים שלנו. את כל מה שיגדיר את החיץ בינינו ובין העולם. הפסקנו לדבר ביידיש, בשפה שנוצרה בתוך הגטאות ושהניגון שלה הוא ניגון הלב, ושבנו לדבר את השפה התנ"כית, זו המתאימה לעם בוגר ועצמאי. שבנו להתייצב על קווי ההגנה של זהותנו הלאומית.

אבל ברבות השנים ובלי ששמנו לב, השלטנו עלינו את ה'קליפה'. נתנו עדיפות למי שיצרו את המצג של הביטחון. למי שידעו לדבר בטון ממלכתי. רצינו לייחס לבעלי דרגות בכירות יכולות א-לוהיות. להאמין שהם אינם טועים. להיות בטוחים ששיקול דעתם נקי ממה שבני תמותה נגועים בו: רדיפת כבוד ושררה או ממון.

קל לראות את עזות המצח, את השקרים, את הטיפשות, את הבערות וכל מיני צרות אחרות שמתלוות לאנשים שהיו פה פעם רמטכ"לים. אנחנו חייבים את השלב הקשה הזה כדי לסגל את האומץ להצביע על התוכן הפנימי שראוי לנו באמת

כשעמדנו מול אנשים בעלי תארים בכירים כמו דוקטורים או פרופסורים, היינו משוכנעים שהאנשים החכמים הללו בוחנים את כל מילותיהם בביקורת התבונה הטהורה. שאין שם יצרים ואין שם שנאות. שתבונה טהורה בוקעת מגרונם, וכל מה שנותר לנו הוא להתעמק בה ולמצוא לה תשובות מתאימות.

אנשי הקליפה הם אנשים עצובים ביסודם. הם מבינים שהם הולכים לכיליונם, לא במובן הפיזי אלא במובן המהותי. כשחוטאים ומציצים במהדורות החדשות רואים את ההבדל הבולט: הערוצים הוותיקים יוצרים מצג של כובד ראש. הם מבינים כביכול על מה הם מדברים. יש להם מקורות במקומות הנכונים כביכול. משא העם הזה על כתפיהם השחות כביכול. כשמסתכלים על ערוץ 14 רואים אנשים שמחים. יהודים טבעיים שנמצאים באולפן ושמחים זה במחיצתו של זה. הם לא הנושא והם אינם באים להרשים. יש להם תוכן פנימי. תרצו? תיקחו, לא תרצו? תניחו.

אנשי הקליפה חייבים לתחזק את המראה החיצוני. להעצים את החברים לדרך. לתחזק את האשליה בלי הפסק. אין להם חזון ואין להם תוכן למכור. השנאה לנתניהו היא הדבר היחיד המכונן את תחושת הצדק. או לחלופין בעולם – שנאת היהודים.

איפה כאן הגאולה שאנחנו מבקשים?

ובכן, כאשר אנחנו רואים קוסם העושה דברים יוצאים מגדר הרגיל, משהו בתוכנו מבקש להאמין שיש מי שחזק מחוקי הטבע. מה קורה כאשר חושפים את התרמית ומבינים שאדם מבוגר ישב שעות והכין את הקסמים שייראו אמיתיים? זה נראה מגוחך וכבר לא מעורר שום רושם.

ובכן, התגלות הערך הפנימי של עם ישראל, ה'פרי', עוברת דרך ההבחנה בין הקליפה לפרי. בהכרת השליטה של הקליפה בתודעה שלנו. קל לראות את עזות המצח, את השקרים, את הטיפשות, את הבערות וכל מיני צרות אחרות שמתלוות לאנשים שהיו פה פעם רמטכ"לים. אנשים שמחזיקים בתארים הכי מפוצצים מתגלים כמטופשים באופן מחריד.

אנחנו חייבים את השלב הקשה הזה כדי לסגל את האומץ להצביע על התוכן הפנימי שראוי לנו באמת. רואים את זה כבר בשדות הקרב. שם השטויות הנוצצות עובדות פחות, והלבבות נפתחים לקרוא בשם ה'. זה מעולם לא היה חזק כמו עכשיו, וזה ודאי ילך ויתחזק כמו קול הרעם המתגלגל בהרים.