הימים הקדושים של ספירת העומר הם זמן לתיקון המידות וזיכוך האישיות בדרך למתן תורה. ידוע שבין היסודות החשובים לקבלת התורה נמצאת אחדות ישראל. אנו רואים שמייד אחר יציאת מצרים, כדי שיזכו ישראל לקבל את התורה נדרשו להקדים ולעמוד יחדיו באחדות גמורה, כאומרו "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות יט, ב), "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י שם על פי המכילתא). וניתן לראות שכל מעלות הקודש לא באו לישראל אלא מתוך האחדות. אלא שצריך לברר, מדוע זהו תנאי חשוב כל כך, ומדוע לא די בכך שכל אחד יתקן את עצמו וילמד תורה באופן אישי, אף ללא אחדות?
יש לדעת כי האחדות היא הצורה השלמה של ישראל. וכל זמן שיש צד של פירוד ומחלוקת בישראל, סגולתם אינה מתגלה במלוא תפארתה. יסוד זה עולה ממקורות רבים, ושורשו נעוץ בהבנת מהותם של ישראל ונשמתם הפנימית, שהיא השכינה.
ובאמת צריך כל אדם לדעת היטב שנקודת השייכות שלו אל התורה נובעת מעצם היותו בן ישראל. "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). התורה היא ירושה לנו מצד היותנו בני ישראל, כלשון הברכה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
בדומה לזה המהר"ל מבאר שהסיבה שהאבות לא זכו לקבל את התורה היא מפני שהתורה ניתנה דווקא לעם, ולא ליחידים. לפיכך אבותינו הקדושים, אף שאין למעלה ממעלתם, מכל מקום לא זכו למה שזכו הבנים, וקיימו את התורה כמי שאינו מְצוּוה ועושה, לעומת בניהם, שעמדו רגליהם על הר סיני ונצטוו בתורה ומצוות. יסוד העניין הוא ששורש השייכות לתורה ולקדושתה הוא העם, כללות ישראל. ועומק העניין הוא שעם ישראל אחוז בבחינת אור השכינה, כי השכינה היא נשמת עם ישראל, והיא סוד התגלות הא-לוהות בקרבנו ועומק הקשר לה'. דבר זה נרמז בשיר השירים, המבטא את עומק קשר ישראל בקב"ה, והשכינה היא בחינת רעייתו של הקב"ה, הנרמזת בשיר השירים.
ודבר זה הוא השער להבנת מהות התורה, באשר התורה היא נקודת הקשר בין הדוד לרעיה, כפי שמבואר בחז"ל שעניין מתן תורה הוא קשר הקידושין בין הדוד לרעיה, בסוד דברי המשנה: "'ביום חתונתו' – זו מתן תורה" (תענית ד, ח). הופעת התורה היא סוד הקשר הקדוש המייחד שכינה בבעלה, המדביק את כללות ישראל בה' יתברך וחושף את קשרם העצמי. על כן כל הקשר בין איש ישראל לתורה הוא מצד היות האדם חלק ושביב מאור השכינה, פרט מתוך כלל ישראל. זוהי נקודת החיבור והשייכות של כל אחד מאיתנו לתורה ולקדושתה. בלא הקשר שיש לאדם אל עם ישראל, אין לו גם שום קשר לתורה.
ונציין שכשם שעצם השייכות שלנו לתורה נובעת מזהותנו הלאומית, מהיותנו חלק מעם ישראל, כן הוא בנוגע להשגת התורה ולפתיחת הלב לחוכמתה ולעומקיה: ככל שהאדם מעורה בחייו בעם ישראל, ככל שמלא אהבת אמת לישראל וככל שחש עצמו איבר ותא בכללות השכינה, כללות ישראל, כן מתרבה השגתו ודבקותו בה' יתברך ובתורה.
על כן נבין שאי אפשר לקבל תורה לפני ששורה אחדות בישראל, כדרך שאי אפשר שהכלה תתחתן עם החתן כל עוד איננה שלמה בעצמה ובכוחותיה. האחדות היא התשתית לתורה. לאור זאת נבין שהתנאי ההכרחי שהוא שורש שייכותנו אל התורה היא השייכות שלנו לעצמנו, להיות מאוחדים ומחוברים יחדיו. כי סוד האחדות הוא אשר עושה אותנו לעם ולהוויה אחת, אשר מתוכו יכולים אנו להתעטר בעטרת הקודש של סוד השכינה, שהיא המהות האחת שלנו, ובהיותנו מאוחדים ומחוברים זה לזה, הרי אנו כגוף לנשמה הקדושה, סוד השכינה השורה עלינו. אחדות ישראל כמוה כאחדות תאי הגוף, שרק בשלמותו תוכל נשמתו לחול בו, סוד השכינה השורה על העם בכללותו, ועל ידי כך נוכל לבוא בשערי הדבקות בה' דרך תורתו.
זוהי גם הסיבה השורשית לכך שהענווה היא המפתח העיקרי לזכות לתורה, כמוכח אצל אדון הנביאים, משה רבנו, שמידת הענווה היא אשר זיכתה אותו להשגת התורה, עד שנקראה ממש על שמו. מפני שהענווה היא תנועת הנפש של התבטלות הפרט בכלל עם ישראל (כמבואר במהר"ל תפארת ישראל). העניו ממוסס את גבולות אישיותו הפרטית ומתערה בכל הווייתו בכללות ישראל, באור השכינה. לפיכך זוכה הוא לתורה, לשפעת הקודש המתברכת בשכינה וניתנת בנהרה רבה לכל המאחד עצמו ומהותו עם אור השכינה.
זהו סוד אחדות ישראל שמופיע לפני מתן תורה, "וייחן שם ישראל נגד ההר". ונבין היטב שהכרח האחדות לא היה רק ברגעים הראשונים לפני מתן תורה, כך שכביכול משניתנה תורה שוב אין צורך באחדות. חלילה לא כן הדבר, כי התורה מופיעה בכל יום מחדש מהר חורב, ועצמות השגתה ומהותה תלויות באחדות. על כן נבין יסוד אדיר, שהכרח האחדות בתוך מחנה ישראל חיוני לא רק בשביל חוסננו הלאומי ועמידתנו כעם מול האויבים וכיוצא בזה, אלא הוא גם חיוני בעבור עמידתנו מול אבינו שבשמיים, מול מלכו של עולם, ובעבור השגתנו בתורה ובעמקי חוכמתה. האחדות היא יסוד ההשגה הרוחנית ושורש ברכת התורה שתופיע בתוך עם ישראל, אצל תלמידי חכמים, ישיבות וכללות העם. ללא אחדות לא רק שהרובד הגשמי בישראל חלש, אלא גם התורה וסוד הברכה הרוחנית כולה מידלדלת חלילה.
על כן ראוי עד מאוד לעסוק בעניין האחדות ולדבר בו, "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תהלים קכב, ח). ועל ידי כך נזכה לקרבה אל מלאכת אהבת ישראל לעשות אותה בפועל ממש. שנזכה לאחדות שלמה, ועל ידי כך לניצחון על כל אויבינו ולגאולה שלמה במהרה, אמן ואמן!
