מדי שנה בשנה עם צאתו של יום טוב ראשון של פסח כולנו מוכנים ומזומנים לקיים מצוות עשה ולספור את הימים עד לבוא חג השבועות. אלא שלעיתים משהו משתבש במחויבות החוזרת על עצמה מדי ערב, וכמו שכל מי שסופר יודע, אחרי 'פסילה' אחת אין דרך חזרה, והיהודי הנבוך יצטרך להמשיך לספור בלי ברכה.
כדי למנוע את הצער וההחמצה וגם את הכלימה שמלווים כל מי שמהדק שפתיים בזמן שחבריו למניין שואגים את ברכת ספירת העומר בכוונה עצומה, בשנים האחרונות צצו מיזמים שנועדו להזכיר למתפללים את חובתם היומי, ויש כאלו שהם אפילו מרגשים במיוחד.
דוד שטיין (39), אב לשבעה מברוכין ובעל תואר שני בפסיכולוגיה, הוא גם האדם שמאחורי המצלמה, ולצד עיסוקו כצלם אירועים החליט בכל שנה להזכיר לציבור הרחב את ספירת העומר בדרך אומנותית. שטיין הוא מחלוצי הטרנד המככב במכשירי הטלפון של כולנו.
דוד שטיין: "השנה הלכתי לקונספט אחר. בשבועות האחרונים אני שולח תמונות של טנקים ושל חיילים בשקיעה, של הריסות בתים בעזה וקשת בענן ברקע. החלטתי להעלות גם תמונות של לוחמים שנהרגו, וקיבלתי הרבה בפרטי. אני זוכר שהתלבטתי אם לעשות את זה, כי היה חתן אחד שצילמתי ונהרג. חששתי שזה כבד, אבל בסוף החלטתי להשתמש בזה"
ספירה בכתפיים קלות
"אני יודע שיש לא מעט אנשים שעושים את זה", הוא מודה, "אבל אצלי זו כבר השנה התשיעית. אני זוכר שפשוט לקחתי תמונות של שיבולים שצילמתי וכתבתי עליהן 'יום אחד לעומר'. זה נראה טוב, ואחרי שפרסמתי הייתה מישהי שפנתה אליי אמרה לי שזה רעיון טוב ואולי כדאי לי לפרסם בכל יום. אז קיבלתי עליי את המשימה.
"הלכתי על תמונות של שיבולים, אבל מהר מאוד נגמר לי המאגר, והתחלתי לפרסם תמונות של נופי ארץ ישראל. השתדלתי להתאים כמובן את התמונה למועד הנוכחי, יום הזיכרון, יום העצמאות או יום ירושלים. עם הזמן נהייתה לזה תפוצה די מרשימה, כי אנשים אהבו את התזכורת המקורית, ולא רק זה. פתאום הבנתי שהם כבר בונים עליי, ולא הייתה כל כך דרך חזרה".
איך הרגשת כשהבנת שאחריות כזו מוטלת עליך?
"זה תיק די כבד, צריך לשבת ולעשות, ולפעמים זה לא כל כך נוח. אם אני מתעכב, אני מקבל הודעות מאנשים שמנסים לברר מה קורה ומתי אני שולח. אבל אני שמח לפרסם את התזכורות בכל פעם מחדש".
קרה לך פעם ששכחת לספור?
"למי זה לא קרה? התזכורות כמו שאני מפיץ מאוד עוזרות לי לזכור", מגלה שטיין את הפן האישי של העניין. "זה שהצטרפו אליי כל כך הרבה אנשים שהתחילו לפרסם את העומר גורם לכתפיים שלי להיות קלות יותר. אני יודע שהאחריות היא לא רק עליי".
יש לך עצה למי שלא רוצים לשכוח?
"לכל אחד יש דרך משלו. לפני שהתחלתי בפרויקט בכלל לא קיבלתי תזכורות. אני גם יודע שמי שהולך להתפלל ערבית מקבל תזכורת חיה וסופר עם המניין. נשים או מי שלא הולך לערבית הם ה'אוכלוסייה בסיכון'. יש גם ערב שבת, שאז אף אחד לא מקבל תזכורת, אז מי שלא נמצא בתפילה עלול לשכוח. אבל אני חושב שיש ערך מוסף בתמונות שמזכירות".
לא נמאס לך להתעסק בזה כל שנה ושנה?
"האמת היא שלא. גם תחשבי שככה אני גם מראה לעולם את האומנות שלי".
כמו מה שקרה לצלמים רבים אחרים, התמונות של שטיין קיבלו גוון שונה בשנה האחרונה. גוון של מלחמה. "השנה, אחרי שירות במילואים בלחימה בח'אן יונס ובעזה, הלכתי לקונספט אחר", הוא מספר. "בשבועות האחרונים אני שולח תמונות של טנקים ושל חיילים בשקיעה, של הריסות בתים בעזה וקשת בענן ברקע.
"החלטתי להעלות גם תמונות של לוחמים שנהרגו, וקיבלתי הרבה בפרטי. אני זוכר שהתלבטתי אם לעשות את זה, כי היה חתן אחד שצילמתי ונהרג. חששתי שזה כבד, אבל בסוף החלטתי להשתמש בזה".
איך הקהל שלך הגיב על השינוי?
"היו גם תגובות טובות פחות, של אנשים שלא הבינו מה הקשר בין מלחמה ליופי. להם אמרתי: אלו תמונות יפות, והן מהמלחמה, אז תמונות יפות מהמלחמה.
"כנראה אנחנו רואים מלחמה באופן שונה. יש מי שרואים במלחמה רוע מוחלט, אבל אני לא רואה את זה ככה. מבחינתי מלחמה היא הזדמנות, דבר שישנה את המדינה לטובה, וקורים בו גם דברים יפים. השנה קיבלתי גם תגובות מחו"ל, ממחנה מושבה. נחמד לדעת שרואים את זה גם מעבר לים".
חננאל תורגמן: "אנשים נורא התלהבו ואפילו דרשו קבוצת ואטסאפ כדי שהם יוכלו לקבל את התזכורת בלי שיהיו תלויים באלגוריתם של הרשתות. פתאום הייתה לי אחריות, ובאמת בשנה הראשונה הרבה כתבו לי שזו הפעם הראשונה שהם זכו לספור את ספירת העומר במלואה"
לזכור ולא לשכוח
גם חננאל תורגמן, מאייר, מרצה ובעליו של הסטודיו להגשמת רעיון, מחזיק את האחריות על כתפיו, ובזכות איוריו, המכילים גם ערכים ולימוד משניות, הוא מצליח לפעמים 'להציל' גם משפחות שלמות מכישלון במשימה החשובה והמסובכת. "אומנם לא זכורה לי פעם ששכחתי לספור, אבל אני מכיר הרבה אנשים ששוכחים", הוא מספר, "במיוחד בצבא, ששם מורכב לעמוד במשימה הזו, הקשה ממילא".
הכול התחיל לפני שמונה שנים, כשלקראת חג הפסח הכין חננאל תזכורת יפה בצבעי מים שהתמזגו עם הכיתוב 'יום אחד לעומר', ופרסם ברשת החברתית, בלי לדעת שזו תהיה רק ההתחלה של מיזם מפואר במיוחד.
"פרסמתי את הציור בפייסבוק ובאינסטגרם, 'וירא כי טוב', היו תגובות מעולות", הוא נזכר. "המשכתי לפרסם יום אחרי יום וראיתי שזה הולך וצובר תאוצה. זה נתן לי מקום של תרפיה, אימון. מצאתי את עצמי מצייר ביד למרות שאני בדרך כלל מצייר דיגיטלית. ניסיתי בהתחלה לשלב כל מספר עם הציור, וזה תפס. בהמשך איירתי בכל פעם בצורה חדשה ובסגנון חדש, והנושא משתנה מדי שנה".
למה היה חשוב לך להתמיד ולשלוח את התזכורות?
"המטרה שלי הייתה קודם כול ליצור בשביל עצמי. מה שקרה זה שאנשים נורא התלהבו ואפילו דרשו קבוצת ואטסאפ כדי שהם יוכלו לקבל את התזכורת בלי שיהיו תלויים באלגוריתם של הרשתות. פתאום הייתה לי אחריות, ובאמת בשנה הראשונה הרבה כתבו לי שזו הפעם הראשונה שהם זכו לספור את ספירת העומר במלואה.
"הרבה מהאיורים הם איורים של משניות מפרויקט שאני עושה עם הוצאת קורן, מה שגם מנגיש את המשנה לכל מי שמשתמש בתזכורות. השנה האיורים הם בסימן החיבור בין המציאות לל"ט אבות המלאכה, עולם הרוח ועולם המעשה, ואנשים נהנים מאוד לקבל את זה".
אתה ממשיך לקבל על זה תגובות טובות?
"התגובות מדהימות. יש סיפורים מרתקים על משפחות שלמות שרק מחכות לציור. הציורים משתנים, אבל הדמויות נשארות זהות, אז יש מעין סיפור רקע. אני גם יודע שזה מגיע לממדים שאני לא מכיר. אני זוכר מדבקות של האיורים שנפוצות בואטסאפ. אני הכי שמח כשאני שומע על מורים שמשתמשים באותם איורים בבתי הספר ופותחים בהם את יום הלימוד. לקראת שבת אני מפרסם בעמוד היוטיוב שלי סרטון המסביר איך לצייר את הציורים עצמם, מה שנותן הצצה נהדרת לסדנאות שאני מעביר, שבהן אני מלמד תלמידי בית ספר שהקומיקס והאיור הוא שפה.
"יש המון אנשים כמוני שעושים תזכורות, וכל אחד יכול לבחור מה שמתאים לו", מציע תורגמן. "יצחק למפרט משלב את התזכורות בעולם העיצוב. אני מכיר אנשים שמצרפים סיפורים קצרים, תמונות יפות. השנה לצערנו הרב יש הרבה שמשתפים עם התזכורת את תמונות הנופלים.
"אם מישהו רוצה להיזכר, אפשר לשים תזכורות אישיות, להצמיד את הספירה למנהג קבוע כמו בתפילת ערבית. הכי טוב להתערב עם חברים, ומי שישרוד בספירה עד הסוף יקבל פרס משאר המתמודדים. לרוב זה עובד מעולה".
