ויהי בימים ההם

ג'תתל"ג (73)

הלילה האחרון במצדה

מצדה, המעוז האחרון של היהודים במרד הגדול, החזיק מעמד קרוב לשלוש שנים אחרי נפילת ירושלים. לבסוף כלתה אל אנשיו הרעה ביומו הראשון של חג הפסח. יושבי מצדה הקשו את בניית הסוללה על הרומאים והפילו אבנים מראש ההר על הפועלים והחיילים. הרומאים עברו בשל כך להשתמש בשבויים יהודים כפועלים לבניית הסוללה.

אלעזר בן יאיר, מפקד המורדים בעיר, לא הסכים לפגוע ביהודים, וכך הסתיימה בניית הסוללה באביב, אחרי שניים-שלושה חודשי מצור. המצביא הרומי פלביוס סילבה הצליח לפרוץ את החומה הראשונה, אולם גילה שהקנאים הקימו במקום חומה שנייה מעץ. בט"ו בניסן הצית סילבה את החומה, והיא עלתה באש במהלך היום. בלילה התכוננו הרומאים להיכנס למבצר עצמו ולכבוש אותו מידי אלעזר ואנשיו.

בן יאיר ראה שהמבצר עומד ליפול, אסף את אנשיו ונשא נאום שכולו חירות, שהיה מקור השראה לדורות רבים בתולדות האומה. כך ציטט את דבריו יוסף בן מתתיהו: "הוי אנשים גיבורי החיל! הן מני- אז קיבלנו עלינו לבלתי עבוד את הרומאים וגם לא אדונים אחרים, זולתי את א-לוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפועל כפינו את משאת נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי עבדות עם שפטים נוראים, והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים אם ניפול חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להילחם איתם. מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות גיבורים".

באורח לא-ברור הסכים רב החובל למחרת בבוקר לאפשר למלווהו של רבי נחמן לרדת מהספינה אל העיר כדי לקנות לעצמם את צורכי הסדר. האיש הגיע לרב המקומי, וזה קיבל אותו בשמחה, ובסיוע קהילתו שיגר אותו לבסוף מצויד בכל צורכי הסדר בחזרה לספינה

תקנ"ט (1799)

על ספינת מלחמה ברודוס

בדרך חזור מביקורו בארץ הקודש עלו רבי נחמן מברסלב ומלווהו המסתורי בטעות על ספינת מלחמה טורקית והפכו למעין שבויי מלחמה. צבאו של נפוליאון הסתער על חומות עכו בדיוק כאשר הגיעו לעיר רבי נחמן ומלווהו עם סיום מסעם בארץ. הבלבול והמהומה גרמו לשניים לעלות על הספינה הלא-נכונה. זו היטלטלה בשבועות הבאים על פני הגלים הסוערים ובה שני היהודים המפוחדים, עד שהגיעה בליל בדיקת חמץ לאי רודוס, ושם הייתה גם קהילה יהודית. "והכירו שזה עיר של ישראל והיה להם שמחה גדולה. כי יוכלו לקנות כאן מצות לפסח וארבע כוסות. אך זה לא עלה על דעתם שהקאפיטן והישמעאלים יניחו אותם ליכנס לעיר הזאת כי ראו והבינו שהישמעאלים רוצים לתפסם ולגוזלם ואפשר ימכרו אותם בעצמם".

ואולם באורח לא-ברור הסכים רב החובל למחרת בבוקר לאפשר למלווהו של רבי נחמן לרדת מהספינה אל העיר כדי לקנות לעצמם את צורכי הסדר. "ובא אל העיר והלך אחריו אחד מהישמעאלים לשמרו שלא יברח". האיש הגיע לרב המקומי, וזה קיבל אותו בשמחה, ובסיוע קהילתו שיגר אותו לבסוף מצויד בכל צורכי הסדר בחזרה לספינה: "קח עמך מצות, הן מצה שמורה הן שאר מצות אם תרצו לאכל, ויין טוב מהמובחר וירקות ושאר דברים השייכים להסדר, ונסע האיש וחזר אל הספינה הגדולה שהיה שם".

"ובבואו לשם אל הספינה הגדולה שהייתה עומדת רחוק מן העיר. תכף כששמע רבנו את קולו שמח מאוד שמחה גדולה ורץ לנגדו ואמר לו ברוך השם שאני רואה אותך בחיים כי אמרתי אולי טיבעו אותך בים וגם אותי יטבעו בים. כי היה לרבנו זכרונו לברכה כליון עינים בכל אותן השעות שנפרד האיש ממנו ונשאר לבדו על הספינה. והתפללו וסדרו את הסדר כראוי ואכלו ושתו" (שבחי הר"ן כג).

למחרת, ערב פסח, עם כניסת הגרמנים לגטו פרץ מרד גטו ורשה. דיכויו ארך ארבעה שבועות והיה כרוך במאמצים גדולים ויוצאי דופן מצד הגרמנים. בסדר הזה השתתפו אחרוני הרבנים שעוד נותרו אז בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה. גם חברי המחתרת, אנשי הארגון היהודי הלוחם בגטו, נכנסו לסדר ויצאו משם

תש"ג (1943)

בבונקר בגטו ורשה

בשבועות שלפני פסח התרבו בגטו ורשה שמועות על פעולה גרמנית דרמטית מתקרבת. למרות זאת המשיכו יהודי הגטו בהכנות לקראת הפסח, אפו מצות, השיגו יין והכשירו את הכלים לחג. בי"ג בניסן הגיעו ידיעות שהגרמנים ריכזו צבא בוורשה וככל הנראה הגטו עומד בפני חיסול, וחברי המחתרות הלוחמות בגטו נכנסו לכוננות גבוהה. בשעות הלילה כותר הגטו. רבים כבר שמעו על כך מהתצפיתנים הקבועים בעליות הגג.

בלילה, ליל בדיקת חמץ, "נדדה שנת היהודים. נארזו חפצים, לבנים, כלי מיטה, צרכי אוכל והוסעו לתוך הבונקרים. רבה והמונית היתה התנועה באותו ליל ירח בהיר בחצרות וברחובות".

למחרת, ערב פסח, עם כניסת הגרמנים לגטו פרץ מרד גטו ורשה. דיכויו ארך ארבעה שבועות והיה כרוך במאמצים גדולים ויוצאי דופן מצד הגרמנים.

"זה היה בדיוק ערב פסח 1943 וסידרנו בבית הכל בשביל פסח. היו לנו עוד מצות, הכל. את המיטות סידרנו, ואצלנו גר השוטר שהיה בא תמיד להגיד לנו מה יהיה. ואמר לנו – שתדעו לכם, הגטו מוקף מסביב (בצבא גרמני, א"ס) – עם אוקראינים, ולא יהיה טוב הלילה הזה. אז לקחנו מה שעוד היה לנו בבית, מאוכל, מהכל, וירדנו לבונקר. וחיכינו" (שושנה בהריר, ארכיון יד ושם).

בבונקר שבדירתו של הרב אליעזר יצחק מייזל, חבר ועד הרבנים בוורשה, ברחוב קופייצקיה 7, נערך סדר מרכזי בגטו. בסדר הזה השתתפו אחרוני הרבנים שעוד נותרו אז בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה. גם חברי המחתרת, אנשי הארגון היהודי הלוחם בגטו, נכנסו לסדר ויצאו משם. אחד מהם, טוביה בוז'יקובסקי, תיאר לימים את זיכרונותיו משם: "כוסות היין על השולחן, אדמומיות שבהן שבה והזכירה דם היהודים שהושמדו ביום שנכנס החג. ההגדה נאמרה לקול יריות והתפוצצויות שבקעו ועלו זו אחר זו כל אותו לילה בגטו".

חברת מחתרת אחרת, צביה לובטקין, העידה במשפט אייכמן: "היה זה סדר פסח. נפגשתי באחד הבונקרים במקרה ברב אחד, הרב מייזל, קשרים היו לנו במחתרת החלוצית איתו גם בימים רגילים. היהודי הזה כשנכנסתי לבונקר הפסיק את הסדר ואמר 'ברוכים תהיו, טוב לי יותר למות עכשיו, הלוואי והיינו פותחים במרד מוקדם יותר'". ככל הנראה אכן נהרג הרב מייזל עם בתו במהלך המרד.

בארכיון יד ושם מובאת עדותה של ניצולה אחרת מהגטו, זיווה גרעיני, שמעידה שבמקום שבו שהתה דווקא לא היה אפשר להשיג את צורכי הסדר: "מצות בוודאי לא היו, אז לקחנו פרוסות לחם וייבשנו אותן בתנור כמו טוסטים והיינו אוגרים תפוחי אדמה, קונים כל פעם קצת כי אי אפשר היה לקנות הרבה. וזה הדבר היחידי שיכולנו לאכול בסדר פסח. היו גם נקניקים אבל הם לא היו כשרים אז לא רצינו לאכול אותם".

הרב שלמה גורן: "לא יכולתי להסכים לכך שאחרי אלפיים שנה שבהן לא היה לנו צבא, והנה אנו באים לשחרר את ירושלים בפסח, חג החירות, ואנו מאכילים את חיילינו חמץ בפסח. לקחתי איתי כמה חיילים עם שתי משאיות שהצלחנו להשיג לכמה שעות, פרצנו את בית החרושת למצות והטענו את המצות על המשאיות"

תש"ח (1948)

בירושלים עם בן-גוריון

"היו לנו בעיות חמורות ביחס למצות בעבור הצבא", שחזר הרב שלמה גורן לימים את מאורעות פסח שנת תש"ח, רגע לפני הקמת המדינה וזמן קצר לאחר שמונה למשרת הרב הצבאי הראשי. "ירושלים היתה במצור, והמושל הצבאי, דב יוסף, שלימים גם היה שר בממשלה, החליט לתת עדיפות לאזרחים ולמשפחות עם ילדים – כך שהמצות בירושלים יינתנו להם ולא לצבא. כתוצאה מכך פרץ ריב גדול ביני לבינו.

"לפני הפסח, הגיע הפלמ"ח בראשותו של יצחק שדה לירושלים. הם התעתדו לכבוש את קטמון במהלך חג הפסח עצמו, והיו צריכים להתכונן לקראת המשימה. דב יוסף החליט שאין מספיק מצות בעבור הפלמ"ח, ואמר שהם יכולים לאכול חמץ – שיאכלו את הביסקוויטים שהשאירו הבריטים. את המצות הוא העדיף לתת לאזרחים בירושלים, לבני עדות המזרח המסורתיים וליהודים החרדים. בעיני זה לא מצא חן והתקוממתי כנגד זה. לא יכולתי להסכים לכך שאחרי אלפיים שנה שבהן לא היה לנו צבא, והנה אנו באים לשחרר את ירושלים בפסח, חג החירות, ואנו מאכילים את חיילינו חמץ בפסח. אכילת חמץ ושחרור ירושלים נתפסו בעיני כניגוד גמור ומוחלט.

"התקוממתי ואמרתי לדב יוסף שאני לא מסכים לדעתו בשום פנים ואופן. הוא התחיל לריב איתי ואמר שהוא האחראי בעיר והוא המחליט. בירושלים היה בית חרושת אחד למצות, ונשארו בו כאלף קילוגרם מצות, שאותן ייעד דב יוסף לחלוקה לאזרחים בחול המועד. אמרתי לו שאני רוצה שהמצות האלה יינתנו לפלמ"ח ולחיילים בעיר. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן, והגענו לידי צעקות גדולות, ריב גדול ביני לבינו.

"אז החלטתי לעשות מעשה. לקחתי איתי כמה חיילים עם שתי משאיות שהצלחנו להשיג לכמה שעות, פרצנו את בית החרושת למצות והטענו את המצות על המשאיות. העברנו את הכול לפלמ"ח, למטה של יצחק שדה בבית הכרם. אמרתי שלפחות זו תהיה זכותנו – שנראה את חיילי הפלמ"ח אוכלים מצות לפני היציאה לקרב, ולא שיאכילו אותם חמץ בפסח".

מרור השיג הרב גורן ממנזר ירושלמי שבו גידלו ירקות בגינה. הנזירות הסכימו למכור לצבא העברי המתחדש את כלל החסה שגידלו. הנזירות רצו להעניק את החסה בחינם, אבל הרב גורן התעקש לשלם. הבסיס הצה"לי המרכזי בבירה היה במחנה שנלר שבשכונת גאולה. "סדר הפסח (הצה"לי) הגדול ביותר היה אמור להיערך במחנה שנלר. שירתו בו אלפי חיילים, והוא שימש גם תחנת מעבר לכל העמדות שסביב לירושלים. היה צריך להיערך באופן מיוחד לסדר הזה, מה עוד שנודע לי שבן-גוריון עומד להגיע ולהשתתף בסדר במקום.

"לאחר כל ההכנות המרובות, הגיע ליל הסדר. בן-גוריון אכן הגיע למחנה שנלר במטוס פייפר, וההמולה היתה גדולה ורבה. אלפי חיילים נרגשים עמדו והריעו. נטלתי את רשות הדיבור ואמרתי לכולם: 'תדעו לכם שלהושיב את כולכם לשולחן סדר ולחוג את חג הפסח כפי שהייתם רגילים בבית – את זה לא יהיה אפשר לעשות, אבל לפחות כדי שתזכרו וכדי שתקיימו את המצוות, קחו מצה, כוסית וחסה, וככה נעשה סדר'. את הסדר הזה עשינו בעמידה מכיוון שהיו כל כך הרבה חיילים ולא היה מקום לשבת.

"בתוך ההמולה הגדולה התחיל בן-גוריון לדבר. הוא אמר שזו הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנות גלות שעם ישראל חוגג את חג החירות מתוך חירות של הארץ ומתוך חירות של העם עצמו. על אף שאנחנו נמצאים עדיין במלחמה כבדה וקשה ביותר, לקחנו את הסיכון, ואנחנו חוגגים את החירות המחודשת שלנו.

"מיד לאחר מכן נאלץ בן-גוריון לחזור לשפלה, למפקדה הארצית, כדי לארגן את כל החזיתות, את כל המאבקים, המלחמות והקרבות בכל הארץ. האולם היה דחוס באלפי חיילים, ומרוב דוחק הוא לא היה יכול לצאת מהאולם. לכן החיילים לקחו אותו על הידיים והוציאו אותו מעל הראשים אל מחוץ לבניין. שם כבר עמדה מכונית והסיעה אותו לשדה התעופה הזמני של מטוסי הפייפר, וכך בן-גוריון חזר לשפלה" ('בעוז ותעצומות', עמ' 118–124).

הרב שלמה גורן: "האולם היה דחוס באלפי חיילים, ומרוב דוחק הוא לא היה יכול לצאת מהאולם. לכן החיילים לקחו אותו על הידיים והוציאו אותו מעל הראשים אל מחוץ לבניין"

תשי"ג (1953)

עם הרמטכ"ל במדבריות שבטה

הרב גורן מוסיף ומספר בכתביו על ליל סדר נוסף שערך בצה"ל כעבור שנים אחדות: "לאחר שמשה דיין התמנה לרמטכ"ל בדצמבר 1953, היתה פעולה גדולה מאוד בשטח הגבול המצרי. הצנחנים פעלו שם ויצאו בניצחון גדול. זה היה לפני פסח, ודיין החליט לערוך סדר פסח ממלכתי בשדה שבו היו הצנחנים, בשבטה. ליל הסדר יצא באותה השנה במוצאי שבת, כלומר ערב החג היה ביום השבת. דיין הזמין את כל הדיפלומטים במדינה ואת כל הנספחים הצבאיים, את כל שרי הממשלה וכל המי ומי במדינה שישתתפו בסדר. ידעתי שזה יהיה חילול שבת וחג שאין כדוגמתו. הם יבואו מרחק של שעות נסיעה ויחזרו אחרי הסדר.

"הלכתי לדיין ואמרתי לו שאני מתנגד לסדר הזה. זה נוגד את פקודות המטכ"ל ואינני יכול להסכים שמאות ואולי אלפי אנשים ייסעו בשבת לסדר ויחזרו ממנו בחג. אמרתי לו שברצוני שיבטל את הסדר ההמוני הזה שתכנן, ושיהיה סדר רק לחיילי הגדוד שנמצא ממילא במקום. דיין ענה לי: 'אני לא שואל אותך, אני רמטכ"ל ולא אתה!'. עניתי לו שלא ארשה שהסדר הזה יתקיים, ושוב הוא אמר: 'אני קובע פה, ולא שואל אותך'. הוא דאג לשמו הטוב, אחרי שהוציא הזמנות לכל השירות הדיפלומטי ולכל חברי הממשלה והכנסת.

"הלכתי לבן-גוריון וסיפרתי לו על העניין. אמרתי לו: 'מה זו ההפקרות הזו? הרי יש פקודות!'. בתגובה לדברי, בן-גוריון נתן הוראה לבטל את הסדר המרכזי, ואמר שרק לגדוד 890, שהיה ממילא בשדה, אערוך את הסדר. העניין הזה הציק מאוד לדיין, אבל הוא לא היה יכול להפר את הפקודה של בן-גוריון. הוא הוציא הודעת ביטול לכל אלו שקיבלו הזמנות.

"להפתעתי הרבה, בשבת אחרי הצהריים ראיתי פתאום שיירה של מכוניות, ובראשן הרמטכ"ל דיין. הוא הציג לפני את האורחים שהביא איתו בשתי המכוניות. דיין אמר לי: 'זאת זמרת, היא תשיר בסדר. אתה תגיד מה שאתה רוצה, והיא תופיע בסדר עם מלווה'. אמרתי לו: 'הזמרת לא תופיע בסדר וגם המלווה לא, כי זה חילול חג. תשכח מהם. אתה תהיה בסדר עם הפמליה שלך. זה סדר דתי ולא אופרה'. הוא שוב אמר: 'אני לא שואל אותך'. הוא לא למד לקח. אמרתי לו: 'אם הזמרת תופיע – לא אערוך את הסדר'. לא יכולתי לצלצל שוב לבן-גוריון כי זה היה בשבת.

"ליד דיין עמד אלוף-משנה אחד, מפקד פיקוד ההדרכה. הרמטכ"ל שאל אותו: 'אתה הרי ממשפחה דתית, אתה יכול לערוך את הסדר?', והקצין ענה: 'אבא שלי היה רב, ואני אערוך את הסדר'. אמרתי לו: 'אני מזהיר אותך. אתה נכנס פה לצרה גדולה בהפרת הפקודות של בן-גוריון, שר הביטחון. אני לא אבוא לסדר. יש לנו כאן עשרות אנשים דתיים, ונערוך אותו באוהלים. לסדר הגדול לא אבוא. תזכור ותדע שאתה מפר פקודות, ואני לא אשתוק על זה'.

"התחלנו לארגן סדר קטן לשלושים איש. הבאנו את האוכל איתנו. הרבנית הכינה את האוכל כי אני לא אוכל בפסח אוכל שבושל במקום אחר. התארגנו והתחלנו להתפלל מנחה. באמצע מנחה בא קצין ההדרכה הראשי ואמר שדיין רוצה לדבר איתי. אמרתי לו שאגמור את התפילה ואז אגש אליו. דיין ביקש לעשות פשרה – שהזמרת תופיע במקום אחר בלי ליווי ובלי מוזיקה, רק תשיר. 'יש שם גבעה', אמר, 'אתה תגמור את הסדר עד הסוף, הגדוד יתפזר, ונודיע לו שיעלה על הגבעה לשמוע את הזמרת'. הוא הבטיח שהמלווה לא יהיה איתה. אמרתי שבלי ליווי לא אכפת לי.

"הגבעה היתה במרחק של חצי קילומטר מהמקום שבו נערך הסדר. היו שם 800 חבר'ה במדי א'. הסדר נערך במשך שלוש או ארבע שעות, והיה נהדר. דיין העתיר עלי שבחים שלא יתוארו ולא ייאמנו. הייתי מאוד מרוצה שגמרנו את הסדר ברוח טובה. כל החבר'ה הדתיים חזרו לאוהלים בחצות, והשאר עלו על הגבעה. אחרי רבע שעה, עשרים דקות, שמעתי פתאום צחוק מהגדוד. הזמרת עלתה להופיע, אבל כיוון שלא היה לה ליווי הגרון שלה בגד בה והיא לא הצליחה להוציא הגה. החיילים התחילו לצחוק והצחוק גרם לה צער ועוגמת נפש" ('בעוז ותעצומות', עמ' 245).

הרב שלמה גורן: "הסדר נערך במשך שלוש או ארבע שעות, והיה נהדר. דיין העתיר עלי שבחים שלא יתוארו ולא ייאמנו. הייתי מאוד מרוצה שגמרנו את הסדר ברוח טובה. כל החבר'ה הדתיים חזרו לאוהלים בחצות, והשאר עלו על הגבעה"

תשכ"ח (1968)

סדר במלון בחברון המתחדשת

חידוש היישוב היהודי בחברון אחרי מלחמת ששת הימים נפתח בליל סדר במלון פארק ששכרו "המתנחלים", כפי שקראה לעצמה החבורה בהובלת הרב משה לוינגר ז"ל, כינוי שדבק במתיישבי יש"ע מאז ועד היום. קבוצת המתנחלים הצעירה נכנסה למלון ימים אחדים לפני החג.

"מרים לוינגר, אשת הרב, וחברותיה הסתערו על מטבח המלון הערבי במטרה להכשירו לקראת ליל הסדר, הוא היום שנבחר כמועד העליה לחברון. בין ששים משתתפי הסדר ההיסטורי הראשון ניתן למנות את הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, שמואל כץ, ישראל הראל (אז עיתונאי ב'מעריב'), בני קצובר (באותה עת סטודנט רווק למתמטיקה), כחמש משפחות מאבן שמואל ועוד הרבה רווקות ורווקים, שרבים מהם נעשו אחר־כך לדמויות בולטות בגוש אמונים. שלמה אבינר (אז לנגנואר), עולה מצרפת, היה אחד מהם. הוא הגיע למלון בשעות אחר הצהרים, סמוך לכניסת החג, מסופר כחייל מארינס, חבוש ברט צרפתי, תרמיל על שכמו וחתול מנומנם בידיו. 'שלום'. פנה בקול חד וסרקסטי לבני זוג שהיו שרועים על כסאות נוח בפתח המלון. 'פה זה המשוגעים האלה שבאו להקים ישוב יהודי בחברון? בסדר גמור, אני אתכם!'.

"הגיע גם הסופר משה שמיר, איש 'השומר הצעיר' לשעבר. כמו ליתר המשתתפים בסדר פנה אף אליו הרב דרוקמן בבקשה לשאת 'וורט' משלו באוזני המסובים. אקל'ה חשב שהנה הנה הולכת להתרחש אי נעימות קטנה. 'מה לאפיקורוס הזה ולהגדה של פסח?', חשב בלבו. אך מאז, מדי פסח, שינן באזני בני משפחתו את דברי משה שמיר בליל הסדר הראשון של חברון: 'ארבע עשרה ה'דיינו' שבהגדה הרבו להעסיק את המפרשים לדורותיהם.

"לכאורה, מה פתאום שנוותר אף על אחת מהמתנות שקיבלנו מהקדוש כרוך לפני שלושת אלפים שנה? כיצד בכלל היינו מסתדרים אף בלא אחת ‏מהן? האמת היא שהקטע הזה בהגדה לא בא אלא ללמדנו על נטייתו של כל דור ודור בעם ישראל לומר דיינו בהישגי העבר, להסתפק במה שהשיגו אבותיו ולנוח. לא לשאוף ליותר ממה שהושג עד ימיו. אפילו כאן, לנו, יש היום נטייה לומר 'דיינו': 'דיינו' במדינת ישראל, 'דיינו' בירושלים המאוחדת ובחברון המשוחררת. הרי רק בליל הסדר הקודם אמרנו – 'אילו הקים לנו הקב"ה את מדינת ישראל ולא נתן לנו את ירושלים וחברון – דיינו'. חובה לדעת כי עוד 'דיינו' רבים לפנינו עד שנגיע לגאולה השלמה'. הרב דרוקמן קם ונשק לסופר על מצחו" ('אחים יקרים', עמ' 21–22).

"בין ששים משתתפי הסדר ההיסטורי הראשון ניתן למנות את הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, שמואל כץ, ישראל הראל (אז עיתונאי ב'מעריב'), בני קצובר (באותה עת סטודנט רווק למתמטיקה), כחמש משפחות מאבן שמואל ועוד הרבה רווקות ורווקים, שרבים מהם נעשו אחר־כך לדמויות בולטות בגוש אמונים"

תשל"ד (1974)

בחורבה בשערי דמשק

הרב ישראל אריאל שימש רב פיקודי של פיקוד הצפון במהלך מלחמת יום הכיפורים. גם אחרי שוך הקרבות, כעבור 18 יום, נמשכה למעשה מלחמת התשה עד לחתימת הסכמי ההפרדה כעבור שבעה חודשים. כוחותינו שהו באותה עת בעומק סוריה, צופים לעבר דמשק.

"כוחותינו באזור שסמוך לדמשק הופגזו כל הזמן", משחזר הרב אריאל. "הגיע ליל הסדר, ואלוף פיקוד הצפון דאז מוטה גור החליט שהוא עורך את הסדר עם גדוד תותחנים שהוצב בחזית הסמוכה לדמשק, כי הם גויסו למילואים בחודש אלול, וכשעמדו להשתחרר פרצה המלחמה, ולמעשה בשלב הזה היו כבר קרוב לשמונה חודשים בשירות. היה מדובר באנשי עמל ירושלמים, והוא ראה חשיבות גדולה לעודד אותם. כמובן, אם אלוף הפיקוד עורך את הסדר, הרב הפיקודי מצטרף אליו. הסדר נערך במוצ"ש. שהינו שם בחורבה עזובה של הסורים. הלוחמים עמדו כל הזמן בהפגזות, אבל לקראת הסדר כולם התאספו.

"במהלך השבת הזאת נשארתי במבנה כדי לעזור בהכנת הסדר במוצ"ש. בשבת הזו התחבר אצלי ניגון מיוחד של 'מה נשתנה'. היה סדר מרומם מאוד, שירה אדירה. האלוף דיבר, ואני תרמתי את חלקי, ובין השאר שרנו שם את מה נשתנה במנגינה שהתחברה באותה שבת. עד היום, חמישים שנה אחר כך, שרים אצלנו במשפחה מדי שנה גם את המנגינה הזאת שחוברה בשערי דמשק. אחרי החג נפגשתי שוב עם אלוף הפיקוד, הוא ביקש את ההגדה ששימשה אותי בסדר וכתב לי הקדשה. עד היום היא שמורה אצלי".

הרב ישראל אריאל: "האלוף דיבר, ואני תרמתי את חלקי, ובין השאר שרנו שם את מה נשתנה במנגינה שהתחברה באותה שבת. עד היום, חמישים שנה אחר כך, שרים אצלנו במשפחה מדי שנה גם את המנגינה הזאת שחוברה בשערי דמשק"

תשס"ב (2002)

הסדר הנורא במלון פארק

ועוד סדר במלון פארק, שוב מלון פארק, הפעם בנתניה ולא בחברון, אבל איזה הבדל תהומי בין השמחה בסדר הראשון ובין המוות והשכול של הסדר השני. בפיגוע בעיצומו של ליל הסדר נרצחו שלושים יהודים ונפצעו 160. קדם לפיגוע חודש נורא שנרצחו בו יותר ממאה יהודים נוספים, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל ומה שהניע את הממשלה לפתוח במבצע חומת מגן, מבצע ששינה את המשוואה והחזיר את צה"ל לפעול בחופשיות בכל יהודה ושומרון.

עשרים אלף חיילים גויסו בעיצומו של הפסח הנורא ההוא. שיירות של טנקים נסעו בכבישי יהודה ושומרון. עוד כמה שנים אחר כך נמשכו הפיגועים, ובאינתיפאדה ההיא נרצחו יותר מאלף יהודים, ובכל זאת אט-אט הושבה לשטח השליטה הישראלית.

רפאל מוריס: "הייתה חוויה מרתקת לערוך סדר בתא קטן עם סוחר סמים, עבריין זקן מורשע במיני עברות כיד הדמיון הטובה ונוצרי הודי. פתאום מצאתי את עצמי מוביל את ליל הסדר לשני יהודים שמעולם לא חגגו את החג כראוי, מספר להם כמה דברי תורה על פסח ומוצא את עצמי בדיונים מעמיקים באמונה ובשאלות על הלכות החג"

תשע"ו (2016)

בן חורין במגרש הרוסים

מפקד פיקוד העורף הנפיק ליו"ר תנועת 'חוזרים להר' רפאל מוריס צו הרחקה מירושלים מחשש שמא יביא גדי בערב הפסח להר הבית. מוריס בחר להפר את הצו בטענה שהוא נשמע למצוות התורה להביא את קורבן הפסח במועדו. הוא נעצר, ובילה את ליל הסדר במגרש הרוסים. הוא שוחרר בט"ז בניסן, אף שהמשטרה ביקשה לכלוא אותו עד תום ההליכים בשל "מסוכנותו".

"האמת? הייתה חוויה מרתקת", סיפר מוריס לאחר מעשה, "לערוך סדר בתא קטן עם סוחר סמים, עבריין זקן מורשע במיני עברות כיד הדמיון הטובה ונוצרי הודי. פתאום מצאתי את עצמי מוביל את ליל הסדר לשני יהודים שמעולם לא חגגו את החג כראוי, מספר להם כמה דברי תורה על פסח ומוצא את עצמי בדיונים מעמיקים באמונה ובשאלות על הלכות החג. שרתי להם כמה משירי ההגדה וסעדנו את ליבנו בעוף ובדגים על חשבון משלם המסים. מעולם לא הרגשתי כל כך חופשי ושלם עם עצמי".

מוריס גם סיפר על מה שגרם לו להפר את צו ההרחקה: "ישבתי עם אשתי ועשינו חושבים. החלטנו שחתיכת נייר לא תמנע ממני את הניסיון להקריב את הקורבן, ובכל זאת אסע לירושלים ולעיר העתיקה, ואם איעצר, לפחות אוכל לחגוג את החג בלב שקט ולדעת שעשיתי כל שביכולתי להקריב את קורבן הפסח".