במלחמת עמלק אנו מוצאים תופעה מיוחדת, שונה מאוד מיציאת מצרים, שהתרחשה זמן לא רב לפניה. ביציאת מצרים מצינו התגלות עליונה של הקב"ה בניסי עשר המכות ובייחוד בקריעת ים סוף, ללא התערבות אנושית של בני ישראל. ואולם מלחמת עמלק אינה כן. מצד אחד ישראל עורכים קרב למטה, ומצד שני משה רבנו מרים ידיו למרום. כשמשה מרים ידיו גובר ישראל, וכשמניח ידיו גובר עמלק. מדוע לא חוסל עמלק בקלות, כמו מצרים בים סוף?
חז"ל מלמדים אותנו במשנה סוד זה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין" (ראש השנה ג, ו).
חז"ל מלמדים אותנו שלא "ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה". לא הן שהכריעו את המלחמה. לא נס שמיימי עליון היכה את עמלק, אלא מלחמה שדרשה עמל ומאמץ.
ויש להבין כי קליפת עמלק כופרת בקדושה המתגלה בתוך העולם הזה ובתוך ישראל עצמם. עמלק מודה שישנה קדושה במרומים, וגם מודה שהקב"ה 'חזק' יותר מהטבע, וביכולתו לעשות ניסים עליונים. ואולם הוא טוען שהטבע בעצמותו איננו מחובר לא-לוהות, ואין התגלות הא-לוהות דרך הכוחות האנושיים עצמם, אלא רק מעליהם ודרך שבירתם. על כן הניצחון נגד עמלק מוכרח להיות דרך חשיפת הקדושה שבטבע בעצמו, אותה הקדושה הנעלמת והמסתתרת בתוך העולמות. עמלק מכחיש את קיומה, ורק באמצעות חשיפתה לעיני כול יוכה עמלק מכה אנושה ותתמוטט כל תפיסתו.
משל למלך המלמד את בנו את אומנות המלחמה כדי להכשירו למלוכה. בתחילה היה הילד קטן, וכל אויב שבא לתקוף, היה אביו מגונן עליו. אולם היה אויב אחד שהיה שונא את הילד שנאה עצמית וטוען שהוא חלש ואינו ראוי למלוכה. אומנם היה מודה בכוחו של המלך, אך היה כופר ביכולותיו של הבן.
לפיכך כל אימת שהיו הבן והמלך יחדיו, היה נשמר האויב מלתקוף את בן המלך, שכן היה חושש מהמלך, אלא היה ממתין לזמן שבו שיהיה הבן לבדו. והמלך היה יודע שהבן ראוי ומוכן למלחמה, ולפיכך היה מניחו לבדו, ואינו מסייעו בקרב, שהיה יודע בליבו שבנו ינצח, ולא נחלץ לעזרתו, שכן אילו היה מסייעו, לא היה משבית את טענת האויב הטוען שהבן אינו ראוי למלוכה. דווקא בניצחון הבן על האויב, אף שיהיה קרב קשה וכואב, יוכח לגמרי כוחו של הבן, שטֶבע מלכים לו וראוי הוא עצמו למלוכה.
לכן מלחמת עמלק איננה מלחמה ניסית אלא מלחמה טבעית, שכן זוהי מלחמה על שאלת העולם הזה, השייך הוא אל הא-לוהות אם לאו. ממילא ידי משה, מחוללות הניסים, אינן אלו שעושות את המלחמה הזו. הדבר תלוי גם בישראל עצמם. אם משעבדים הם את ליבם לאביהם שבשמיים, אם מטהרים עצמם וחושפים את הקדושה שבתחתונים, הם מתגברים, שכן הם מגלים בכך שהעולם הזה בעצמותו מחובר ומקושר אל הא-לוהות, ההפך מטענת עמלק. ואם חלילה מנתקים עצמם מה', פורקים מליבם עול מלכות שמיים וסוברים שהם מנותקים מה' יתברך חלילה, אזי גובר עמלק, והתפיסה שהעולם הזה מנותק מהקדושה מתחזקת.
בפרשה קטנה זו של מלחמת עמלק גנוז העומק המופלא של קדושת פורים, הזורחת ומאירה באור יקרות ומטמיעה בקרבנו את התשובה על השאלה האדירה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". עמלק כפר בעצם קדושתם של ישראל, ומחיית עמלק באה לידי ביטוי באמצעות חשיפה חזקה ועוצמתית של קדושת ישראל. הקדושה נחשפת על ידי גילוי הנהגת ה' שבטבע במגילת אסתר ועל ידי המצוות המתקיימות בגופם של ישראל: משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים.
בעצם היותנו מגלים בכל עוז ותוקף את קדושת ישראל אנו למעשה מוחים את עמלק ולא משאירים לטענתו שריד ופליט. הקדושה המתגלה בחג הפורים היא בעצמה האויב הגדול ביותר של עמלק, המנסה בכל כוחו להסתיר את הקדושה ואת התגלותה בעולמות.
שנזכה לשעבד ליבנו לאבינו שבשמיים ובכל עוז לחשוף את הקדושה שבתוך עצמות ישראל ממש, ועל ידי כך למחות זרעו של עמלק מחיית עולם, אמן ואמן!
