217 לפנה"ס: הפילים האסייתיים נמלטים מהפילים האפריקניים
זה היה קרב מכריע במלחמה המתמשכת בין הממלכה הסלאוקית הסורית לממלכת תלמי המצרית. הוא נערך בקיץ של 217 לפנה"ס, שידוע אפילו התאריך הלועזי המדויק שלו: 22 ביוני. זה היה הקרב היחיד בהיסטוריה שבו פילים אסייתיים נלחמו בפילים אפריקניים.
בראש הצבא עמד תלמי הרביעי עצמו, ואיתו אשתו, שהייתה גם אחותו, ארסינואי השלישית. בצבא תלמי נמנו 70,000 רגלים, 6,000 פרשים ו-73 פילי מלחמה מהזן הצפון-אפריקני, שנכחד מאז. מולו עמד אנטיוכוס הסלאוקי עם צבא של 62,000 רגלים, 5,000 פרשים ו-102 פילים אסייתיים.
בצבא תלמי נמנו 70,000 רגלים, 6,000 פרשים ו-73 פילי מלחמה מהזן הצפון-אפריקני, שנכחד מאז. מולו עמד אנטיוכוס הסלאוקי עם צבא של 62,000 רגלים, 5,000 פרשים ו-102 פילים אסייתיים
אנטיוכוס הובס בקרב, מספר ההרוגים בצבאו היה גדול, והוא נאלץ לסגת עם מה שנותר ממנו. אבדותיו של תלמי הסתכמו בכ-1,500 חיילי רגלים, 700 פרשים ו-16 פילים, ואילו אנטיוכוס איבד כרבבה מחיילי הרגלים, 300 פרשים וחמישה פילים, ועוד 4,000 מחייליו נפלו בשבי. בהסכם הפסקת האש זכתה מצרים של תלמי להחזיק בפרובינציה של סוריה, ובתוכה גם ארץ ישראל, עוד קרוב לעשרים שנה, עד למלחמה הסורית החמישית, שהפכה את הגלגל.
1917: קרב של גמלים ושל מטוסים
זה היה קרב מפתח גורלי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נערך בט"ו בטבת תרע"ז, 9 בינואר 1917, הסתיים בניצחון בריטי והשלים את דחיקת כוחות האימפריה העות'מאנית מחצי האי סיני. בדרכם של הבריטים לכיבוש ארץ ישראל גררו את סוללות הארטילריה שלהם סוסים. הכוח הבריטי כלל שלושה גדודים מקורפוס הגמלים ולצידם גם טייסת אחת, וכן חיילים רבים מאוסטרליה ומניו זילנד. הכוח העות'מאני לעומת זאת כלל סוללת תותחים וארבעה מוצבים עיקריים המחוברים ביניהם בתעלות קשר. מערך ההגנה העות'מאני התבסס על גבעה ששמה אל-מגרונתַין, בדרום-מערב רפיח, המתנשאת כשישים מטרים מעל סביבתה ולפיכך משמשת נקודה אסטרטגית.
באחת אחרי חצות החלו כוחות הבריטים לנוע לעבר היעד מכיוון סיני, ולפנות בוקר הקיפו את הגבעה מכל עבריה. בשבע בבוקר ניתקו הבריטים את קו הטלגרף המוליך מרפיח מזרחה כדי למנוע מהטורקים להזעיק תגבורות, והחלו להפגיז את הביצורים העות'מאניים. הפרשים הבריטים ירדו מסוסיהם כדי לתקוף ברגל את הגבעה, והטורקים קידמו את פניהם בפגזים ובאש כבדה.
בעשר בבוקר לכד הכוח הניו זילנדי את רפיח לאחר שהפתיע את הטורקים מצפון. בשעות אחר הצהריים המוקדמות הלכו הבריטים וסגרו את הטבעת סביב המערך העות'מאני בגבעת אל-מגרונתין. תגבורות עות'מאניות החלו נעות לעבר רפיח, אך נבלמו בידי הבריטים.
ההסתערות הסופית על היעד החלה ב-15:30 מתוך מסך אש רציף והפצצות מהאוויר. לבסוף השתלטו הניו זילנדים בקרב כידונים על העמדה העות'מאנית המרכזית ופתחו באש צולבת על יתר העמדות, שאליהן התקדמו כוחות בריטיים אחרים. כשתקפה גם חטיבת רוכבי הגמלים, הניפו העות'מאנים דגל לבן, והמוצבים נכבשו סופית ב-16:50. בצד הבריטי נרשמו 71 הרוגים ונעדר אחד. העות'מאנים לעומתם רשמו כמאתיים הרוגים וכ-1,500 שבויים.
ישראל הצעירה ניסתה לדחוק בחזרה לשטח מצרים את הכוחות המצריים שפלשו ארצה יום אחרי הקמת המדינה. זה קרה בימים הראשונים של 1949, תחילת טבת תש"ט, והקרב היה הקרב הגדול האחרון במלחמת השחרור
1949: גולני מסתערת על בית הקברות
בשלב האחרון של מלחמת השחרור שב והתחולל קרב ברפיח. ישראל הצעירה ניסתה לדחוק בחזרה לשטח מצרים את הכוחות המצריים שפלשו ארצה יום אחרי הקמת המדינה. מתברר שישראל בגרסה ההיא היססה פחות מישראל של 2024 טרם בחרה לפתוח בקרב יזום ברפיח, שהייתה אז כפר לא גדול במיוחד. זה קרה בימים הראשונים של 1949, תחילת טבת תש"ט, והקרב היה הקרב הגדול האחרון במלחמת השחרור.
בזמן מלחמת העולם השנייה הוקמו מדרום-מערב לרפיח מחנות גדולים של הצבא הבריטי. הנקודה המרכזית באזור הייתה צומת רפיח, שבקרבתו התנשאה דיונת חול לגובה של כמאה מטרים מעל פני הים ובה בית קברות בדווי. התוכנית הישראלית הייתה לתפוס את הנקודות השולטות באזור הזה. ההתקפות הישראליות הראשונות נכשלו, בין השאר משום שכוחות גולני ספגו אש של כוחותינו שנורתה לעברם בטעות. לבסוף נכבשה דיונת בית הקברות בידי כוחות ישראל ב-12 וחצי בלילה, אור לג' בטבת. הכוחות הגיעו בהפתעה מוחלטת והיממו את המצרים, שמקצתם נפלו בשבי. לפחות 150 חיילים מצרים נהרגו בהתקפות הנגד.
למחרת תפס כוח גולני עמדה קרובה יותר לצומת רפיח, על כביש עזה–אל-עריש, שעדיין היה בידי מצרים. ספינות וכלי טיס ישראליים הפציצו את הכוחות המצריים וגרמו לנפגעים רבים. כוחות חטיבת הראל תפסו כמה עמדות בסיני מעבר לקו הגבול הבין-לאומי. ניסיון ישראלי לכבוש את הצומת הסתיים בלא הצלחה, ונרשמו בו עשרה נעדרים מקרב כוחותינו. עם זאת בלילה הבא הצליח כוח של חטיבת הראל בפיקודו של הרמטכ"ל לעתיד דוד אלעזר לנתק את שארית הכוחות המצריים שנותרו בשטחנו. בהמשך הפציצה ישראל את רכבת החוף כדי לעצור כל אפשרות אספקה למצרים המוקפים. מוקש פגע ברכבת מצרית שהובילה מאות פצועים לאל-עריש.
תוכננה התקפה נוספת ומכרעת על העמדות המצריות ועל הצומת, אולם ההתקפות הקודמות זירזו את המצרים להגיע להסכם שביתת נשק. כוחות צה"ל הוסגו בהוראת הדרג המדיני ובעקבות לחץ בין-לאומי כבד (מוכר?), ועמדת בית הקברות שליד רפיח הושבה למצרים.
בלילה תקפו כוחות צה"ל את המערכים המצריים ברפיח. התנהל קרב קשה שכלל לחימה פנים אל פנים בתעלות המוצבים, ובסופו הצליח צה"ל היכן שנכשל בתש"ט. צומת רפיח נכבש בשעות הבוקר
1956: הכרעה בתוך יממה
פעם, מתברר, הכול היה מתומצת יותר. לא חודשים ארוכים של קרבות כמו בתשפ"ד אלא יממה לכל היותר. מצהרי כ"ו במרחשוון ועד צהרי כ"ז במרחשוון תשי"ז התנהל קרב רפיח במבצע קדש בדיוק באותה נקודה שאותה כבשו וממנה נסוגו כוחותינו שבע שנים קודם לכן: צומת רפיח.
בשנים שחלפו מאז מלחמת העצמאות ביצר הצבא המצרי את עמדותיו בפתחת רפיח. הן כללו 17 מוצבים חפורים היקפית ומוקפים במיקוש שנהנו מחיפוי ארטילרי ומנשק נ"ט. שוב נקראה חטיבת גולני אל הדגל עם כוחות נוספים. הצרפתים והבריטים היו שותפים לצה"ל במבצע קדש וסייעו לתקיפה הישראלית באמצעות הפגזה מהים של מחנות הצבא המצרי ברפיח במקביל להתקפה היבשתית הצה"לית.
בלילה תקפו כוחות צה"ל את המערכים המצריים ברפיח. התנהל קרב קשה שכלל לחימה פנים אל פנים בתעלות המוצבים, ובסופו הצליח צה"ל היכן שנכשל בתש"ט. צומת רפיח נכבש בשעות הבוקר. לאחר כיבוש המתחם המשיכו הכוחות אל מרחבי סיני. אחרי חודשים אחדים נסוגה ישראל מסיני ומרצועת עזה, והשטח הושב לידי המצרים.
צה"ל ריכז כוחות ובודד את רפיח משאר הרצועה. דחפורים הקימו מחסומי עפר גדולים סביב העיר, וכוחות צה"ל התפרסו סביבם. שוב – כמו במלחמת השחרור ובמבצע קדש – גויס למשימה ברפיח גם כוח גולני
1967: 300 טנקים שועטים
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים שב והתנהל קרב ברפיח, ושוב הוא ארך לא יותר מיממה מול כוחות מצריים עדיפים בהרבה מאלו שיש כיום לחמאס. בפתחת רפיח היו למצרים באותה עת 82 טנקים, 112 קנים ארטילריים, תותחי נ"ט רבים וחמש חטיבות רגלים, שלוש מצריות ושתיים המורכבות מתושבי רצועת עזה. בחזית המתחמים המצריים היו פרוסים שדות מוקשים. מול אלה ניצבה אוגדה צה"לית שלרשותה 300 טנקים. בבוקר כ"ו באייר, 5 ביוני 1967, ברבע לתשע בבוקר, פרצה חטיבה 7 לרצועת עזה מול ח'אן יונס. הקרב הקצר והעז גבה נפגעים רבים מקרב כוחותינו. אחר כך המשיכו הכוחות בדרכם לרפיח.
בקרב קשה שהתחולל בצהרי אותו יום הצליחו שני גדודי טנקים ישראליים להבקיע את המערך המצרי בצפון רפיח, אולם ספגו אבדות קשות. את חטיבת הצנחנים, שהשתלטה בינתיים על כמה מוצבים, כיתרו המצרים, ומצבה היה קשה. כוח שהיה עסוק בהשתלטות על רפיח עצמה נשלח לעזרת הצנחנים, ובסיוע טנקים נפרצה לפנות ערב טבעת הכיתור. בקרב שנערך בשעות החשכה נכבשו המוצבים שמדרום לרפיח.
למצרים היו 1,500 הרוגים ברפיח, ואילו לכוח הישראלי שבעים הרוגים. לימים היו שהגדירו את הלחימה הישראלית בקרב רפיח במילים אלו: "מערכת רפיח–אל-עריש נוהלה בידי הישראלים בלי להתחשב במחיר". שיר ניצחון שכתב יורם טהרלב לזכר קרב הגבורה ההוא נקרא 'אנו אחרי רפיח'. ב-2024, בכל אופן, אנחנו עוד לפני רפיח.
2004: לישראל אסור להתגונן
רפיח נכבשה אומנם במלחמת ששת הימים עם שאר רצועת עזה, אולם אנו שבנו ונמלטנו ממנה כפי שנסוגנו מחצי האי סיני כולו. ערי הרצועה נמסרו לשליטה פלשתינית, ושוב הפכה העיר הזו למוקד דמים. באביב תשס"ד, 2004, נערך בעיר מבצע קשת בענן, תגובה על אסון הנגמ"ש בציר פילדלפי שעל גבול הרצועה עם מצרים, שבו גרם טיל נ"ט פלשתיני למותם של חמישה אנשי צוות נגמ"ש. יום קודם לכן פוצץ נגמ"ש צה"לי נוסף באותה הדרך בשכונת זייתון. בשני האירועים יחדיו נפלו 13 חיילים, והתבקשה תגובה ישראלית חריפה.
מטרת המבצע הייתה לפעול נגד תשתית הטרור של רפיח וליצור סביבה בטוחה יותר לחיילים בציר פילדלפי. ואולם הימים היו ימי ערב ההתנתקות, רוחה הרעה כבר שרתה באוויר, ולכן יותר משהביא המבצע לידי הגנת כוחותינו בציר פילדלפי, הוא זירז את בריחתנו משם. ההערכה אז, כמו היום, הייתה שההצלחות הפלשתיניות נבעו מכלי נשק משופרים שהוברחו במנהרות תת-קרקעיות מתחת לציר פילדלפי. בעקבות זאת יצא צה"ל לפעולה בהיקף אוגדתי בשכונותיה הדרומיות-מערביות של רפיח.
צה"ל ריכז כוחות ובודד את רפיח משאר הרצועה. דחפורים הקימו מחסומי עפר גדולים סביב העיר, וכוחות צה"ל התפרסו סביבם. שוב – כמו במלחמת השחרור ובמבצע קדש – גויס למשימה ברפיח גם כוח גולני. במפתיע נכנס צה"ל תחילה בחצות לילה דווקא לשכונת תל סולטאן בעיר, שכונה שאיננה צמודה לגבול. בלילה הבא נכנסו כוחותינו לשכונת ברזיל בעיר, הצמודה לציר פילדלפי.
צה"ל הרס בתים בקרבת הגבול ואיתר שלוש מנהרות, שאחת מהן הייתה מנהרת תופת. הדחפורים הממוגנים הובילו את הכוח וגירדו את האספלט כדי לנקות את הדרך ממטעני גחון וממלכודות המופעלות על ידי תיל מעידה. כתוצאה מכך, וכן מפיצוצים שהתרחשו מדי פעם כשאחד הדחפורים פוצץ מטען, נגרם נזק קשה מאוד לכבישים ולמערכת הביוב של רפיח. חוסלו עשרות מחבלים, ואילו בקרב כוחותינו לא נרשמו נפגעים.
במהלך המבצע שקלו בקבינט הביטחוני לפתוח במבצע הנדסי להרחבת ציר פילדלפי בשביל לחפור תעלה ולהציפה במים כדי למנוע חפירת מנהרות הברחה. המבצע דרש את הריסתם של מאות בתים, ולכן הוחלט בסוף שלא לבצעו. במקום זאת בחרנו לסגת מהציר הזה כעבור קצת יותר משנה, עם השלמת החרבת גוש קטיף ומימוש תוכנית ההתנתקות. כמה דם וצער היו נחסכים אם במקום לברוח מפילדלפי היינו בוחרים להרחיב אותו.
גם במקרה ההוא, כמובן, ספגה ישראל גינויים כשפגז אזהרה גרם בטעות להרג עשרה צעירים, ספק מפגינים ספק מחבלים. באותו ערב נערכו הפגנות שמאל מול משרד הביטחון בתל אביב, ולמחרת ליד מעבר כיסופים. ארגון בצלם האשים את צה"ל בפשע מלחמה. בצה"ל העריכו שייתכן שהפגז גרם להפעלת שרשרת מטענים שהטמינו מחבלים, והיא שגרמה למות המפגינים. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל על פעולותיה ברפיח, ובייחוד על הרס הבתים שם. ארצות הברית לא השתמשה בזכות הווטו שלה כדי למנוע את ההחלטה הזאת.
במבצע חוסלו 55 מחבלים. הביקורת הבין-לאומית על הרס הבתים גרמה לצה"ל להימנע מפעולות דומות בעתיד ולבחור את דרך הנסיגות.
צה"ל המטיר על רפיח אש כבדה ממטוסי ומסוקי קרב, טנקים וארטילריה, שממנה נהרגו לפי גרסת הערבים יותר ממאה בני אדם ולפי גרסת צה"ל כשבעים איש
2014: מה לא עושים בשביל חייל שבוי
עשר שנים עברו, הבריחה הישראלית מרפיח, מפילדלפי ומשאר רצועת עזה הושלמה, ושוב אולצנו לחזור לעיר הסוררת באש, בעשן ובמחיר דמים. הקרב ברפיח היה אחד משיאי מבצע צוק איתן. בבוקר יום הקרב, יום שישי, ה' באב תשע"ד, 1 באוגוסט 2014, הוכרזה הפסקת אש.
כוח של סיירת גבעתי המשיך לנסות לאתר מנהרות באזור רפיח. ב-9:05 תקפו את הכוח מחבלים שיצאו ממנהרה. הם הרגו שלושה מחיילי הכוח: את מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל, את סגן הדר גולדין ואת סמ"ר ליאל גדעוני, ולקחו איתם את גופתו של גולדין.
בתעוזה מדהימה הובילו סגן מפקד הסיירת סגן איתן פונד וחייליו מרדף אחר חוליית המחבלים בתוך המנהרה, ובמהלכו התגלו בה פריטים שאפשרו לקבוע אחר כך את מותו של סגן גולדין. על פי ההערכה הראשונית נחטף גולדין בעודו חי, ולכן הופעל נוהל חניבעל, נוהל חטיפת חייל, לשם שיבוש דרכי המילוט של חוטפיו: צה"ל המטיר על רפיח אש כבדה ממטוסי ומסוקי קרב, טנקים וארטילריה, שממנה נהרגו לפי גרסת הערבים יותר ממאה בני אדם ולפי גרסת צה"ל כשבעים איש. במוצאי שבת נמסרה להוריו של גולדין קביעת הרב הצבאי הראשי רפי פרץ שהדר נהרג. סגן פונד זכה לעיטור המופת, ולכמה חיילים נוספים בכוח הוענק צל"ש.
ועדת חקירה של האו"ם מתחה כמובן ביקורת חריפה על התנהלות צה"ל בקרב. בדו"ח הוועדה נכתב כך: "כאשר שלומו של חייל ישראלי היה בסכנה, (צה"ל) התעלם מכל החוקים". צה"ל שאנחנו מכירים ודאי לא התעלם מהחוקים. אולי דווקא האו"ם בחר להתעלם מהם, אבל ללא ספק ניכרת בדו"ח ההשתאות בעולם מהחשיבות שמדינת היהודים מקנה לחייו של חייל אחד.
סוף דבר, חלפו עשר שנים נוספות, וברצועת עזה, בסבירות גבוהה ברפיח, חטופים לא חייל יחיד אלא 134 ישראלים, ובכל זאת בישראל מהססים לפעול. עשורים של לחץ בין-לאומי נגד מדינת היהודים וניסיון להרתיע אותה מלנקוט צעד כלשהו כלפי האויב – ברפיח ובכל מקום – נתנו את אותותיהם וגרמו לישראל להסס לבצע אפילו את המתבקש ואת המובן מאליו.
הניצחונות המזהירים של צה"ל ברפיח במבצע קדש ובששת הימים נראים רחוקים מאוד מההוויה העכשווית, הוויה של דשדוש. בשלב כזה או אחר, זה ברור, לא יהיה מנוס מהכרעה של עיר הרשע הזו ומהשבת השליטה היהודית וההתיישבות היהודית אליה. עד אז אין ספק שבירור עמוק ומהותי של חולשותינו ושל תסביכינו הלאומיים נעשה דווקא בעיר הזו.
