בשבוע שעבר שבו משפחות רבות הביתה ליישובי העוטף. כששאלתי אחת מתלמידותיי, תושבת שדרות, "איך מצאתם את העיר הנטושה?" היא צחקה וענתה: "מה פתאום נטושה! יש שם פריחה משוגעת שלא ראיתי מעולם, עצים, דשא ויופי עוצר נשימה! הרגשתי ששדרות הכינה מסיבת הפתעה לשובנו".
הארץ הזו מרגישה ורגישה הרבה יותר מכפי שאנחנו מבינים. היא מקבלת את באיה בחגיגיות. כך בכניסת בני ישראל לארץ "נזדעזעה ארץ ישראל כשפחה לקראת גבירתה", ולחלופין, שלא נדע, היא עלולה להקיא: "ולא תקיא הארץ אתכם".
רק כך צריך להבין את בכיו של משה רבנו בז' באדר. את מילותיו האחרונות משה "כותב בדמע". הוא אוהב כל כך את האדמה הזו, הוא רוצה כל כך לראות ביופייה, "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה!" חמש מאות וחמש עשרה תפילות הוא מתפלל רק על ישיבת הארץ הזו!
כך גם יש להבין את מגילת אסתר, מגילה שכולה געגוע הביתה, מגילת גלות: "מרדכי בן שמעי בן קיש, אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה".
כשמשה רבנו רוצה הביתה הוא יודע שרק הארץ הזו תאחד אותנו. רק האהבה שנאהב את הבית תברא לנו שטח כינוס שבו נתעלה מעל למחלוקות כולן, מפני שחייבים לשמור על חלקת א-לוהים הזו. שיהיה לנו מקום לעשות בו 'משנכנס'
לימדתי השבוע את השמחה המופלאה שמגלמת המילה 'משנכנס': היכולת להיכנס הביתה, להרגיש בבית. "אדר בית" קראתי לחודש המופלא הזה. כמה זה לא מובן מאליו! שבויים רוצים להיכנס הביתה, פצועים רוצים להיכנס ולזכות בשביל גישה מסודר, חיילים מחכים לחזור, שכולים רוצים להיכנס לבית שהיה ביתם.
וכך פתח הרמב"ן את פירושו לספר שמות, שנסיים השבת: "והנה, הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין ייחשבו גולים כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלת אבותם ואז נחשבו גאולים". מעניין. הרמב"ן מדבר על בית מסוג אחר. פיסת ארץ ישראל באמצע המדבר. איך מתאפשרת כזו תחושת בית? רק מכוח ההתאחדות של עם ישראל סביב בית אחד.
"לך כנוס את כל היהודים!" אסתר הוגה עצה מבריקה. היא בוראת שטח כינוס להיכנס אליו, "מקום אחר", שפתאום מזכיר בית, נותן שייכות. לה עצמה קוראים בית: "אל תקרי לקחה מרדכי לו לבת אלא לבית, שאשתו זו ביתו".
כשמשה רבנו רוצה הביתה הוא יודע שרק הארץ הזו תאחד אותנו. רק האהבה שנאהב את הבית תברא לנו שטח כינוס שבו נתעלה מעל למחלוקות כולן, מפני שחייבים לשמור על חלקת א-לוהים הזו. שיהיה לנו מקום לעשות בו 'משנכנס'.
רק פעם אחת משה אינו מצליח להתפלל על עמו האהוב. בכל פעם שחטאנו הוא הרים את ידיו לשמיים, הוא שבר בעבורנו את הלוחות בידו הגדולה, בידיו הוא ניצח את עמלק "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". אבל אז נופלות ידיו: "נתרשלו ידי האוהב ההוא", רש"י כותב במחלוקת הנוראה ההיא, מחלוקת קרח. משה אינו מסוגל להתפלל. הוא רואה את הבית מתרחק.
בז' באדר, מוצאי שבת, נתפלל עם משה רבנו על החיים בארץ הטובה הזו. מכונסים בשלום איש עם רעהו. נחזק את ידיו, ידי משה, שלא יבכה. בז' באדר נזכור עד כמה התגעגעה שדרות, עד כמה התגעגעו שלומית, נווה, שוקדה ושדות נגב. עד כמה מתגעגעים יישובי הצפון שמישהו יעשה בהם 'משנכנס'. כמה סידורי פרחים מופלאים ארגנה לנו האדמה הזו שרק נחזור הביתה, איך חדרים ריקים מחכים לשבויים שישובו.
"כל הדמעות, הכאב, שבקעו מהלב, עוד יצמיחו עולם. שדות, פרדסים של אמת, כלנית ושקד יפרחו לשובם" (מתוך השיר החדש והמופלא של ישי ריבו 'פורחים לשובם').
:
