עו"ד זאב לב
בקיץ 2005, בסוף הליך ההתנתקות, כינס ברק חירם את לוחמי פלגה ב של יחידת אגוז שעליה פיקד, שנשלחו לסייע לתושבים שפונו באריזת הבתים. "יש כל כך הרבה רע בעולם וכל כך מעט טוב", אמר ללוחמים המבואסים שהתמקמו באחד היישובים הנטושים, "בואו נקפיד להיות שייכים תמיד לטוב, וגם את המשימה הזאת לעשות הכי טוב שאפשר". פחות משנה לאחר מכן איבד ברק את עינו בלחימה, כאשר התעקש להישאר בשטח ולא להתפנות עד להשלמת המשימה, וזכה בצל"ש מפקד האוגדה.
שנתיים וחצי אחר כך, כאשר כבר הייתי בחופשת השחרור, עוטר בצל"ש מפקד אחר בפלגה ב, אפרים תהילה, אשר טיפס מבחוץ על קיר בניין שבו שהה הצוות שלי והשחיל רימון דרך חלון החדר שבו התבצר מחבל.
הרבה מחבר בין שני המפקדים הנועזים הללו של פלגה ב. שניהם גולנצ'יקים, דתיים, מפקדים נועזים ויצירתיים, ושניהם חלק משרשרת ארוכה של קצינים בעלי מאפיינים דומים שאת קידומם בלמה באחת המערכת.
זה כמה עשורים עוברת צמרת צה"ל מתפיסה של צבא התקפי, יוזמתי ויצירתי לתפיסה משובללת וזהירה שמעדיפה נהלים וסדר על פני ניצחון והכרעה. צל"שים מחולקים יותר ויותר בגין מבצעי חילוץ ופחות ופחות בגין התקפה
השבוע ספג חירם "הערה פיקודית" על שפוצץ את אוניברסיטת אל-אסראא בעזה בלי שקיבל אישור מתאים ממפקד הפיקוד. תהילה הודח מפיקוד לאחר שנטען שלא אמר אמת בתקרית שבה הופעלה לבנת חבלה באימון של היחידה. קידומו של אל"ם אבינעם אמונה, עוד קצין אפוף סיפורי גבורה, נבלם בעקבות פציעה של לוחם ביחידת מגלן שלוש שנים קודם לכן.
אליהם מצטרפים גם סא"ל שלום אייזנר, שהכה פעיל שמאל קיצוני והודח, תא"ל עופר וינטר, שספג הערה פיקודית משום שלא "פעל לפי הנהלים והפקודות", תא"ל צ'יקו תמיר, עוד מפקד מעוטר של יחידת אגוז, שפרש מצה"ל לאחר שקידומו עוכב כי נתן לבנו לנהוג בטרקטורון צבאי, ותא"ל מרדכי כהנא, גם הוא מפקד אגוז, שפרש לאחר שהורשע ב"החזקת אמצעי לחימה בניגוד לנהלים".
במבט ראשון מפתה לנסות ולהחיל את תאוריית 'ישראל הראשונה' של אבישי בן חיים על הרשימה הארוכה הזו של קצינים מעוטרים שקידומם נבלם. משהו בסגנון הצנחנים מישראל הראשונה שמבקשים לבלום את קידומם של הגולנצ'יקים מישראל השנייה. אלא שבחינה מעמיקה יותר של הרשימה הזו חושפת בעיית עומק גדולה הרבה יותר ומסוכנת הרבה יותר למדינת ישראל.
הנוכחות הבולטת של יוצאי גולני ושל יחידת אגוז בפרט ברשימה נובעת בין השאר מכיוון שכותב שורות אלו שירת ביחידה, הכיר חלק מהם באופן אישי וגדל על האגדות שסופרו על האחרים, אבל אפשר למצוא בהם גם את וינטר מגבעתי, אמונה הצנחן ואייזנר השריונר. המכנה המשותף העמוק יותר שמאפיין את בלימת קידומם של קצינים רבים אחרים, הוא האופי הנועז, ההתקפי והיצירתי שהוביל אותם מצד אחד להצטיין כל כך בקרב, ומצד שני להסתכן ולשגות גם באירועים 'מנהליים' או בתרגילים.
זה כמה עשורים עוברת צמרת צה"ל מתפיסה של צבא התקפי, יוזמתי ויצירתי לתפיסה משובללת וזהירה שמעדיפה נהלים וסדר על פני ניצחון והכרעה. צל"שים מחולקים יותר ויותר בגין מבצעי חילוץ ופחות ופחות בגין התקפה. קצינים בכירים הופכים למליצי היושר של המשטרה הפלשתינית, ובמקום להיות מי שדוחקים בפוליטיקאים לצאת להתקפה על אויבי ישראל, הם הראשונים להמליץ על הקלות למחבלים, על מימון לרשות הפלשתינית ועל שמירה על השקט בכל מחיר.
התפיסה הזו, שגובתה והועצמה בתקופת שלטון נתניהו על ידי ראש הממשלה וסדרת שרי ביטחון רופסים, משפיעה עמוקות גם על הרכב הפיקוד הבכיר. אם מי שלא עושה לא טועה, הדרך הטובה ביותר למנוע עשייה היא להעניש בחומרה על טעויות. 'להוריד את הראש' למי שיעז לבלוט או להפגין התקפיות כמו וינטר או חירם ולהיתפס לדקדוקי נהלים עם קצינים בכירים כדוגמת כהנא, תהילה ואמונה.
מי שמצפה ממפקדי צה"ל להסתער ראשונים בקרב ולהוביל מלחמת חורמה באויב אגב שמירה על קור רוח מחד גיסא ויצירתיות וגמישות מאידך גיסא, אינו יכול לצפות מהם בה בעת להחליף את עורם ברגע שמסתיימת הלחימה ולהפוך באחת לחבורת פקידים בביטוח הלאומי. אומץ לב, הסתכנות ולוחמנות הם תכונות אופי המשרתות את המפקד בקרב, אולם גורמות לו להסתבך בשגרה. צבא שמבקש לנצח את האויב יודע להעלים עין עד רמה מסוימת מהפרת נהלים ומטעויות של חייליו.
ואולם צבא שהתרגל לסלוד מהניצחון ולהעדיף את השקט, לחתור לפתרון מדיני ולהעדיף תשלום לחמאס על פני מיגור האויב וכיבוש מבצריו, לא רק שאינו סולח על טעויות אלא אף רודף את קציניו המוכשרים ביותר ביתר חמה. במטה הכללי שכחו מזמן את דבריו של משה דיין: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים שהבעיה היא איך לבלום אותם מלדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".
