הגמרא מלמדת: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט ע"א). אפשר היה לחשוב לכאורה שהחובה להרבות בשמחה נוגדת כל תחושה של כאב וקושי. אם זו כוונת חכמים, יהיה קשה מאוד לשמוח בחודש אדר במצבים שבהם הלב שבור וכואב. אולם חשוב להבחין בין לב נשבר לעצבות, בין כאב מצמיח לייאוש מדלדל.
האמונה אינה אומרת שאין מקום לכאב. אדרבה, עוצמת האמונה נבחנת דווקא ברגעים שהאדם מסוּבב בכאב וקשיים, אם גם אז הוא אוחז בעוז בעוצמת האמונה. המבט האמוני אינו שולל את הלגיטימציה לכאב ולקושי, להיפך – לפעמים דווקא הכאב מזכך, מעדן את הלב ומסיר ממנו גסות וערלה. כמו המלח שממתיק את הבשר, כך הייסורים ממרקים.
אם כן, מהי ההבחנה בין עצבות, שהיא בעיה, ובין לב נשבר? התשובה נמצאת סביב שורש הנפש, הבסיס הפנימי שבעומק החיים, אם יש שם אמונה ותקווה או כפירה וייאוש. הרב קוק זצ"ל מחלק בין כאב ובין אנחה, על פי הגמרא שאומרת שאנחה שוברת את האדם ומביאה עליו ייסורים (ברכות נח ע"ב). ומבאר הרב קוק (עין איה שם) שהאנחה היא ביטוי לעמדת נפש שמתבוננת בצורה מחלישה, שמעמיקה את הכאב ומעצימה את הפחדים הדמיוניים.
בספר במדבר מתארת התורה את חטא המתאוננים. ההתאוננות אינה ביטוי לתחושת כאב בלבד אלא לעמדה נפשית עמוקה של כפירה וייאוש. ההתאוננות מעוררת תלונות על ה', המשקפות נפש שסבורה שנקודת המוצא של המצב היא הרע ולא הטוב. הכפירה האידאולוגית, כשהיא מחלחלת אל הנפש, היא מופיעה בפסימיות ובהתאוננות.
ההתאוננות אינה מבקשת לצאת מהצער. אדרבה, יש בה מעין 'קידוש הסבל' ורצון להרוויח ממנו תשומת לב, תחושה של 'קדוש מעונה' או תחושה ש'מגיע לי' שירחמו עליי כי אני סובל. ההתאוננות אינה מחפשת דרך לשחרר את המצב הקודר אלא אדרבה, היא עסוקה בביטוי שלו. היא יוצאת מתוך החלל השחור, מתוך הריק והיגון, ומבקשת להפיק רווחים מהמסכנות.
לעומת זאת כשכואב לאדם והוא זועק מכאבים אין זה בהכרח ביטוי לחסרון אמונה. אדרבה, "קָרוֹב ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב" (תהלים לד, יט). זוהי אינה התאוננות אלא פורקן טבעי של לב כאוב. ההתאוננות היא כבר פרשנות אידאולוגית לכאב ולמצוקה, היא כבר נקיטת עמדה על שורש הצרה, סיבתה ותוצאותיה. והפרשנות היא של מבט כפרני שרואה רק רע.
כשהאדם חי חיי אמונה הוא יודע בסתרי חדרי לבבו שה' איתו ושאין עוד מלבדו, ולכן יש בו אמונה שהכול יתהפך לטובה. אכן, האמונה העמוקה הזו לא תמיד מצליחה לפרנס את הרגשות בהווה ולגרום לאדם להתמלא שמחה מחמת הידיעה שגם הקושי בסוף יוביל לצמיחה. כי זוהי אמונה עמומה בעמקי הלב, והרגשות חווים בצורה חזקה את המצוקה. אך למרות עמימותה אמונה זו מלאת חוסן, יוצרת עמוד שדרה בעל עוצמה, והיא ממלאת בתקווה, בתפילה ובמחשבה טובה, ואף יכולה לחזק את האדם לקום ולפעול במה שביכולתו כדי לשפר את המצב.
לעומת העצבות הבעייתית, שסותרת את השמחה, הכאב אינו סותר את השמחה. אדרבה, מרדכי ואסתר היו בכאב גדול, ומתוך הכאב זעקו לה', והתגלתה ישועת ה' עליהם, והופיעה שמחת הפורים. על כן בימי חג הפורים, שבהם ה' מאיר לנו אור של אמונה והכרה עמוקה במציאותו, ימי ניסים וישועות, אנו מצווים להרבות בשמחה בביטחון גמור בקב"ה מתוך הידיעה העמוקה שהקב"ה נמצא איתנו תמיד ומעולם לא עזבנו. השמחה מגבירה את נוכחות הקודש בתוכנו וממשיכה ישועה לישראל גם בעת הזאת. לכן ראוי עד מאוד להתגבר בשמחה אמיתית מתוך ביטחון בישועת ה' ולנתב את הכאב לתפילה גדולה לה' שיראנו נפלאות וישועות, כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, אמן ואמן.
