רשות הדיבור ויחי

 

 

ארצי

א"כ

ארץ ארצי מפוארת, כה את מהוללת,

ארבע עונות בארבע כנפותייך מתחוללות,

ומהרגע שאלייך עלינו, עם חופשי בארצו הרגשנו.

מלחמות רבות ואירועים אדירים עברנו, אך זה מה שיעצור אותנו?
אנו עם הנצח, שמדרך ארוכה לא יברח,

ארץ קדושה, מלאת זיו ושכינה,

כמה קשה ונאה עבודת הקודש שעלייך נעשתה,

יום, חודש, שנה, עשור…

אלייך חוזרים הגולים ונהפכים לגאולים,

זוכים הם למגמה שבחוץ לארצם אי אפשר אליה להגיע,

קמעה קמעה מתעלים בטהרה,

קמעה קמעה מתקרבים לגאולה.

גאולת ה' אינה ניתנת על מגש כסף,

וכגודל הדרך אליה הקשה, כך גם זכייתה וקבלתה קדושה,

ברמה שלעולם כולו תיחשף בגדולתה.

וכולם יבואו וייתנו עיניהם במקום שבתו,

ויעזבו את כל אמונותיהם לאמונתו.

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוהיו,

אשר מפחד תמיד אך ורק מדבר אחד

והולך מתוך תום ויושר לקבל טוב ואושר

ואינו מחכה שהדברים יקרו מעצמם,

אלא לוקח ספרא וסייפא ומתעלה איתם,

ובסוף כאשר הוא עובר את כל תהליכיו,

ובזעקה צועק "מי לה' אליי",

אז הוא מגלה את הגאולה

בקדושה וטהרה, קמעה קמעה.

 

עודני מבקש את אחי

יצחק

ויוסף הוציא כל איש מעליו

נפל על צוואריו

ובכה

ובכה

ובכה.

על אחים שלדבר שלום לא יכלו

אבל על הדם אכלו

על שנאה קשה כשאול

ועל אהבה עזה כמוות

על הבית שכמעט נחרב

ומה שעוד ייחרב

על הבדידות, על הכאב

על הכבשה שתחיה עם הזאב

על משפחות פושטות צווארן בשתיקה

על שפירא ומגנצא ואושוויץ וטרבלינקה.

ואז מתוך הבכי החנוק-החונק

נשמע לו לפתע מעין קול שותק

עודני מבקש את אחיי

ואבי עודנו חי!

ולא ידע איש אם חלום הוא, אם משל,

אם הווה הוא, אם עבר,

אך הוא שמר את הדבר.

 

ארץ לעולם לא עוד

נחשון מאיר

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ יַפְלִיגוּ אֶל

אֶרֶץ לְעוֹלָם לֹא

עוֹד

בְּלִי קַפְטָן הוּק

הָרוֹדֵף אֶת צִפּוֹר הַנֶּפֶשׁ

עַד קְצֵה הַצּוּק וְלֹא נוֹתֵן לִכְנָפֶיהָ לִצְמֹחַ.

 

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ לֹא יִהְיוּ אֲבוּדִים

בְּכוֹכָב רָחוֹק נְטוּל הוֹרִים

בְּמִקְלְטֵי מִסְתּוֹר אֲטוּמִים

לְמַחְשָׁבוֹת טוֹבוֹת וַאֲבַק פֵיוֹת

הַנְּחוּצִים כְּדֵי לִפְרֹחַ.

 

הַיְלָדִים שֶׁלָּנוּ יָשׁוּבוּ אֶל מוֹלַדְתָּם

כְּיוֹנִים הַשָּׁבוֹת אֶל הַשּׁוֹבָךְ

כְּדֵי לְהִתְיַשֵּׁב וּלְהִתְאַהֵב

לְהִתְחַתֵּן לְהִזְדַּקֵּן עִם וֶנְדִּי

בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ מִמִּלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁנִיָּה

אוֹ שְׁלִישִׁית

שֶׁגּוֹרֶמֶת לִיּלָדִים לִבְרֹחַ.

 

היא לא ארזה

מירב יוסף

לפני שיצא, גיהצה.

ארזה לו קצת בית בריח כביסה

נקייה, כובע שסרגה שכנה, שמיכה

שהגיעה תרומה, לבנים ירוקים

ציציות שקשרו

בבית כנסת הבן איש חי.

גם ארגז חטיפים מכל השכונה

לחבריו

ושלא ישכח מעילו שתרם נדבן לחורף

הקר.

כל זה חיבוק יהודי

כאחיו מכל הדורות מהדהדים בבגדים

בסידור בחטיפים.

רק לא ארזה לו

את געגועיה

את הדאגה.

שיצא בלי שידע.

 

בלדה לחייל הגמ"ר

יוסף סנדו

 

חיל האוויר זה לא תפקידו

אך לאחר המשמרת הוא טס לביתו

מעודד את אשתו ושוטף ת'כלים

מספר סיפור ומשכיב את הקטנים.

 

הוא לא לוחם-על בעזה והוא לא בסיירת

אבל יש לו מדים טקטיים כמו בסרט

כל הציוד אצלו מתוקתק ומשופצ"ר

ואפילו הוא מסודר עם נשק קצר.

 

עושה לילות כימים

כדי לשמור על התושבים

ועושה ימים כלילות

כדי להיות עם הילדים והילדות.

 

הוא מבצע את משימותיו

בצניעות ובמקצועיות רבה

אבל הוא מילואימניק ממוצע

ולא יכול בלי להתלונן קמעה.

 

בש"ג הוא מפטפט עם השכנים

סוגר עסקאות ופותר עניינים

תמיד ישמח לקבל איזה צ'ופר

שיחמם לו את הלב ואת הלילה הקר.

 

גם אחרי משמרת לילה

לא יוותר על תפילה

אם אינו יכול להגיע לבית הכנסת

יארגן מניין בשמירה.

 

הוא מוכן לשמור על הארץ והעם

הוא מוכן לקפוץ לאירוע לפני כולם

בידו האחת נשק ובידו השנייה תהלים

הוא החייל שלנו מההגמ"ר של היישובים.

 

 

הותר לפרסום

נועם אודרברג

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חַיָּל מֵחֵיל הַשִּׁרְיוֹן נָפַל בַּקְּרָב,

חַיָּל שֶׁאֶת עַמּוֹ כָּל כָּךְ אָהַב.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, רַק לִפְנֵי חֹדֶשׁ הִתְאָרֵס,

בָּנָה חֲלוֹמוֹת וְלֹא יָדַע שֶׁחֲלוֹמוֹ קוֹרֵס.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, אַחְיָנוֹ שֶׁל רַמַטְכַּ"ל לְשֶׁעָבַר,

שֶׁלַּמְרוֹת דְּמוּתוֹ הַקְּשׁוּחָה גַּם לִבּוֹ נִשְׁבַּר.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חֲטוּפִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ מִיּרִי כּוֹחוֹתֵינוּ,

חַיָּלִים הַכּוֹאֲבִים מְאוֹד וְעַצְמָם שׁוֹאֲלִים: אֵיפֹה טָעִינוּ?

הֻתַּר לְפִרְסוּם, צֶמֶד מִלִּים שֶׁיּוֹצְרוֹת עוֹד אַלְמָנָה וְיָתוֹם,

וְאֵין לָנוּ מִלִּים אֶלָּא יְנַחֵם אוֹתָם "הַמָּקוֹם".

הֻתַּר לַפִּרְסוּם, כְּבָר חֲדָשׁוֹת יוֹם-יוֹמִיּוֹת לְצַעֲרֵנוּ,

עוֹד צַלֶּקֶת וּפֶצַע בְּתוֹךְ עַמֵּנוּ.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, מְפַחֵד שֶׁזֶּה שֵׁם שֶׁאַכִּיר

שֶׁאֶת הַיָּמִים הַנִּפְלָאִים שֶׁחָוִינוּ לִי יַזְכִּיר.

הֻתַּר לְפִרְסוּם, חֻסְּלוּ כָּל מְבַקְּשֵׁי רָעָתֵנוּ

שֶׁנּוּכַל כְּבָר לְבָרֵךְ אֶת בִּרְכַּת שֶׁהֶחֱיָנוּ.

הֻתַּר לַפִּרְסוּם, הָאוֹר שֶׁלָּנוּ גָּבַר עַל הֶחָשׁוּךְ,

יְהִי זִכְרָם שֶׁל כָּל הַנּוֹפְלִים בָּרוּךְ.

 

פגשתי זקן

אדר

פגשתי אדם זקן בעל חוכמת חיים יותר גדולה מהחיים עצמם. מעולם לא התלונן שחסר לו דבר.

אף שלא היה לו כלום, הוא הרגיש שיש לו כל העולם.

לא היו לו ילדים לא משפחה ולא אישה, האושר בעיניים כשהסתכל על הילדים של השכנה, על הילדים הרצים ברחובות, כשהקשיב לקול הצעקות, המריבות, ולקול הציפורים המצייצות. כשהביט בגברים ההולכים לבית הכנסת בחולצות לבנות, בילדות בשמלות היפיפיות.

אילו רק יכולתי לתעד את פניו כשהוזמן לברית של השכונה, זה היה רגע שבו הייתה לו הוכחה שהקב״ה נמצא. נמצא גם בטוב כמו ברע.

והזקן הזה מלא בחוכמה שלמרות כל הזוועות שחווה חונן בראייה טהורה. הוא מספר ששואלים כל הזמן איפה ה׳ היה בשואה. ״תמיד התביישתי לספר שהוא היה רק איתי בכל דקה ושנייה, עטף אותי בהגנה, נתן לי כתף לנחמה, נשא אותי על ידיו, נשא אותי על כתפיו הטביע אותי בים של ניסים. אחרת לא הייתי זוכה להגיע למעמד קדוש כזה, ברית חדשה של חיים״.

 

 

תגובה על 'מכתב הרבנים להיטלר ימ"ש' מן השבוע שעבר

הראל בר

בגיליון 927 פורסם מאמר ששמו "מכתב הרבנים להיטלר יימח שמו", המגיע למסקנות מרחיקות לכת על סמך מכתב ששלחו רבני גרמניה האורתודוקסים לשלטון הגרמני ולהיטלר ימ"ש. באופן כללי כדאי לקרוא טקסט במלואו לפני שמגיעים למסקנות, ובמאמר הובא ציטוט חלקי מאוד של המכתב ולא מובא ההקשר שלו.

המכתב נשלח בתחילת ימי השלטון הנאצי, כאשר הרדיפה כלפי היהודים החלה להתגבר. באופן ספציפי יותר, הוא נשלח על רקע חקיקת איסור על שחיטה כשרה והניסיון האורתודוקסי לבטלו. בניגוד לדרך שבה מתאר הטור את המכתב, ברור לחלוטין שהיהודים אינם מבקשים בנימוס שיעדכנו אותם אם מתכוונים להרוג אותם, אלא מנסים לברר מה בדיוק מצב היהודים בגרמניה (בירור שהיו שותפים לו גם החוגים היהודיים הלא אורתודוקסיים בדרכים אחרות), משום שלא היה ברור לאן בדיוק פניו של השלטון.

שנית, המאמר מניח שהביטוי "השמדת היהדות הגרמנית" מתכוון ל"הרג היהדות הגרמנית" ולועג לרעיון שהיהודים ביקשו אזהרה מראש מפני הצורר אם הוא מתכנן להורגם. למעשה מקריאה של המכתב המלא ברור לחלוטין שהדבר שעליו שואלים הרבנים הוא על השמדה במובן של חנוכה, השמדת היהדות ולא הרג היהודים.

אפשר לראות זאת למשל במשפט "אך אם אין בכוונתה של ממשלת גרמניה הלאומית להשמיד את כוחה הפעיל של היהודית הגרמנית" או "אך אם יתברר כי זו הנחה מוטעית וכי כוונתם של כבוד הקאנצלר, הממשלה הלאומית…. היא עקירתם של יהודי גרמניה מן העם היהודי".

בקריאה מלאה של הטקסט אפשר לראות אותו כפי שהוא: מכתב הנשלח לפריץ חדש הגוזר גזרות על הקהילה, בניסיון לברר אם יש אפשרות לביטול הגזרות, ואם לא, עד להיכן יגיעו.

 

תצעק להם שהתגעגענו

כרמל

היא הביטה בגבו המתרחק אל הדלת

כשמעיניה הבוטחות בו דמעה שקופה זלגה

כשבכל ליבה היא רק מייחלת

ובאמונה רבה מסירה מליבה כל דאגה.

 

"היי, רק כמה בקשות"

קראה לו, והסתובב.

"אם אתה יכול, כי אני לא רוצה להקשות."

והוא לא יכול לסרב.

 

"תמסור דרישת שלום לגוש בשבילנו"

קראה בקול חנוק אך בתקווה.

"תשאף עמוק את האוויר הישן שלנו"

והוא הביט בה בחדווה.

 

"ואם אתה מגיע אליו, אל חוף הים,

בבקשה תביט בנוף לכמה רגעים.

תיגע באצבעותיך בחול החם,

תכרה אוזניך למשמע הגלים המתנפצים.

תגיד לכל אלה שאנחנו כבר חוזרים.

תספר להם שאנחנו כל כך מצטערים.

 

"ותמסור להם,

תצעק להם שהתגעגענו.

תביט בהם,

תגלה להם שהתפללנו.

ותגיד להם,

תגיד שאנחנו מחכים את השממה להפריח"

היא ביקשה,

הוא הבטיח.

 

אבל היא לא חשבה

שהגלים, הנוף, החול,

יאלצו למסור לה הם דרישת שלום מהאיש שאהבה.

כי הגיבור שלה,

זה עם החיוך והגומה,

יותר לפרסום כי הוא גיבור של אומה.