לראשונה בתורה מוזכר מושג הצוואה בפרשת ויחי. הצוואה היא הדברים שנפטר מבקש קודם מותו, ולפיכך הם מחייבים את קרוביו. אבל לצוואה יש גם משמעות רחבה בהרבה: היא מעידה על השקפת העולם של הנפטר, על הערכתו להתנהגויות מסוימות וכן על גינוי התנהגויות פסולות. בהפטרה דוד מגנה קודם מותו את התנהגות יואב ומצווה לשלמה: "ולא תורד שיבתו בשלום שאול", וכך יעשה גם בנוגע לשמעי בן גרא. לעומת זאת לבני ברזילי הגלעדי, שעשו עימו חסד, מבקש דוד משלמה לגמול חסד נצחי.
מתחילת המלחמה הזו אני אוספת צוואות רוחניות שהשאירו אחריהם הנופלים. אם במכתב שכתבו לפני הקרב, אם בהשקפת עולם שהשאירו בעולם כצוואה. מעבר למילים האישיות שהם מקדישים לבני משפחתם האהובים אני יכולה לסכם את כל הצוואות כולן במשפט אחד: כולן, אבל כולן, חוזרות על מילות הצוואה הראשונות של יעקב בפרשה: "היאספו… אגידה לכם… היקבצו". חז"ל ביארו את המילים האלה כציווי חד-משמעי עד בוא הגאולה: "ציווה אותם על המחלוקת… ואגידה לכם – עשו עצמכם אגודה אחת, כאגודה של קנים שכל אחד בפני עצמו אפשר לשבור אבל אי אפשר לשברם באגודה אחת".
רבי נתן מברסלב הוסיף אמירה שאין רלוונטית ממנה. לדבריו, המילה היאספו פונה לאנשים שאסופים סביבנו ומאמינים באותו רעיון, אבל המילה היקבצו פונה לקיבוץ, "כי החילוק בין אסיפה לקיבוץ הוא כי אסיפה היא אנשים הקרובים אליו וקיבוץ נאמר על אסיפת הקהל שהם בקצה הארץ".
זו בדיוק – אבל בדיוק – צוואת קדושי תשפ"ד. הם מבקשים את החיבורים שיש להם בשדה הקרב: בין בני יישובים לבני הקיבוץ, בין שמאלנים לימנים, בין דתיים לחילונים. את המשפט "אין אפיקורסים בשוחות" הם מפרשים כאפיקורסות שכופרת ביכולת שלנו לדבר שפה משותפת על אף דעותינו השונות.
כך אמר יוסי הרשקוביץ הי"ד בסרטון צוואה: "לא לדבר לשון הרע! אין שמאלנים, אין ימנים, אין חרדים, יש רק יהודים!" כך ציווה בוריס דונבצקי, חייל בודד שעלה מרוסיה: "עליתי לפני חמש שנים לבד, ואתם המשפחה שלי. אל תריבו במשפחה!"
כך ציווה חגי לובר לאחר נפילת בנו הקדוש יהונתן הי"ד: "אנו מחבקים את כל עם ישראל ומבקשים מהתקשורת ומכל אחד בעם שלנו, אנא, יום אחד של אחדות לעילוי נשמתו! אל תכתבו ואל תשדרו שום דבר של מחלוקת, אנא, דברו טוב והבליטו את הטוב במקבלי החלטות ובעם הנפלא שלנו שיהונתן היה גאה להילחם בשבילו. יהונתן יהיה כל כך שמח למעלה!"
צוואה מקבלת את כוחה מראייה אמיתית של הדברים, ראייה צלולה שיש לאדם רק קודם מותו. ברגעים האלה הוא רואה דברים במה שחז"ל מכנים "אספקלריה מאירה", ראייה ששום דבר אינו חוצץ בינה ובין האמת.
אבא חגי לובר ייסד את תיאטרון אספקלריה. בכל ההצגות הוא שאף ועוד ישאף בעזרת ה' לשקף את טיפשות הייאוש, את החידלון שבפירוק יחסים, את יופייה של האהבה. נכון, בהתחלה זו תהיה הצגה, אבל גם אם יום אחד, מבקש חגי לובר, רק יום אחד, תוכלו להציג עצמכם כאנשים שמוציאים רק טוב מהפה ומחפשים רק טוב, גם יום אחד ישמח כל כך את מי שצופים במחזה שלנו מלמעלה: הגיבורים שמסרו נפשם, מהקיבוץ ומהיישוב ומהעיר ומהכפר, רק כדי שנחיה.
"היקבצו ושמעו! על שתי מילים אלה של אבינו הנוטה למות, עומדת כל ההיסטוריה היהודית עד לאחרית הימים. מבחינה חומרית, אתם מיעוט חסר אונים אך דווקא מפני שאתם מיעוט, 'היקבצו!' היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות! רק כך יוכלו גם המעטים לנחול ניצחון על הרבים. רק בכוח ההתמסרות לערכי הרוח. הנה זאת צוואת יעקב אבינו: האמת השלום אהבו!" (הרש"ר הירש).
יום אחד של תיאטרון. זה המון.
