רשות הדיבור מקץ

 

 

תראה איזה עם

שירה ג'רפי

הבט משמיים וראה ה', תראה איזה עם

הבט על מי שידעו שהאדמה בוערת תחתם

ולמרות הכול נשארו לחיות שם

אוהבים עד מוות את ארצם

ועכשיו היא מחבקת אותם באהבה

ממאנת לכסות את דמם

איך הם מתו מחובקים ביחד

באיזו עוז הם נלחמו עד הכדור האחרון

איך הם קפצו על הרימון

כדי להציל אנשים אחרים

גם אם הם לא מכירים אפילו

באיזו מסירות נפש הם טיפלו

תחת אש מחבלים

בכמויות של פצועים וחללים

תראה כמה הם מתנדבים

איך הם אוהבים

אהבה גדולה יותר ממה שהלב יכול להכיל

מול מראות שהנפש לא יכולה לקלוט

מול נהרות הדם השפוך, מול ים הדמעות

נשפכת פה אהבה בכמויות

אהבה שמסירה מחיצות ופורצת גדרות

אהבה שלפתע התפרצה

מול הגדר הפרוצה

כי ברגע האמת

נחשפה האמת על העם הזה

האמת שאחים בדם אנחנו

והאהבה העזה שלנו

בעז"ה עוד תנצח,

יש לאחריתנו תקווה

כי עזה כמוות האהבה.

 

צור ישראל

שמואל שפיגלמן

כְּאֶבֶן צוּר

הַנִּנְגַּחַת עַל יְדֵי אֲבָנִים זָרוֹת,

שׁוּב וָשׁוּב וָשׂוּב

בְּנִסָּיוֹן לְנַפְּצָה לִרְסִיסִים,

אַךְ הִיא

כְּאֶבֶן צוּר

רַק הוֹלֶכֶת וּמִתְקַשָּׁה מִכָּל מַכָּה הַמַּגִּיעָה

מוֹסִיפָה לְהִתְחַדֵּד,

לְהִתְאַחֵד.

וּכְאֶבֶן צוּר הַנֶּחְבֶּטֶת,

אַף מִמֶּנָּה נִתָּזִים נִיצוֹצוֹת.

וְהִיא נִדְלֶקֶת בְּאֵשׁ

הַשּׂוֹרֶפֶת קוֹצִים

וְנִדְלֶקֶת בְּאֵשׁ

הַמְּאַחָה אֲהוּבִים.

אוֹר גָּנוּז מוֹסִיף וְעוֹלֶה

הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה

הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ,

דֶּרֶךְ הַמַּכּוֹת

דֶּרֶךְ הָאֲפֵלָה

אֶל הַהֶאָרָה.

 

תהילה בצלאל

למענך

עומק הכאב – אהבה

עומק התפילה – אמונה

 

בעומק האדמה

חלל

שנשמתו עולה

 

חלל

*כביכול*

פנוי

ממך

 

ובו

אהבה

שהולכת

ומתגלה

אמונה

שיולדת תפילה

 

גם דינך

רחמים

ואהבתך

אהבת עולמים

 

אך אנו הפשוטים

רוצים אותם גלויים

מתגעגעים

 

זקוקים למים חיים

לנחמה

לגאולה

להיות שוב איתך

במלוא הדרך

 

ואם לא למעננו

עשה למענך.

 

אין לנו ארץ אחרת

אמונה

ושוב פנים מחייכות בתוך מסגרת של תמונה

ושוב הלוויה צבאית, ושוב יריות או תאונה

ועוד פעם לפקוח עיניים בבוקר באותה שאלה ראשונה:

מי עוד הצטרף הלילה אל הרשימה האחרונה.

 

ושוב הספדים ועוד בכי

וים של מילים ודמעות:

"הוא היה הכי טוב וישר ומתוק

ומושלם וצדיק, לא פחות".

 

וברגעים שכאלו, של עצב נורא, לעיניי, לעצמי, מתארת

את כולם שם למעלה, רוקדים ומחייכים, גאים כי נפלו למשמרת

ומגש הכסף של אלתרמן, לא נשאר בו מקום אף לזרת

מצטופפים שם כולם ברעות ואהבה

הרי אין לנו ארץ אחרת.

 

בנפרד אבל יחד

מכתב שכתב לאשתו י"פ, חייל שמשרת ברצועה

"נר איש וביתו"

בנפרד אבל יחד,

רחוק אך קרוב,

שניים שהם אחד.

בית רחב מהמקום ומהזמן,

הכולל את כל העם,

בציפייה, בתפילה, באמונה

שהנס יתפרסם,

ויתגלה האור האין-סופי,

סודם הפנימי,

שמוליכם לבית עולמים

לגאולה של חיים.

"אהבת עולם אהבתיך".

 

 

ארץ אל תכסי

רעות עוקשי

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ,
דְּמֵי אַחַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ
טַפֶּךְ וְעוֹלָלַיִךְ.

תְּנִי לוֹ לִזְרֹם
כְּנָהָר הַשּׁוֹצֵף
קוֹצֵף וּמְבַעְבֵּעַ
אֶת הַהֶרֶס
וְחֻרְבַּן הַבַּיִת.

כִּי הָיָה פֹּה בַּיִת
וְאֵינֶנּוּ.

הָיָה מִטְבָּח
וּבוֹ מְקָרֵר
וּפָעוֹט אַדְמוֹנִי
מְדַדֶּה וּמְדַשְׁדֵּשׁ
בִּצְעָדָיו
לְקוֹל צַהֲלוֹת אִמּוֹ
וְגַאֲוַת אָבִיו.

עַכְשָׁו דְּמָמָה.

בַּמִּטְבָּח
נִשְׁאַר הַמְּקָרֵר
עַד לַמִּטְוַח
וְלַטֶּבַח.

בְּבַקָּשָׁה אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי,
אַל תְּטַיְּחִי וְתַסְוִי.
אַל תִּתְּנִי לַיָּמִים בָּחֳדָשִׁים,
לְכוֹחוֹת הַטֶּבַע
לִשְׁטֹף הַכֹּל
וְלֹא לְהַשְׁאִיר זֵכֶר.

לֹא לְהַשְׁאִיר זֵכֶר
לַגּוּף
לַנְּשָׁמָה
לַרוּחַ
לָאֱנוֹשִׁיּוּת.

לְהַשְׁחִית וְלִשְׁחֹט
לְהִתְעַלֵּל בָּעוֹלָל
לְהַשְׁמִיד עַד כְּלוֹת.

לְהַשְׁמִיד, לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד
אֶת כָּל הַיְּהוּדִים
מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים
בְּיוֹם אֶחָד.

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ
וְאַל תַּשְׁקִיטִי
אֶת הַצְּרָחוֹת
הַנְּאָקוֹת
הַיְּלָלוֹת
וְהַצְוָחוֹת
שֶׁעָלוּ מַעֲלָה אֶל עַל
וְהִתְמַזְּגוּ עִם עַנְנֵי הֶעָשָׁן.

הֵם
טִמְּאוּ אֶת מִקְדְּשִׁי
בַּיוֹם הַהוּא
וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלְּלוּ.

קֹדֶשׁ הָפְכוּ לְחֹל
לְחָלָל רֵיק
מַבָּט מְזֻגָּג
וָדָם נִגָּר
בִּמְחוֹל שֵׁדִים.

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דְּמָיַיִךְ
כִּי קוֹל דְּמֵי אַחַיִךְ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה.

וּמָה תַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?
מָה תַּעֲשֶׂה בָּנוּ?

הַתִּשְׁעָה לְמִנְחָתָם?

חָרְטוּ עָלֵינוּ
אוֹת קַיִן
לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת
וְנֶצַח נְצָחִים.

אַל תִּתֵּן לָנוּ לְהַרְגִּישׁ
שֶׁהַכֹּל הֶבֶל.

הַשִׁיבֵנוּ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה.

 

ים סוֹף

הרב יהושע אודרברג
לע"נ החייל חיים עדן הי"ד

בְּלִוּוּי הַגִּבּוֹר
בְּדַרְכּוֹ הָאַחֲרוֹנָה
עָמְדוּ לָהֶם אֲחָיוֹת, אַחִים,
מִיְּמִינִי וּמִשְּׂמֹאלִי,
וּבִידֵיהֶם דִּגְלָם,
בּוֹ יַצְדִּיעוּ
לָזֶה שֶׁהֵגֵן עַל מוֹלַדְתִּי.

כְּמִין מָשָׁל,
בָּצֹמֶת הַמּוֹבִיל אֶל חֶלְקַת הַגִּבּוֹרִים
לֹא תִּנָּתֵן תְּנוּעָה יָמִין אוֹ שְׂמֹאל,
רַק יָשָׁר,
לָתֵת תּוֹדָה עַל הַמָּחָר,
לָזֶה בָּחַר לְהִשָּׁאֵר אֶתְמוֹל.

וּבְמַטַּח הַיְּרִיּוֹת
עִם קָנֶה אֶל עַל,
יוֹדְעִים הֵם כֻּלָּם
שֶׁהַדָּם הַיּוֹצֵא בִּכְאֵב הַלֵּב
מְכֻוָּן מַעְלָה כְּלַפֵּי מַטָּה.

חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם,
עֵדֶן תִּהְיֶה מְנוּחָתָם.

 

טביעת לב

סיון דנציג

בלב ההריסות
הכול הפוך.
אין סדר,
שום דבר לא בסדר.
התקווה בלבבות כבתה.
ביום הראשון
מצאו פך שמן קטן
שלא טומא.
נשאר עם חותמת,
טביעת האצבע,
לכניסת הנשמה.
הפך הטהור
הספיק לשמונה ימים.
נס שנמשך לאלפי שנים.
האור דולק בלבבות
גם כשחשוך,
בשעת מלחמה.
יש פך טהור
בלב המלחמה,
שחתום בחותמי.

 

 

 

תם ונשלם

נ"מ

מה עוד נשאר כשנשבר הלב?

איך אפשר להבריא כשעדיין יש כאב?

האם להיות אדם טוב תמיד משתלם?

הרי גם מאנשים רעים קשה להתעלם.

מנסה לפזר חיוך כשבפנים הכול מתמוטט,

מסכה יותר מתאימה מלב שאיתו יש להתקוטט.

לא רוצה להסתכל בפנים, בתוכי דיכאון,

לא רוצה להיות תמים, מספיק עם העלבון.

בעולם אמיתי הגיבור לא תמיד מנצח,

צריך להתעורר, חייבים להתפכח.

איפה השמחה? האם הספקתי לשכוח?

זה לא אבוד, אומר הקול,

איך? אני מקשה, איך אתה כזה בטוח?

גם אתה היית ילד, הוא עונה, גם אתה האמנת בכוח,

שתמיד יש תקווה, הרי היא המפתח.

אז למה לקחת ללב? לתת לרעל לשקוע?

אם רק תדע להפריד, תמצא מרגוע.

תבין, לא חייבים להיכנס למלחמה,

גם אם תנצח בקרב, לא לעד תמצא נחמה.

אני יודע שלך אכפת, אתה רוצה צדק,

אבל תזכור שחוכמה עדיפה מללחוץ על ההדק.

אם יש דבר אחד שלמדתי ואשמח לשתף,

שמלחמות אפשר לבחור, לא חייבים להשתתף.

נסה לסלוח כי תמיד זה עדיף,

להוריד מעצמך את המשא בלי להזעיף.

עצור לרגע, תנסה לנשום,

אל תיתן לעצמך לסבול במקום.

סלח לעצמך, כי אתה בן אדם,

מותר לך לטעות, אף אחד לא מושלם.

על מנת שסליחה באמת תתקבל

יש לתת לאגו למות, מותר להתאבל.

כך שקר, עצב וייסורים נעצרים,

מגדל בבל מתמוטט, יציאה ממְצרים.

החיים הם בית ספר, ואתה התלמיד,

לעיתים זה מלחיץ, לעיתים זה מפחיד.

אך ביהלום שבך הרע לעולם לא יכול לנגוע,

בטוב הקיים בליבך הוא לא יכול לעד לפגוע.

לכן תמשיך עוד לחייך, תמשיך להאיר,

את החוויה השלילית אתה מוזמן להשאיר.

למדת מספיק, עלית שלב,

אין טעם לברוח, אתה כבר לא נעלב.

תמימות טובה בעולם מושלם,

אך עולם כזה עדיין נעלם.

תדע שיש לך על מי לסמוך,

חברים, משפחה, תמיד יכולים לתמוך.

אתה לא לבד, את זה תזכור,

תצחק על העבר, תתבל בהומור.

נכון שיש רע בעולם, זה לא סוד,

אבל אתה כבר חזק, בנית יסוד.

למדת דבר או שניים, אתה לא שוכח,

דווקא מתוך הקושי נמצאת פיכח.

התסכל פנימה, אומר הקול – השבר נעלם,

הלב נרפא, הכול תם ונשלם.

 

בין חיתו אדם

מיכאל ברשינסקי

בני אדם יושבי חושך וצלמוות

אחינו ואחיותינו היקרים

הנתונים בצר ובשביה

בידי מרצחים בני עוולה

אסירי עוני במעמקי האדמה

באוויר מחניק ללא שביב של תקווה

ממעמקים קראתיך ה' אליך פונים בתחינה

מאז שמחת תורה שבת משוש ליבנו

אבדנו רינה ולא נחגוג עוד שום שמחה

עד אשר את צעדכם נשמע בחזרה

אליך ריבון העולמים

בשני וחמישי אנו מתחננים

שוב מחרון אפך ואל תתננו בידי אכזרים

עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צרים?

בטוחים אנו כי לא תשוב ריקם תפילת רבים

ונזכה כולנו לראות בשובם בריאים ושלמים.