שובה הורביץ
"דרור! כמה פעמים ביקשתי לא ללכת לים לפני שסבא וסבתא באים! כל הרצפה חול, והרגע שטפתי!"
"בסדר, בסדר אימא". דרור אינה מצליחה להבין איך אימא שלה עוד לא מתייאשת מהסיפור הזה של החול. ככה זה כשגרים על הים. אילו אימא שלה הייתה חולצת סנדלים ורצה איתה למים הקרירים, היא בטוח הייתה מדברת אחרת, אבל אימא שלה מעדיפה לנקות ולבשל אף על פי שהים ממש מול הבית שלה. איך אפשר להתרכז כשיש מים כחולים כאלה מול החלון של המטבח? אז מה אם ערב חג היום? מים הם פיתוי שדרור פשוט לא עומדת בפניו.
אחרי שהיא בולעת כמה שניצלים טריים עם מטבוחה חמימה דרור מחליטה לעשות לאימא הפתעה ולהתקלח לפני שייכנס החג. חג חרבות ברזל! על שם המלחמה שהייתה לאבותינו. ככה סבא שלה מספר בכל שנה, ודמעה קטנה זולגת לו אף שהוא חושב שאיש אינו רואה.
השנה כל המשפחה של אבא מגיעה לחג, וכנראה לכן אימא לחוצה מהרגיל. אימא לא מצליחה להבין למה מרגש כל כך לגור על החוף של עזה. אבא היה ילד קטן כשפרצה המלחמה, וסבא כבר היה איש, והוא אפילו נחטף לעזה והוחזק בשבי בתוך מנהרה שנמצאת לא רחוק מאיפה שהם גרים היום.
דרור מסתכלת על המקלחת היפה שלהם ועל הבית והגינה שאימא שלה מטפחת בקפידה, ומנסה לדמיין את מה שסבא שלה מספר על עזה. איך פעם היא הייתה עיר צפופה וענייה מלאה מחבלים רשעים שניסו בכל הכוח להרוג את היהודים ולחסל את מדינת ישראל.
בכל שנה מחדש היא קצת שוכחת את כל הפרטים של הסיפור, אז טוב שסבא פה ושיש מנהגי חג שיזכירו לה. הכי היא אוהבת את חרבות השוקולד שאימא שלה מכינה ואת ריקוד השתיים-שלוש ש-גר המפורסם. בשנה שעברה היא אפילו רקדה סולו בגן. ויש גם פאי מגן דוד שנוהגים להכין, וכמובן הטילים הממולאים שסבתא שלה מכינה לזכר אותם טילים ששיגרו הרשעים של חמאס לארץ האהובה שלה.
בפעם הראשונה שהיא הייתה גדולה דייה להישאר ערה כל הלילה ולחגוג עם הגדולים את חג ההודיה הגדול, היא לא האמינה לסיפורים על המרגמות וכל זה. סיפרו לה שעשרות שנים היו פצצות שעפות באוויר ונוחתות על גוש קטיף, שדרות, אשקלון. אפילו לכפר סבא הן הגיעו. איפה שסבתא מצד אימא שלה גרה בדיור מוגן.
אבא שלה הסביר לה שהתודעה של היהודים לא הייתה אז מפותחת מאוד, והם לא האמינו בכוח שלהם, אז ה׳ היה צריך לעשות להם צרות כדי שייזכרו. טוב, כמו כל חג של יהודים, יאמר סבא שלה: רצו להרוג אותנו, ניצלנו, בואו נאכל.
דרור מנסה להבין איך זה יכול להיות. בכיתה הסבירו להם שהם נולדו למציאות מתוקנת, ואפילו טענו שהם מפונקים. שלא תמיד היה ככה שהיהודים הם אור לגויים כמו היום. שפעם היה פה חשוך ואנשים נשרפו ונטבחו ונשבו בתוך המדינה שלהם! דרור לא האמינה, אבל סבא שלה לקח אותה פעם לסיור ואמר לה שחשוב לזכור ולא לשכוח.
השנה היא מתכוונת להישאר ערה עד סוף הארוחה, עד לסיפורי הניסים שסבא שלה האהוב מספר בכל שנה. הכי היא אוהבת את הסיפור על הנס הגדול של השבת החטופים! איך חמאס טרלל אותנו ואיך העם התפלג והתאחד ושוב התפלג והמתח היה בלתי נסבל, ועל איך היה צריך להחזיק את האמונה בכוח (דרור עוצמת את העיניים ומתרכזת ומנסה להחזיק גם) עד הנס הגדול! נס העוז והאמונה שניצחה!
איך ה׳ עשה נס למנהיגים של העם והקשיח את ליבם עד שהם חזרו בתשובה והבינו מי זה העם שבחר בהם, ואז נכנסה בהם אש הגבורה והניסה את אש הפלגנות, ואיך הצבא של ישראל צעד היישר לתוך החורבות של עזה והשיב את ככככללללל החטופים הביתה במבצע המפורסם שעל שמו נקרא בית הספר שלה, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. או שזה בעצם כבר חג אחר? כל האויבים מתבלבלים לה.
"דרור, את מסיימת? את כבר שעה במקלחת!"
"כן, אימא!" דרור לא מאמינה שהזמן טס ככה. תכף יגיעו גם בנות הדוד שלה מלכות ובאר! המראה מלאה אדים, והיא אינה מתאפקת ועולה על השרפרף הירוק, ובמאמץ לא קטן מציירת באצבע קטנה את האותיות שלמדה רק השבוע: עם. ישרהל. חי. ואז היא מתכופפת למראה ומוסיפה גם נשיקה קטנה.
"דרור! יש עוד אנשים שרוצים להתקלח היום!" עכשיו זה אח שלה הגדול.
"בסדר, בסדר… איזה לחוצים". דרור מתלבשת ויוצאת. "ואי, חגים יכולים להיות כאלה מתישים לפעמים".
