כדי להבין את משמעותו הדרמטית של הדיון שנערך בבג"ץ לפני חמש שנים בלבד ואת הקשר של מה שנאמר שם לטבח שהיה כאן ב-7 באוקטובר ואת המחיר הכבד שגבתה מאיתנו חדירת המשפטיזציה ושופטי בג"ץ לשיקולי הביטחון של מדינת ישראל, יש להקדים הקדמה היסטורית, תזכורת למי שהספיקו לשכוח מהר מדי מה היה כאן רק לפני שנים אחדות.
כידוע, חלום ההתנתקות הפך מהר מן הצפוי לחלום בלהות. הפצמ"רים היו חיש מהר לקסאמים, ואלו הגיעו לשדרות ובמהרה גם לאשקלון, לאשדוד ולבאר שבע, ואחר כך גם לערי המרכז. עם פיתוחה של כיפת ברזל היו המטחים מטרד יותר מסכנה ממשית, ובצה"ל הבינו מהר מאוד שהסכנה האמיתית הנשקפת מרצועת עזה אינה באה מהאוויר כי אם מהקרקע: סכנת הפשיטה מהגדר, כפי שקרה עם חטיפתו של גלעד שליט, שעלתה לנו באלף מחבלים, ובראשם יחיא סינוואר, ואחר כך גם מתחתיה, באמצעות מנהרות התקיפה שבהן יצאה ישראל לטפל במבצע צוק איתן.
העתירה הזו אוחדה עם עתירה נוספת שהגישו מייד אחרי כן ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ואיתו מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ארגון 'זכויות אדם' שיושב בג'באליה שבעזה ועותר משם נגד הוראות הפתיחה האש של צה"ל. בפתח העתירה דרשו העותרים: "מדוע לא תבוטל כל הוראה המתירה לחיילים לירות ירי חי על מפגינים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה אם אינם מסכנים באופן ממשי חיי אדם, ומדוע לא ידאגו המשיבים (צה"ל, א"ס) לאלתר למנגנון אפקטיבי להטמעת האיסור על הפעלת כוח קטלני כלפי אזרחים לא חמושים
הכירו את הפרימטר
לעומת המנהרות, עקרון הטיפול באיום הפשיטה מהגדר היה פשוט למדי: איש אינו מתקרב לגדר המערכת, שהייתה לפני הקמת המכשול החדש פשוטה לחצייה עוד יותר מהיום. הפרימטר, אותו מרחב אסור בחצייה לעבר הגדר, עמד על 300 מטרים. כך היה מקובל וידוע: מי שנכנס לקו 300 נורה בירי על מנת להרוג בידי כוחות צה"ל או על ידי מערכת 'רואה יורה'. בעזה ידעו את זה מצוין; מעטים מאוד התגרו בפרימטר, חצו את קו 300 –ואכן נורו.
השינוי הממשי לרעה בכל הנוגע לאירועים על הגדר התחיל בשנים האחרונות של העשור הקודם, כאשר בתהליך זוחל החלו אנשי חמאס ותושבי עזה להבין שבצה"ל מאמצים תפיסות חדשות, תפיסות שאינן מקבלות 'ירי סתם' לעבר מי שמתקרב לגדר, ומעתה ירי מאושר רק אם יש סכנה מיידית ברורה לכוחות הביטחון או לאזרחים. בחמאס הפנימו מהר את המשמעות, וקו 300 נפרץ שוב ושוב, ולמעשה בוטל. המחבלים המסתננים החלו לבוא, ושניים מהם הגיעו עד קיבוץ צאלים. זהו השלב שבו נזרעו רבים מן הזרעים שהובילו לבסוף להצלחת מחבלי הנוח'בה להתקרב לגדר ולפרוץ בלי הפרעה לשטח ישראל.
העתירות לא רק שאינן נדחות על הסף, הן מקבלות יחס מיוחד של דיון בהול בתוך כשבועיים מיום הגשתן ודרישה בהולה של בית המשפט מנציגי הצבא להגיש את תגובתם בתוך זמן קצר. על כס השיפוט: השופטים לשעבר אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל
המהלך הבא של חמאס בשיתוף פעולה עם הג'יהאד האיסלמי והחזית העממית היה ארגון 'צעדות השיבה', ההפגנות הסוערות על הגדר שהשתתפו בהן בארגון חמאס ושאר הארגונים שעבדו בשיתוף פעולה עשרות אלפי עזתיים. הם התקרבו לגדר עוד ועוד, זרקו אבנים, בקבוקי תבערה ומטענים לעבר כוחות צה"ל שהמתינו להם מעבר לגדר, וניסו הלכה למעשה לפרוץ את גדר המערכת לעבר חיילי צה"ל.
חמאס התקרב עוד יותר לגדר, מותח עוד ועוד את החבל. באירוע קשה נהרג באוגוסט 2021 בראל חדריה שמואלי כש'מפגין' חמוש באקדח הצליח להגיע עד לחרך הירי שמאחוריו עמד שמואלי ולירות בו למוות. המחבל אגב הצליח לחמוק בחזרה לרצועה בלי פגע.
הפרימטר אומנם הלך ונשחק, אבל לפחות בהתחלה הגיב צה"ל בירי חי לעבר מי שהתקרבו לגדר יתר על המידה, הטמינו מטענים או הסתערו עליה. התוצאה: עשרות הרוגים מדי שבוע, ובהם 58 הרוגים בהפגנות לציון יום הנכבה במאי 2018. אבל כל זה לא נמשך לאורך זמן נוכח הביקורת העולמית ונוכח קונספציית ההכלה והרגעת השטח, וכפי שנראה להלן גם נוכח מבטם המאיים של שופטי בית המשפט העליון בישראל בשבתם כבג"ץ. צה"ל נבהל והתקפל, וכל חייל ששירת בגבול הרצועה בשלוש השנים הארונות יודע היטב: כדי שלא להחמיר את המצב צה"ל יעשה הכול, אבל באמת הכול, כדי להימנע מהרוגים פלשתינים בעימותים בגדר. ירי חי יירו צלפים בלבד ולרגלי מסית מרכזי בלבד, ובכל השאר יטפלו אמצעי אלפ"ה, אמצעים לפיזור הפגנות שאינם קטלניים.
בשנים האחרונות ביקרתי לא מעט במוצבי קו עזה, והמסר היה ברור לכול, עד אחרון החיילים: פיזור ההפגנות, שכבר היו לריטואל בזמנים קבועים, ייעשה באמצעי אלפ"ה, ואילו ירי מדויק יהיה בזיהוי סכנה ברורה בלבד ובאישור מח"ט הגזרה. לכאורה זה עבד, והיה כאן די שקט. בנט כזכור התפאר כי שנת כהונתו הייתה השנה השקטה ביותר בעוטף. כמה ימים לפני הטבח הגיעו לגזרה קצינים מהגדוד שהיה אמור להחליף את גדוד גולני ששהה בגזרה. "משעמם כאן", הם אמרו לאורחים. "מדי פעם יש קצת הפרות סדר על הגדר בימי שישי וסיורים של חמאס לאורך הגדר".
היום אנו יודעים כי מלבד הצלחתן של ההפגנות הללו להרגיל את צה"ל בנוכחות המוני בני אדם, ובהם חמושים ואנשי חמאס, מטרים אחדים מגדר המערכת, שימשו ההפגנות והחקלאים שהתקרבו לגדר לאחר קריסת הפרימטר גם לתצפית ולצבירת מודיעין ואף להטמנת לבנות חבלה ולהכנת השטח לתקיפה הגדולה שהייתה בשמחת תורה.
עו"ד אורון חדי: "ליש דין ושאר העותרים לא היו הוראות הפתיחה באש, שהן כמובן מסווגות, אבל להגיש עתירה נגד הוראות שאתה לא באמת מכיר, זה משהו שכנראה אפשרי בהחלט בשיטת המשפט הישראלי". חדי מסביר: "בית המשפט כמובן דחה את העתירה, לא לפני שעשה שימוש גדול בהרבה 'ממבו ג'מבו' סמי-משפטי שלא קשור בכלל למשפט. וכי הרואות הפתיחה באש היו לפני השופטים? וכי הם בחנו ראיות על ההתרחשויות על הגדר? לא ולא… בית המשפט עצמו מנתח את הסוגיה כולה ממקום של צורך, מידתיות ועוד כהנה וכהנה מבחנים משפטיים"
נגד מדיניות צה"ל
השורות שנצטט מפסק הדין של בג"ץ שניתן כאן במהלך אותן הפגנות 'אירועי השיבה' על הגדר בשנת 2018 מתארות סיטואציה הזויה שיכולה להתרחש רק בישראל. מדובר במסמך מדהים שמספר כל כך הרבה על איך קרה כאן מה שקרה, על החולי של מערכת המשפט בישראל, שתרמה גם היא את חלקה למחדל ולקונספציה, ואיך האסון הזה היה כתוב כאן על הקיר באותיות קידוש לבנה.
כבר במרץ 2018, תוך כדי האירועים על הגדר, הגישו לבג"ץ עתירה ארגוני השמאל הקיצוני יש דין, האגודה לזכויות האזרח בישראל וארגון גישה – מרכז לשמירה על הזכות לנוע – ארגון קש שכל מטרתו עתירות נגד מדינת ישראל הריבונית למען האויב העזתי והפלשתיני ביו"ש, הממומן כולו מתרומות ממדינות זרות ותורמים מחו"ל.
העתירה הזו אוחדה עם עתירה נוספת שהגישו מייד אחרי כן ארגון עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל, ואיתו – שימו לב, דבר בלתי נתפס – מרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה, ארגון 'זכויות אדם' שיושב בג'באליה שבעזה ועותר משם נגד הוראות הפתיחה האש של צה"ל.
בפתח העתירה דרשו העותרים: "מדוע לא תבוטל כל הוראה המתירה לחיילים לירות ירי חי על מפגינים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה אם אינם מסכנים באופן ממשי חיי אדם, ומדוע לא ידאגו המשיבים (צה"ל, א"ס) לאלתר למנגנון אפקטיבי להטמעת האיסור על הפעלת כוח קטלני כלפי אזרחים לא חמושים תושבי רצועת עזה בגבול ישראל עם רצועת עזה שאינם מסכנים באופן ממשי ומיידי חיי אדם, לדרגי השטח".
כמו כן ביקשו העותרים מבית המשפט: "ייקבע כי מדיניות הפתיחה באש כלפי מפגינים בעזה שהחלה ביום 30.03.2018 הינה בלתי חוקית". אין דרך אחרת לתאר את ההזיה: ארגוני שמאל קיצוני, ובהם ארגון היושב בפועל בישות אויב, נלחמים במדיניות הביטחונית של ישראל דרך בית המשפט העליון, וגם מצליחים – ובגדול. העתירות לא רק שאינן נדחות על הסף, הן מקבלות יחס מיוחד של דיון בהול בתוך כשבועיים מיום הגשתן ודרישה בהולה של בית המשפט מנציגי הצבא להגיש את תגובתם בתוך זמן קצר. על כס השיפוט: השופטים לשעבר אסתר חיות, חנן מלצר וניל הנדל.
מפסק הדין: "עם זאת, אין מחלוקת ממשית כי באירועים השתתפו ומשתתפים גם אזרחים פלסטינים מפגינים שאינם מעורבים בפעילות טרור"
פרס לטרור
נתחיל מהסוף: העתירה נדחתה, ולכאורה סוף טוב הכול טוב. אבל כדרכם של דיונים משפטיים כאלה שאינם נדחים על הסף, דורשים תגובות מהצדדים ומנהלים דיון משפטי מפולפל על סבירות ומידתיות, לעצם הדיון יש השפעה אדירה על הנעשה בשטח ממש, כפי שהגדיר היטב עורך הדין אורון חדי, שנדרש לסוגיה בפוסט מפורט שפרסם בעניין:
"אתם בטח שואלים את עצמכם, עתירות כל כך הזויות, הן בטוח נזרקו מכל המדרגות בלי לדרוש בכלל את תגובת צה"ל ומדינת ישראל", כתב חדי. "כמובן ששופטי הערכאה העליונה במדינת ישראל לא ידונו בדברים הללו תוך כדי לחימה. אם חשבתם כך, אז אתם שייכים לשתי קבוצות גדולות במדינת ישראל, או שאתם תמימים במיוחד, או שאתם כאלה שלא מכירים איך בית המשפט העליון של מדינת ישראל עובד.
"יש דין ושותפיהם טענו שלמיטב ידיעתם הוראות הפתיחה באש מתירות לחיילים לירות על מפגינים בגבול… ליש דין ושאר העותרים לא היו הוראות הפתיחה באש, שהן כמובן מסווגות, אבל להגיש עתירה נגד הוראות שאתה לא באמת מכיר, זה משהו שכנראה אפשרי בהחלט בשיטת המשפט הישראלי". חדי מסביר: "בית המשפט כמובן דחה את העתירה, לא לפני שעשה שימוש גדול בהרבה 'ממבו ג'מבו' סמי-משפטי שלא קשור בכלל למשפט. וכי הרואות הפתיחה באש היו לפני השופטים? וכי הם בחנו ראיות על ההתרחשויות על הגדר? לא ולא… בית המשפט עצמו מנתח את הסוגיה כולה ממקום של צורך, מידתיות ועוד כהנה וכהנה מבחנים משפטיים.
"בסך הכול הגיוני אם אתה באו"ם, לא אם אתה שופט בערכאה השיפוטית העליונה של מדינת ישראל. בית המשפט אומנם שילם מס שפתיים, אותו מס שפתיים קבוע, וקבע שההתערבות שלו בהחלטות שמבוססות על שיקולים מבצעיים צר מאוד. אבל, ופה האבל הגדול, עצם הדיון היה פרס ענקי לטרור".
עד כמה היה הפרס לטרור גדול? עד כמה השפיע אותו דיון על מה שהתרחש על הגדר, שממנה נמתחים קווים ישירים וברורים לטבח 7 באוקטובר? ניכנס לתוכן הדיון בבג"ץ לפני חמש שנים.
את עיקר פסק הדין ניסח חנן מלצר. השופטים מודים כי מדובר בהפגנות אלימות במיוחד שמנהיג ארגון טרור, ישות ששולטת בפועל בשטח ריבוני ונמצאת במצב לוחמה עם ישראל: "בשבועות האחרונים מתרחשים במרחב המכשול הביטחוני שבין רצועת עזה לבין ישראל אירועים המוניים ואלימים בהשתתפות עשרות אלפי פלסטינים", נכתב בפסק הדין.
"מארגני האירועים מכנים אותם: 'צעדת השיבה הגדולה', וקוראים לחזרה המונית של 'הפליטים הפלסטינים' ל'בתי אבותיהם' בשטח מדינת ישראל. האירועים, אשר רובם התרחשו בהכוונת ארגון הטרור חמאס, כללו בין היתר: התנגשויות מאורגנות, מכוונות ומשמעותיות עם כוחות הביטחון של ישראל, כמו גם ניסיונות לפגוע בתשתיות ביטחוניות, ומתוכם ובחסותם בוצעו אף פיגועים". מלצר מוסיף: "עם זאת, אין מחלוקת ממשית כי באירועים השתתפו ומשתתפים גם אזרחים פלסטינים מפגינים שאינם מעורבים בפעילות טרור", תוספת בעלת משמעות חשובה.
נמשיך. השופטים מכירים ככל הנראה בנכונות טיעוני הצבא: "מאז הקמתו המכשול נועד להגן על אזרחי ישראל ועל כוחות הביטחון מפני האיומים השונים, בדגש על חדירתם של מפגעים מרצועת עזה לישראל. המכשול ממוקם מאות מטרים בלבד משורה של יישובים ישראלים ועשרות מטרים בלבד מכוחות צה"ל, ועל כן מפריצתו נשקפת – וביתר שאת כאשר מדובר בהמון מתפרע – סכנה לאזרחים ולחיילים כאחד".
צה"ל הדגיש לפני בית המשפט את הסכנה וציין: "בחסות הפרות הסדר הושלכו לעבר כוחות צה"ל מטעני חבלה ורימון, נפתחה כנגד החיילים אש חיה, והושלכו לעבר שטח ישראל מטעני חבלה, בצד הפרחה של למעלה מ-15 עפיפונים הנושאים חומר בערה בכוונה לפגוע ביישובים ובתושבים בעוטף עזה. הפרות הסדר נמשכו ברצף משעות הבוקר ועד שעות הערב, והן התקיימו במספר מוקדים גאוגרפיים בו זמנית.
"חלק מן המשתתפים בהפרות הסדר פעלו במטרה ברורה ונחושה לפרוץ את המכשול הביטחוני בין מדינת ישראל לבין רצועת עזה, לחדור לשטח ישראל ולפגוע בכוחות הביטחון באופן שאף עורר חשש ממשי לשלומם של אזרחים ישראלים המתגוררים בסמוך למכשול הביטחוני. לשם כך אף הובערו צמיגים (בהכוונת המארגנים) במטרה לנסות ולשרוף את המכשול הביטחוני ולייצר 'מסך עשן' שיסווה ניסיונות חבלה בו ויאפשר חדירה בלתי מזוהה לתוך ישראל. חלק מהמתפרעים אף הצטיידו באמצעי לחימה".
לדברי צה"ל, "בהנחיית בכירי הזרוע הצבאית של חמאס ובמעורבותם של דרגי המפקדים בשטח אירעו בחסות ההתפרעויות בחודש האחרון עשרות פעולות חבלה וזאת אל מול תשתיות אזרחיות וצבאיות במרחב העוטף. בתוך כך עשרות מטענים ורימונים הונחו במרחב הגדר או נזרקו לעבר כוחות צה"ל והסבו נזק לתשתיות צבאיות; כ-25 פלסטינים חצו לשטח ישראל ונתפסו, ועוד עשרות חצו וחזרו לשטח הרצועה, כדי לפגוע במכשול ובתשתיות הסמוכות לו ובכוחות הפועלים במרחב הגדר.
"ברשות חלק מהמתפרעים נתפסו אמצעי לחימה, וחלקם הודו בחקירתם כי חצו לשטח ישראל כדי לפגוע בכוחות צה"ל. כמו כן נגרם נזק משמעותי לתשתיות אזרחיות ולשטחים חקלאיים נרחבים כתוצאה משרפות, אשר נגרמו מ'הצנחת' מטענים מאולתרים ובקבוקי תבערה בשטח ישראל באמצעות עפיפונים ואמצעי יידוי מאולתרים".
שימו לב לאמור בדיון לפני חמש שנים: "איום נוסף פרט לפעולות הטרור המבוצעות בחסות האירועים ההמוניים המערבים אוכלוסייה אזרחית, הוא האיום שאותו תיארו המשיבים (כלומר צה"ל) כ'פריצה המונית של המכשול הביטחוני מצד אלפי פלסטינים', ששולהבו לחדור לשטח הארץ, להגיע ליישובים ישראלים המצויים מאות מטרים בלבד מהמכשול ולפגוע בחיילים המוצבים במכשול עצמו ואולי אף באזרחים המתגוררים בקרבתו".
העותרים בדיון טענו למעשה בבית המשפט כי על צה"ל להתייחס לאירועים על הגדר כאל 'אירועים אזרחיים', משל היו הפגנה בל אביב, שעליהם לא חלים דיני הלחימה. השופטים דחו את הטענה הזו וקבעו בפלפול משפטי ארוך ומסויג כי מדובר ב'עימות מזוין', אך לא היה בזה צורך באמת, כי צה"ל כבר הבין את הרמז ועשה כרגיל את העבודה בעצמו, כפי שדיווחו השופטים: "כוחות צה"ל שהוצבו בשטח הצטיידו מבעוד מועד במגוון אמצעים התואמים את האתגר המבצעי שבהתמודדות עם המון עוין, לרבות אמצעי כריזה ואזהרה ואמצעים בלתי קטלניים לפיזור הפגנות.
"לנוכח אופיים החריג של האירועים האלימים, ובהתאם להוראות הקיימות, אף הוקצו אמצעים בלתי קטלניים ייעודיים אחרים (כגון רחפן המפזר גז מדמיע), ונקבע כי אם יהיה צורך, ניתן יהיה להשתמש כאמצעי אחרון גם בירי באש חיה לעבר מפירי סדר אלימים, שאינם נרתעים מאזהרות ומסכנים את הביטחון, והדבר ייעשה בראש ובראשונה על ידי ירי מדויק של צלפים, והכול במטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במשתתפים בהפרות הסדר האלימות".
בית המשפט שב והדגיש פעמים רבות במהלך הדיון את עמדת צה"ל כפי שנמסרה לו: "המשיבים הדגישו במהלך הדיון עוד כי הוראות הפתיחה באש, המתירות ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי או מסית מרכזי, מתבצעות במסגרת העימות המזוין המתקיים בין ישראל לבין תושבי רצועת עזה, וזאת כמוצא אחרון בלבד, בכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות, ולאחר שמוצו, אך לא צלחו – כל האמצעים האחרים.
"נוכח חשיבות הדברים", כתבו שוב ושוב השופטים, "אדגיש שוב כי בהתאם למידע שנמסר לנו באשר להוראות הפתיחה באש הרלבנטיות, ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי אמור להתבצע כמוצא אחרון בלבד, ובכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות".
ראוי לציין כאן את הדברים המדהימים שמסר ארגון הימין אלמגור, שהצטרף למשיבים לעתירה כידיד בית המשפט: "בתגובתו של 'ארגון אלמגור' – נטען כי הפרות הסדר האלימות מאורגנות, מוכוונות וממומנות על-ידי ארגון חמאס, וכי מטרת ההפגנות היא לשמש כיסוי לניסיונות לפגוע ולפרוץ את מכשול הביטחון המפריד בין ישראל לבין רצועת עזה ולאפשר כניסה של מחבלים לשם ביצוע פיגועים…
"'ארגון אלמגור' הפנה לדבריהם של מנהיגי ומייסדי ארגון חמאס בראיונות שנתנו לתקשורת, שבהם הודו כי הנחו את משתתפי האירועים להצטייד בכלי נשק ולהשתמש בהם במהלך הפרות הסדר, ואף עודדו אותם לנסות לבצע חטיפה של אזרחים וחיילים ישראליים ולמוסרם לארגון… ארגון אלמגור הפנה גם לדברים שנשא יחיא סינוואר, מנהיג החמאס ברצועה, בתאריך 06.04.2018 בפני קהל המפגינים ברצועה, וציין במסגרתם 'שיחכו [ישראל] לדחיפה הגדולה, נוריד את הגדר ונקרע את ליבם מגופותיהם'".
מפסק הדין: "איום נוסף פרט לפעולות הטרור המבוצעות בחסות האירועים ההמוניים המערבים אוכלוסייה אזרחית, הוא האיום שאותו תיארו המשיבים כ'פריצה המונית של המכשול הביטחוני מצד אלפי פלסטינים', ששולהבו לחדור לשטח הארץ, להגיע ליישובים ישראלים המצויים מאות מטרים בלבד מהמכשול ולפגוע בחיילים המוצבים במכשול עצמו ואולי אף באזרחים המתגוררים בקרבתו"
עזה אינה בילעין
לא מדובר בדיון תאורטי. כבר בעת ההתרחשויות ובתקופת הדיונים בבג"ץ היו שהתריעו כי משהו השתנה בכל הפעלת האש וכי צה"ל נזהר מאוד וחדל למעשה מירי אש חיה אלא במקרים יוצאי דופן ובאישור מיוחד. לדוגמה, כך כתב ynet יואב זיתון במרץ 2018 במאמר שכותרתו 'בין מדיניות ההכלה לשחיקת ההרתעה': "צלפים פרוסים על סוללת אדמה שמעל הגדר ומולם כמה עשרות מפרי סדר שמתקרבים מדי פעם לגדר ומיידים אבנים לכיוונה. ליד הצלפים עומד מפקד הגזרה, לרוב המג"ד או המח"ט המרחבי. הכוחות מבקשים ממנו אישור לירי מדויק על דמות ששוב ושוב מתקרבת לגדר. בתום בחינת המצב – לא ניתן אישור… הצלפים מונחים לירות לעבר קרסולו של המסית המרכזי… כדי לצמצם למינימום את הסיכוי לפגיעה קטלנית.
"מבחינת צה"ל, השורה התחתונה באירועים אלה שמתרחשים על בסיס שבועי בגבול היא ברורה: כשהכוחות מזהים כל התקרבות של פלסטיני – שוהה בלתי חוקי, מחבל או מפר סדר – מכילים את האירוע, סוגרים את המרחב מולו וגם אם מתאפשרת חציה – היא נשלטת בתצפית ובאש בכל שלביה ולא מהווה איום בשום שלב על הכוחות או על תושבי עוטף עזה".
זיתון סיכם במאמרו: "מאירוע לאירוע נראה שההרתעה הצה"לית נשחקת בעצם אי-אכיפת הפרימטר באופן מלא, הגם שהיגיון מבצעי עומד מאחורי מדיניות ההכלה הזו. מבחינת גורמי הפיקוד בשטח סביב הרצועה, עזה היא לא בילעין: תקרית חמורה במהלך הפרת סדר, כמו חצייה מוצלחת או מספר הרוגים פלסטינים, עלולה להסלים מהר לירי טילי נ"ט או מטחי רקטות וכעבור ימים בודדים להתפתח גם למלחמה… אך התרחיש שאליו נערכים יותר ביתר שאת הוא אחר: פיגוע משמעותי בחסות אותן הפרות סדר גדולות, באמצעות ירי מנגד לעבר הצד הישראלי, על ידי מקלע, צלף או טיל נ"ט. התרחיש הקיצוני יותר שנלקח בחשבון הוא ניצול הטיפול הצבאי במרחב הפרות הסדר בגדר להחדרת חוליית 'נוכבא' של חמאס מנקודה אחרת לפיגוע גדול".
נחזור לעתירה, שתשובת צה"ל כתובה בה שחור על גבי לבן, ולמרות ההכחשות שניתנו אז בפומבי אפשר לראות כיצד 'חודדו' בשטח ההנחיות, שם קוד צה"לי לשינוי הגדול והדרמטי שיושם בשטח: "ראוי להוסיף כי… התקיימה היערכות משמעותית בצה"ל, אשר במסגרתה, המפקדים תדרכו את הכוחות שנפרשו בשטח בדבר כללי הפתיחה באש הגזרתיים, והכוחות צוידו באמצעים שאינם קטלניים לפיזור הפרות הסדר".
לפי בית המשפט, "המשיבים ציינו לא אחת את החשיבות הרבה שהם מייחסים לצמצום בהיקף הנפגעים בהפרות הסדר האלימות, ככל שניתן, בנסיבות. בהתאם לכך, רשמנו לפנינו את הודעת המשיבים כי מיד לאחר האירועים האלימים שהתרחשו ב-30 במרץ 2018, ובאופן מתמיד מאז, מתקיים תהליך סדור לתחקור ולהפקת לקחים מבצעיים ולהטמעתם. במסגרת זאת, נמסרו לכוחות הביטחון גם הדגשים שונים, אשר נועדו לצמצם עוד יותר, את היקף הנפגעים".
עוד ציין בית המשפט: "המשיבים הבהירו כי ההוראות אושרו על ידי הפרקליט הצבאי הראשי והיועץ המשפטי לממשלה וכי ההוראות אינן מתירות ירי חי לעבר אדם אך בשל שהייתו באזור החיץ או בשל הימצאותו בסמוך לגדר המערכת, והן אינן מתירות ירי חי לעבר אדם אך בשל השתתפותו בהפרת סדר אלימה או תמיכתו בארגון בחמאס".
בהמשך, כפי שציין עקיבא ביגמן במאמר שפרסם בנושא באתר מידה, חדלו לירות אפילו לעבר חמושי חמאס שטיילו בסמיכות לגדר, כחלק מאותה קונספציה שסברה כי פני חמאס לרגיעה לשקט ולשגשוג כלכלי. פעילים אלו כונו מעתה 'פעילי ריסון', שנועדו למנוע לכאורה מההמון להסתער על הגדר, ונטען כי פגיעה בהם עלולה להצית את השטח כולו. אחרי הפעילים החמושים הגיעו גם הסיורים הרכובים של חמאס על הגדר, ואיתם אותן התרעות חמות של תצפיתניות שראו את ההכנות לפריצה הגדולה, התריעו והתריעו, אך לשווא.
מפסק הדין: "כוחות צה"ל שהוצבו בשטח הצטיידו מבעוד מועד במגוון אמצעים התואמים את האתגר המבצעי שבהתמודדות עם המון עוין, לרבות אמצעי כריזה ואזהרה ואמצעים בלתי קטלניים לפיזור הפגנות. לנוכח אופיים החריג של האירועים האלימים, ובהתאם להוראות הקיימות, אף הוקצו אמצעים בלתי קטלניים ייעודיים אחרים, ונקבע כי אם יהיה צורך, ניתן יהיה להשתמש כאמצעי אחרון גם בירי באש חיה לעבר מפירי סדר אלימים, שאינם נרתעים מאזהרות ומסכנים את הביטחון, והדבר ייעשה בראש ובראשונה על ידי ירי מדויק של צלפים, והכול במטרה לצמצם ככל הניתן את הפגיעה במשתתפים בהפרות הסדר האלימות"
דיון פומבי בתוכניות מבצעיות
"הכתובת הייתה על הקיר, אבל אנחנו סירבנו לקרוא אותה", כתב עו"ד חדי. "לפסק הדין הזה של אותו בג"ץ יש יתרון אחד: הוא העלה על הכתב את האבסורד של פלפולים משפטיים ושימוש של בית המשפט כזירת לחימה נוספת בישראל. תאהבו את זה או לא, ארגוני הטרור משתמשים גם בבית המשפט העליון של מדינת ישראל כזירת התגוששות במדינת ישראל. חמאס לא יכול להגיש עתירות בעצמו. בעצם אולי כן, אבל הוא עדיין לא ניסה… לכן הוא משתמש בארגונים שונים, אידיוטים שימושיים, כדי לעשות לו את העבודה, ואת זה חובה להפסיק".
אחרי כל הדברים האלה היינו מניחים שעד להודעה החדשה ועד שמדינת ישראל תתפנה לארגון מחדש של כל מה שנוצר תחת ידיו של בג"ץ, מישהו שם יעצור, ולו בשביל לחשב לבד מסלול מחדש. אז זהו, שלא. עו"ד חדי גילה שעתירות כאלה מוגשות גם בימים אלה! ב-21 באוקטובר הגיש ארגון רופאים לזכויות אדם עתירה לבג"ץ. בית המשפט נדרש בעתירה לתת צו נגד "אילוץ בית החולים אל-קודס שבעזה להתפנות", נגד תקיפת בית החולים, וגם לתת צו שימנע את תקיפת בית החולים כל עוד החולים לא פונו ממנו.
העתירה הזו לא רק שעברה את שלחן מזכירות בית המשפט, היא אפילו הגיעה לשולחנה של שופטת מכובדת, וזו לא זרקה אותה מכל המדרגות ברגע הראשון אלא דרשה מהעותרים להביא לפניה את תגובת צה"ל בכתב. באחת בלילה העירו את ראש מחלקת הדין הבין-לאומי בפרקליטות הצבאית, מסרו לו את העתירה ודרשו תגובה בתוך כמה שעות, כי ברור שאין לו דבר טוב יותר לעשות במהלך מלחמה חוץ מלהשיב על עתירות הזויות של ארגונים שמייצגים נציגי ישות אויב.
לדברי חדי, "התגובה הייתה שצה"ל מסר הודעות למוסדות ברצועה, והן ממליצות להם להעתיק פעילות למקום אחר כדי לצמצם את הסכנה שנשקפת להם. התגובה גם ציינה שבאופן כללי יש הגנה על בתי חולים. אבל זה לא החלק ההזוי ביותר. בתגובה הודיע בהתנדבות ראש מחלקת הדין הבין-לאומי שנכון לעת הזו 'אין כוונה לתקוף את בית החולים אל-קודס בעזה'. מה הדחף לדון בתוכניות מבצעיות של צה"ל בבית המשפט, ועוד בפומבי? מה הרלוונטיות של העניין הזה, ומה מקור הסמכות הזה? למה משפטן בכיר בצה"ל חושף מה צה"ל מתכוון או לא מתכוון לעשות?"
חדי מבהיר את עומק הבעיה: "העתירה נדחתה בתוך יום רק כי בית המשפט קבע שלא הונחה לפניו שום תשתית עובדתית מטעם העותרים שתאפשר דיון. כלומר, העתירה נדחתה לא כי לא שפוי לדון בה או כי אין מקור חוקי לדון בה, אלא רק משום שהם לא הציגו עובדות לבית המשפט".
לעיסוק הציבורי בבג"ץ ובחלקו בקונספציית טרום שמחת תורה הציבור הישראלי עוד יצטרך לחזור בבוא העת, אבל בינתיים לפחות תוך כדי לחימה חשוב שמישהו כאן יקפיא את המצב.
