כותרות חמות :

ויריצוהו מן הבור

ויריצוהו מן הבור

 

ומה קורה למי שלא קרה לה שום נס? מה עם מי שהטמינה, כמאמר הסגולה, פתק בחנוכייה של השנה שעברה, ודבר לא השתנה?

מי שלא קרה לה הנס, היא עצמה הנס. היא קמה חדשה מדי בוקר למציאות ישנה. כשמביטים באישה כזו רואים טעות אופטית: החיים זזים, והיא נשארת תקועה במקום! אבל זה בדיוק ההפך. היא מתעקשת לרוץ על מכונת הריצה. היא רצה, והמכונה? לא מתקדמת ולו סנטימטר אחד.

חז"ל מעידים על יוסף שנראה תמיד כאילו הוא רץ: "גבר קפוז", בלשון התרגום. הוא בשבי מצרים, הוא מכור, המציאות שהוא נתון בה אינה מנבאת כרגע סיכויי הצלחה, אבל הוא "איש מצליח".

לאדם כזה יום אחד המציאות תרוץ. "ויריצוהו מן הבור". הריצה אינה זרה לו. מדי יום הוא רץ במקום, מנסה להצליח במקצה הזה שנראה כאילו השעות בו ארוכות ללא נשוא וכאילו אין לו קץ, וכמאמר הפייטן: "כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה!" ואז? "ויהי מקץ!" גם ממה שנראה כמו הקץ יש יקיצה חדשה, מפני שזה יוסף. הוא מקיץ בכל בוקר בבור – ורץ. רץ בעשייה המוגבלת שהוא כפוף לה כרגע, אבל בעיקר רץ בתפילות ובחלומות.

כך ממש מתארים החטופים ששוחררו אח 'שגרת' יומם: הם היו רצים, פיזית, במקום, כמה צעדים בחדר הקטנטן, הם רצו בשיחות נפש זה עם זה, הם רצו במבטים, ובעיקר רצו. רצו הביתה. בתמונות השחרור אפשר לראות איך שוביהם המרושעים מאיטים את קצב ההליכה שלהם.

"שם שמיים שגור בפיו", מעידים עליו חז"ל. יוסף אינו אומר "ברוך ה'" בשפה רפה, הוא משגר, "שתיים שלוש ה-שם!" ואז? ה' רץ לקראתו, לקריאתו: המילה 'ויריצוהו' מן הבור כתובה בלי וי"ו: "ויריצהו". ובזוהר הקדוש לפרשה מבואר שהקב"ה בכבודו ובעצמו רץ להוציא אותו! "ברזל באה נפשו, עד עת בוא דברו". דברו של מי? של הקב"ה.

הריצה המנטלית של יוסף, זו שמאפשרת את הריצה של הקב"ה לקראתו, אינה רק לקראת יום חדש. היא בעיקר הריצה מהבור ההוא, הישן. מפני שיוסף כבר מזמן אינו נתון בבור! הוא בבית הסוהר, הביטוי שחוזר שוב ושוב בפרשותינו ("וייתן חינו בעיני שר בית הסוהר… וייתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר"). בכל בוקר הוא צריך לרוץ משם, מהבגידה ומהעלבון, הוא רץ בנשימותיו האחרונות ומחליט שאת החלום הרע של מכירתו הוא יהפוך לשליחות. "למחיה שלחני הא-לוהים לפניכם".

ריצת הבוקר הזו, בכל יום, היא נס. מדי יום להיות מי שרצות מעלבון, רצות מן הבור, ואז? משגרות את ה' שיברא לנו רצון חדש, שיריץ אותנו מהבור.

בואי, נרוץ בשדות, ואז שמיים ייפתחו.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן