"יונתן היה גיבור. הגבורה הייתה תכונה אופיינית שלו, והיא באה לידי ביטוי בכמה וכמה אופנים", מתארת מרים אלעזרי, אימו של רב"ט יונתן אלעזרי הי"ד, בן 19 מאלון שבות, שנפל בקרב באופקים בשמחת תורה. "הוא היה ילד שובב, ילד של גגות, ילד יפה מאוד. החלום שלו היה להגיע לדובדבן".
בקיץ האחרון הגשים אלעזרי את החלום והתגייס לדובדבן, ובחודשיים שהיה בצבא הספיק לעשות טירונות. "בחודשיים האלה הוא היה מאושר, כי זה היה משהו שהוא חלם עליו מגיל קטן", מציינת אימו.
מרים אלעזרי: "ידעתי שהוא טירון, ומקסימום יקפיצו אותו לשמירות. בינינו לבין עצמנו צחקנו שהוא בטח מתבאס על שהוא עדיין לא לוחם. אבל מתברר שהוא עשה מה שרצה ולא הקשיב לאף אחד. הוא חלם להיות לוחם, וכך פעל"
"קצת לפני בר המצווה הוא עשה עבודת שורשים ושיתף בדמויות שהשפיעו עליו. נוסף על ההורים ועל סבא וסבתא הוא כתב גם על מקרה שקרה שבוע לפני כן. הייתה חדירת מחבלים לגבעת היובל בעלי, לבית משפחת הראל. היה נס מטורף. הוא כתב שהתפקוד של האב מול המחבלים מאוד הרשים אותו, 'זה גרם לי לחשוב על כך שהייתי רוצה את היכולת לתפקד כמוהו במצבים כאלה'".
יונתן למד בישיבה התיכונית בקריית ארבע, ומשם הלך למכינת עֹצם בנווה, ולמד בה שנה א. במהלך השנה הוא נקשר אל הר"ם שלו, הרב יותם שורק, בקשר מיוחד. בשנה שעברה הקים הרב שורק שלוחה של המכינה באופקים, 'כאייל', לזכר אחיו אייל שורק הי"ד, שנרצח עם אשתו יעל בכרמי צור. יונתן המשיך איתו לשנה ב. "היו לו שנתיים מדהימות, והוא נשאר קשור מאוד למכינה. היה ברור שאת שמחת תורה הוא יעשה במכינה באופקים".
כמו בכל מרחב הדרום גם באופקים החלו להישמע אזעקות צבע אדום בשש וחצי בבוקר, ובעקבותיהן נפילות טילים. האזעקות הבריחו את חניכי המכינה ואת האורחים הרבים אל המרחב המוגן, ובו הצטופפו כולם יחד. בהמשך הבוקר נשמעו בבירור מעבר לדלתות קולות ירי וצעקות בערבית. היה ברור שהמחבלים כאן ושהם טובחים באזרחים.
מכיוון שעוד לא היה ליונתן נשק, הוא תפס כמה אבנים בידיו ויצא החוצה כדי לראות מה אפשר לעשות. בתוך כמה דקות הבין שאבנים לא יהיו לתועלת במקרה הזה וחזר למכינה. אחרי זמן קצר שוב יצא החוצה. "הוא לא היה מסוגל להישאר", מתפעמת אימו. "הוא השיג מחייל סכין קומנדו ויצא החוצה להגיש עזרה ולפנות פצועים. חבר טוב אמר לו: זה לא אירוע לסכין, אבל יונתן אמר לו: עם מה שיש – עובדים".
טלי חדד: "לא חשבתי פעמיים ונתתי לו את הנשק. הסתכלתי עליו. ראיתי את החולצה הלבנה והציציות, את החיוך ואת הברק בעיניים, והוא נראה כמו מלאך שאוהב את המדינה ואת העם שלו ומקיים את הייעוד שלו, נכנס לשטח אש בשמחה וברצון ללחום למען המולדת"
אחר כך הוא פגש את טלי חדד, מתנדבת מד"א, שפינתה פצועים תחת אש, בין השאר את הבן שלה. בפינוי הפצועים היא נשאה את הנשק של בנה הפצוע, שביקש ממנה לשמור עליו. יונתן אמר לה שהוא לוחם בדובדבן, הראה לה את הדיסקית שלו וביקש ממנה את הנשק. "לא חשבתי פעמיים ונתתי לו את הנשק. הסתכלתי עליו. ראיתי את החולצה הלבנה והציציות, את החיוך ואת הברק בעיניים, והוא נראה כמו מלאך שאוהב את המדינה ואת העם שלו ומקיים את הייעוד שלו, נכנס לשטח אש בשמחה וברצון ללחום למען המולדת", סיפרה חדד להוריו של יונתן.
באמצעות המיקרו-תבור שקיבל מטלי חתר יונתן למגע. הוא זיהה מאבטח ששמו יהל תוך כדי חיסול מחבלים והחליט לחבור אליו. הם עברו בחצרות של בתים פרטיים, ובאחת החצרות עצר יונתן ושלף אקדח מידו של מחבל הרוג. "לא משאירים נשק בשטח", אמר. לבסוף הצליחו השניים לסגור על כמה מחבלים שהתבצרו ביחידת דיור באחת החצרות. הם החליטו לעלות על גג של בית סמוך כדי לנסות להוריד אותם מלמעלה. הם עלו מהחלון בצד השני.
יהל התחיל לירות לעבר המחבלים, אך היה לו מעצור בנשק. יונתן החליף אותו בירי, ואז פגע בו צרור בחזה. הוא נהרג במקום. "הוא לא פחד, הוא נכנס הכי קרוב למחבלים. במשך יממה נחשב נעדר עד שמצאו אותו על הגג בסנדלי השורש האדומים שלו, סכין קומנדו תקועה בחגורתו וסביבו תרמילים רבים, עדות לקרב הארוך שהספיק לנהל, וחיוך על הפנים.
"כל מי שמכיר אותו לא הופתע. התחושה היא שהוא חי בשביל הרגע הזה", קובעת אימו. "כשהתחלנו לשמוע מה קורה בשמחת תורה לא דאגנו לו, כי לא ידענו מה בדיוק קורה באופקים. ידעתי שהוא טירון, ומקסימום יקפיצו אותו לשמירות. לא מעבר לזה. בינינו לבין עצמנו צחקנו שהוא בטח מתבאס על שהוא עדיין לא לוחם. אבל מתברר שהוא עשה מה שרצה ולא הקשיב לאף אחד. הוא חלם להיות לוחם, וכך פעל.
"מנהל המכינה סיפר שראה אותו עם המיקרו-תבור וסיפר בדיעבד שהצטער שלא ביקש ממנו להישאר ולאבטח את המכינה. אך התשובה הייתה ברורה לכולנו: נראה לך שהיה מקשיב לך?!
"תושבי השכונה הצילו את העיר. הם יצאו להילחם עם מה שיש והצליחו לתחום את המחבלים, לעצור אותם בשכונה הזאת, ושילמו במחיר כבד של שלושים נרצחים.
"כואב וגם מנחם שיונתן היה בתקופה הכי טובה שהייתה לו בחיים. זכינו לראות אותו פרפר מהמם בשלב שהגשים את הציור של עצמו והיה מאושר".
הסיפור מתוך מיזם #לא_נופלים_מדור_תשח מבית הקרן למנהיגות ציונית
