בימים ההם בזמן הזה: כאז כן היום, מיומה הראשון של מדינת ישראל רצועת עזה מאתגרת ביטחונית את צה"ל ואת מדינת ישראל, דורשת מאיתנו להגות לה פתרון של קבע. כבר במלחמת העצמאות, המלחמה הראשונה של צבא יהודי במדינה עצמאית אלפיים שנים לאחר ימי מלחמות המכבים, נאלצו חיילינו לצאת לקרבות גבורה נגד האויב הערבי שישב בערי עזה וצבא מצרים ששלט בשטח, כדי להגן על גבולותיה הדרומיים של המדינה ועל קיבוצי העוטף. בקרבות אלו היו לוחמינו מעטים מול רבים, ובאמצעות אומץ, מסירות נפש ואסטרטגיה הצליחו להכריע את האויב.
לצד קרבות הגבורה הפכו סיפורי ההתיישבות בעוטף ולאחר מכן בגוש קטיף, בתוך תוכי הרצועה, למופת של התמסרות ואחיזה בלתי מתפשרת באדמת ארץ ישראל גם במקומות מסוכנים ובקרבת האויב ולזירת לוחמה שבה – כפי שמתברר בימינו אלה – אין ברירה אלא לנצח ניצחון סופי וגמור, פעם אחת ולתמיד.
יום לפני הקמת המדינה פלש לארץ צבא מצרים ותקף את כפר דרום, והיישוב הקטנטן היה נתון במצור מוחלט. במשך חודשיים הצליחו כמה עשרות בחורים לרתק למקומם את המצרים, שהיו בטוחים שלפניהם לכל הפחות גדוד חי"ר או יותר, מעכבים את הצבא המצרי מלהתקדם למרכז הארץ
גבול המחרשה
סיפורה של ההתיישבות בעוטף עזה הוא מעשה גבורה בפני עצמו. מבצעי הקמת קיבוצים בשיטת חומה ומגדל בימים שקדמו להקמת המדינה, תחת אפם של הבריטים, באדמות צפון הנגב – שהיו אז צחיחות וקרובות כל כך לערי הרצועה – דרשו אומץ רב מחברי גרעיני ההתיישבות, והם עלו על הקרקע בידיעה ברורה שקל זה לא הולך להיות. המבצע המפורסם שבהם הוא מבצע הקמת 11 הנקודות, שיצא לדרך במוצאי יום הכיפורים תש"ז (אוקטובר 1946), ובו הוקמו ברחבי צפון הנגב גם בארי, אורים, כפר דרום ונירים.
התפיסה, שהראתה את כוחה, הייתה שתלם המחרשה הוא שיקבע את הגבול, וכדי לסכל את הכוונה להכליל את הנגב בשטח המתוכנן להימסר למדינה הערבית בתוכנית החלוקה הוקמו נקודות ההתיישבות בקו ההגנה המרוחק ביותר. לאחר המלחמה קיבעו הקרבות סביב נקודות ההתיישבות במלחמת העצמאות את קו הגבול בין ישראל לרצועת עזה שבשליטת המצרים.
למבצע 11 הנקודות קדמה עלייה לנקודות יישוב אחרות, ובהן ניר עם, שהוקם על אדמות שנרכשו מבית חאנון, וכן הקיבוץ הדתי בארות יצחק, שהוקם דרומית לעיר עזה, בסמיכות למקום שבו שוכן כיום קיבוץ נחל עוז. מבארות יצחק יצאו רבות מקבוצות ההקמה של קיבוצי 11 הנקודות, ומשם יצאה גם יחידת הפלמ"ח בליל הגשרים, בימי תנועת המרי העברי, לפוצץ את הגשר הבריטי שעבר מעל נחל הבשור.
קרבות מלחמת העצמאות הפכו את תושבי הקיבוצים למגיניה הדרומיים של המדינה מול הטור המצרי שחדר מדרום, וקרבות הגבורה של המגינים הדלים של כפר דרום, בארות יצחק וסעד הם בלי ספק מקרבות הגבורה ההרואיים ביותר בתולדות קרבות המגן של העם היהודי, גרסה מודרנית של מעטים מול רבים שמצליחים בעקשנות מופלאה לרתק את הצבא המצרי, שכלל חיל רגלים גדול מהם בהרבה, וכן טנקים ומטוסים.
למרות דלות החומר
קשה לתפוס באמת את יכולת העמידה והגבורה של מגיני כפר דרום ובארות יצחק בימים ההם: את כפר דרום תקפו פעם אחר פעם, עוד לפני קום המדינה, האוכלוסייה הערבית המקומית ויחידות סודאניות בהתקפות שכללו פצצות מרגמה וניסיונות הסתערות על היישוב. מגיני היישוב, כשישים איש לכל היותר, הצליחו להדוף את ההתקפות הללו למרות האבדות שספגו.
צבא מצרים פלש לארץ ותקף את כפר דרום בשריון ובכוחות חי"ר כבר ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, יום לפני הקמת המדינה, והיישוב הקטנטן היה נתון במצור מוחלט. במשך חודשיים הצליחו כמה עשרות בחורים לרתק למקומם את המצרים, שהיו בטוחים שלפניהם לכל הפחות גדוד חי"ר או יותר, מעכבים את הצבא המצרי מלהתקדם למרכז הארץ, עד לנטישת היישוב בליל 7 ביולי 1948, ראש חודש תמוז, לקראת סיום ההפוגה.
למחרת, עם חידוש האש, פרצו המצרים ליישוב ומצאו אותו ריק מאדם. בספרו 'הימים של כפר דרום' כתב המחבר אריה יצחקי: "שיא הגבורה, לדעתי, הוא עמידתם מול האויב של כמה עשרות בחורים ובחורות צעירים בכפר דרום במשך 222 ימים – שמונה וחצי חודשים בשנת תש"ח; ומתוך זה שלושה חודשים רצופים של הגנה על יעד מבוצר מול הפגזות כבדות, מטחי ירי ביום ובלילה וארבע התקפות רצופות של כוחות משולבים של חי"ר ושריון, בתנאי מצור כמעט מוחלט כשהמגינים סובלים מחרפת רעב ומצמא נורא". לדברי יצחקי, "לא היה כוח של צה"ל שתיפקד בתנאים כאלה בכל מלחמות ישראל, ותיפקד בהצלחה מדהימה, למרות דלות החומר, עד שקיבל פקודה לפנות את המקום".
ים של שנאה
גם מה שעבר בשבועות הראשונים לתקומתה של המדינה על מגיני בארות יצחק הקטנה קשה לתיאור. מגיני המשק – 65 בחורים ועוד כ-25 בחורות חמושים ב-35 רובים, כמה מקלעים, מרגמות ורימונים – הצליחו בסיוע גדוד 9 של חטיבת הנגב, שהגיע לאזור והביא עימו שני תותחי שדה מיושנים, לבלום מתקפה של גדוד מצרי שהיו בו כ-800 איש ולהפיל ממנו כמאה לוחמים. לעומתם 17 ממגיני בארות יצחק נפלו בקרב.
בתום הקרב, שהסתיים רק בח' בתמוז תש"ח, ובו חרב המשק לחלוטין, ניצחו בניגוד לכל הסיכויים מגיני בארות את הכוח המצרי, שהחליט להתקדם צפונה בלי לכבוש את הנקודה העקשנית. גם קיבוץ סעד השכן עמד על המשמר ימים ארוכים בגבורה עילאית נגד צבא מצרים. רוב המבנים בקיבוץ חרבו בהפצצות המצריות, והתושבים המשיכו את חייהם במחפורות מתחת לאדמה, מנהלים קרב נגד המצרים הקרבים, מעכבים אותם בגופם מלנוע צפונה לעבר יישובי המרכז.
לאחר המלחמה עזבו את הנקודה אנשי בארות יצחק, וברבות הימים התיישבו בנקודה שהקיבוץ יושב בה עד יום. לא הרחק מהמקום ששכן בו קיבוץ בארות יצחק הישן הוקם לאחר קום המדינה קיבוץ נחל עוז, שהגבול בינו ובין הרצועה, שנשלטה בידי המצרים, סומן בתלם מחרשה, בלא גדר.
בל"ג בעומר תשט"ז נפל בסיור על הגבול מפקד האזור רועי רוטנברג, וגופתו נחטפה לעזה וחוללה שם. לאחר מותו התפרסם הספדו של משה דיין, שביקר בקיבוץ באותו היום, הספד שנשא מעל קברו הטרי של רוטנברג וקטעים ממנו נראים כאילו נכתבו לימינו אלה ממש: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?
"הן אנו יודעים", הספיד דיין, "כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים… מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע… אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
לאחר מותו התפרסם הספדו של משה דיין, שביקר בקיבוץ באותו היום, הספד שנשא מעל קברו הטרי של רוטנברג וקטעים ממנו נראים כאילו נכתבו לימינו אלה ממש: "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?… מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו"
מבצע אסף
נחזור למלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה ופרוץ הקרבות נגד הצבאות הפולשים ממדינות ערב החלה באוקטובר 1948 תקופת המבצעים הגדולים, ובהם מבצע יואב, מבצע חירם ומבצע חורב, מבצעים שבהם שחרר צה"ל שטחים גדולים בגליל ובנגב. אחד מהמבצעים הללו, מהידועים פחות, הוא מבצע אסף, שנערך בתחילת כסלו תש"ט, ובו כבשו כוחות צה"ל משלטים של צבא מצרים שנתפסו באזור קיבוץ בארי ובמקומו של קיבוץ מגן היום. המבצע נקרא על שמו של אסף שכנאי, שנפל באזור כאשר אבטח את צינור המים לקיבוצי מערב הנגב, מבצע ציוני ראשון במעלה בפני עצמו.
גם במבצע הזה התגלו סיפורי גבורה יוצאי דופן, והם שקבעו לבסוף את גבולות שביתת הנשק בין ישראל למצרים, קו הגבול בין ישראל לרצועת עזה עד היום. מבצע אסף היה קצר ומוצלח, וכלל אסטרטגיית הטעיה, אומץ והסתערות מהירה שהביאה לידי דחיקה של האויב המצרי לעומק הרצועה, מותיר בידי ישראל את המשלטים הגבוהים השולטים על שטח הרצועה.
באחד הקרבות ההרואיים שנערך בפאתי ח'אן יונס הסתערו לוחמי צה"ל על כוח מצרי שנערך לתקיפת המשלטים באזור שיח' נוראן, כיום קיבוץ מגן. בקרב השתתפו בין השאר גדוד הפשיטה 89 מחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה"ל בפיקודו של יצחק שדה, וכן גדוד 13 של גולני, שירד זה כבר מהצפון לאחר סדרת קרבות מוצלחים בגליל. בפעולה זריזה ואגב איגוף והטעיה הצליחו כוחות גדוד 89 לחדור ללב כוח מצרי גדול טרם צאתו להתקפה, לפזר אותו ולחסל ולדרוס רבים מחיילי האויב. המצרים איבדו בקרב כמאה חיילים על פי ההערכות המקילות, ואילו לגדוד הפשיטה היו שני פצועים קל.
בגדוד שולבה באופן יוצא דופן פלוגת לח"י בפיקוד יעקב גרנק הגבוה, "דב הבלונדיני", דמות מיתולוגית וסמל של גבורה, שנלחם בכמה קרבות, נפצע וחזר ללוחמה כמפקד פלוגת הלח"י בגדוד 89. דב זיהה את התארגנות המצרים בסיוע מטוס פרימוס שסייר באזור והצליח להודיע לפלוגה על הקרב המתוכנן, והיא יצאה להתקפה מהירה ביישור קו על המצרים.
בזיכרונותיו כתב אברהם ורד, אחד מלוחמי הפלוגה, את הדברים האלה: "המצרים מאחורי הגבעה… אנחנו מגבירים את המהירות. הזחלים מטפסים בגבעה במלא כוחם. מהר… מהר! להפתיע את המצרים… מהר! יריות פילחו את האויר, בודדות. הנה הזחלים מעל החפירות ומלמטה גופים… חיילים מצריים תחת גלגלי המכונית נדרסים. דמויות קמות ורצות, הרבה דמויות, מכל עבר. מצרים… אינם מתנגדים, רק רצים, מלפנים מאחור. הזחלים באמצע ומצרים סביב סביב. אינם לוחמים, רק בורחים, רצים וכושלים, קמים וממשיכים ללא כח, מסורבלים, ללא מבע, פרצופים מבועתים… המצרים אינם מתנגדים, נשברו מעצם ההפתעה.
"הרגנו עשרות רבות, אולי מאה… ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם. זו שעה גדולה שזכינו לה… אנחנו רוצים להשלים את המלאכה, לרדוף אחר המצרים עד חנות יונה (ח'אן יונס, א"ס), עד עזה. ראו כי נתן ה' אותם בידנו!"
יעקב גרנק, דב הבלונדיני, נפל זמן קצר אחרי כן בקרב על עוג'ה אל-חפיר, הלא היא ניצנה, במבצע חורב, ביום כ"ה בכסלו תש"ט, נר ראשון של חנוכה.
הפסקת אש
לא רבים יודעים, אבל הקרב הגדול האחרון שסיים את מלחמת העצמאות והביא לידי שביתת הנשק הסופית מול המצרים התנהל גם הוא ברצועת עזה, בגזרת רפיח, במבצע חורב. מטרת הקרב הייתה לכתר את המצרים ששהו ברצועת עזה כדי לאלץ אותם להסתלק מן הארץ.
לאחר קרבות קשים הצליחו יחידות מחטיבת גלוני ומחטיבת הראל לכבוש בטבעת כמה מן המשלטים ומהצמתים המובילים ממצרים לרצועת עזה, בין השאר את עוג'ה אל-חפיר, והפילו מאות חללים מצבא מצרים. חיילי צה"ל אף פלשו לתוך תוכי חצי האי סיני לפני שנסוגו משם בהוראת הפיקוד. המבצע, שגבה קורבנות רבים, ובהם תשעה לוחמי פלוגת הלח"י ומפקדה יעקב גרנק, גרם לבסוף לצבא מצרים להסכים להפסקת אש ולפתיחת המשא ומתן על שביתת הנשק הקבועה שציינה את סיום המלחמה.
