כך עושים מלחמה: שמונה כללים שכדאי ללמוד מיהודה המכבי

להפתיע כשהאויב מותש: קרב אפולוניוס (167 לפנה"ס)

צבאו של אפולוניוס, שיצא מסמריה-שומרון, עבר כנראה דרך שכם, ומשם הדרים לעבר יהודה, מסע של עשרות קילומטרים. אפולוניוס הופתע שם, על הדרך בין שכם לירושלים במקום הנשלט על הציר, בידי צבא יהודה המכבי. אם נכונה ההשערה שאפולוניוס הותקף במעלה לבונה, נראה שהחיילים הסלאוקים עמוסי הנשק, שהלכו בטור עורפי, התייגעו במעלה התלול והמפרך שמתפתל לאורך 3.5 קילומטרים, ובאחד מהפיתולים האחרונים המתינו להם המורדים והסתערו עליהם מלמעלה.

לפי ההנחה החלופית, שאפולוניוס הותקף דווקא בוואדי חרמיה, ואדי צר מאוד שמשני צדדיו מתנשאים הרים תלולים, נראה שיהודה ואנשיו ארבו להם ברכסים השולטים משני צידי הוואדי, וכאשר עברו שם הסלאוקים בטור עורפי שרוחבו כרוחב הדרך, הם הותקפו מלמעלה. יהודה המכבי ואנשיו התנפלו על הכוח מהמארב בנצלם את תנאי השטח, שהיו לא נוחים בלשון המעטה לכוח הסלאוקי, שהיה מסורבל ונשא כלי נשק כבדים. הסלאוקים הובסו, ומפקדם ורבים מחייליו נהרגו. יהודה לקח את חרבו של אפולוניוס, ומאז נלחם בה כל הימים.

צבא יהודה המכבי התרכז במִצפָּה. המכבים ערכו עצרת תפילה המונית, צמו, תקעו בחצוצרות, חגרו שק ואפר וערכו מעמד של כוהן משוח מלחמה. מרגליו של יהודה, שצפו מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק ואת צאת לוחמיו לתקיפה בהרים ולדווח במהירות ליהודה. גורגיאס הסלאוקי לקח את היחידות המובחרות של צבאו ויצא איתן למסע לילי לעבר מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא

לתקוף את האויב בנקודת הנחיתות שלו: קרב בית חורון (166 לפנה"ס)

הידיעות על מפלתו של אפולוניוס מושל השומרון הניעו את סירון, שהיה אולי מושל חיל סוריה ("שר צבא ארם"), לנסות לדכא את המרד החשמונאי. סירון בחר לעלות לחבל הארץ המורד ממערב, דרך מעלה בית חורון התלול מאוד (עלייה של 225 מטר בקו אווירי של 2.8 קילומטרים). הכוח הסלאוקי כלל ככל הנראה בין 8,000 ל-10,000 לוחמים.

הקרב עצמו היה קצר למדי. נראה שהמורדים ארבו לשדרת המסע הסלאוקית, שנעה בטור עורפי דק במעלה הדרך התלולה. הם התנפלו עליה והסתערו מלמעלה, והכוח הסלאוקי לא יכול להסתער, התקשה להגן על עצמו ונפוץ לכל עבר, ונפלו ממנו 800 חללים. יתרת הצבא הסלאוקית נסוגה משדה הקרב וברחה דרומה ודרום-מערבה.

לתקוף דווקא במקום שלא מצפים לו: קרב אמאוס (165 לפנה"ס)

לפי מקבים א, גודל הצבא הסלאוקי שהגיע לדכא את המרד היה הפעם כ-40,000 איש. "נספחו סוחרי עבדים שבאו לקנות את השבויים – כי בניצחון הקל על היהודים לא הטילו ספק". יהודה חילק את צבאו לארבעה גדודים. הוא פיקד על הגדוד הראשון, ואת שלושת אחיו העמיד בראש הגדודים האחרים, שבכל אחד מהם היו 1,500 חיילים. כלומר, בצבאו היו 6,000 חיילים לפחות.

בספר מקבים א מסופר שיהודה בחר במצפה 3,000 חיילים איכותיים מכלל חייליו לצורך מבצע הפשיטה. היוונים הקימו מחנה מבוצר בעמק איילון, לא רחוק מאמאוס. המחנה הסלאוקי היה מוגן נגד מתקפת פתע מצד עמק איילון על ידי הוואדי הקטן העובר לידו, אך לעומת זאת היה חשוף להתקפה מכיוון ההרים, דבר שלא צפה שיתרחש.

צבא יהודה המכבי התרכז במִצפָּה (אולי נבי סמואל). המכבים ערכו עצרת תפילה המונית, צמו, תקעו בחצוצרות, חגרו שק ואפר וערכו מעמד של כוהן משוח מלחמה. מרגליו של יהודה, שצפו מפסגות ההרים, יכלו לראות את ההיערכות של הכוח הסלאוקי שבעמק ואת צאת לוחמיו לתקיפה בהרים ולדווח במהירות ליהודה.

גורגיאס הסלאוקי לקח את היחידות המובחרות של צבאו ויצא איתן למסע לילי לעבר מצפה בליווי סיירים מקומיים מהחקרא – המצודה שבירושלים. מספר החיילים שיצאו עם גורגיאס הסתכם ב-5,000 רגלים ואלף פרשים.

בעת שיצאו גורגיאס וחייליו מאמאוס מזרחה יצא יהודה ממצפה לעבר אמאוס עם 3,000 לוחמים ממבחר כוחותיו, והפתיע שם בעלות השחר את כוחות הצבא הסלאוקי המנומנמים שנותרו בעורף. לאחר שהביס את עשרות האלפים שבמחנה, רדף אחרי הנמלטים עד גזר. על פי מקבים א, נפלו מהכוחות הסלאוקיים כ-3,000 לוחמים. אחר כך חזר יהודה למחנה והמתין לשובו של גורגיאס. המכבים נמנעו על פי פקודת יהודה מביזת המחנה הסלאוקי והתייצבו נגד האיום הצפוי.

הכוח של גורגיאס, ששעות ארוכות לא איתר את המורדים במקום שבו היו אמורים להיות, חזר לאמאוס עייף, מותש ומתוסכל. בראותם את בסיס המוצא שלהם בוער ומעלה עשן ואת המכבים עומדים הכן לקראתם, נשברו החיילים הסלאוקים ונמלטו משדה הקרב בלא מאבק.

ליסיאס העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, והודיע רק שצבאו עייף מהלחימה ושהוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים. עיקרו של ההסכם היה מימוש הזכות לחיות על פי חוקי האבות. כך יצא שאף שהמכבים הפסידו במערכה, הם בכל זאת סיימו אותה בהצלחה

שיטת לחימה של מעטים נגד רבים: פגע וברח – קרב בית צור (164 לפנה"ס)

ליסיאס, מושל החלק המערבי של האימפריה הסלאוקית, יצא בראש כוחותיו להדביר את המרד. לפי מקבים א, בכוח הסלאוקי נמנו לא פחות מ-60,000 רגלים ו-5,000 פרשים. בצבא המכבים נמנו 10,000 לוחמים. לאחר שנכשלו התקפות הצבא הסלאוקי על השטח שבשליטת המורדים מצפון וממערב, החליט הפיקוד הסלאוקי לנסות הפעם לתקוף אותם מדרום. בדרכו ניצב בית צור, יישוב חשמונאי מבוצר שכיבושו היה כרוך בקושי רב. צבא המכבים פשט שם על הצבא הסלאוקי והרג בו אלפים. נראה שזו הייתה פעולת פשיטה בנוסח 'פגע וברח', כיוון שלא מתואר שהצבא הסלאוקי נסוג בבריחה, כפי שמתואר בקרבות הקודמים.

ליסיאס נאלץ לשוב במהרה לאנטיוכיה גם מכיוון שנודע לו על מותו של אנטיוכוס אפיפנס. הוא היה עסוק בהעברת השלטון לאנטיוכוס החמישי ובשמירה על מעמדו שלו, והטיפול במרד ביהודה נדחק מטה בסדר העדיפויות שלו. יהודה ניצל את שעת הכושר והשתלט על ירושלים מלבד על החקרא, המצודה ששכנה מדרום למקדש, שנותרה בשליטת המתייוונים. הצעד הראשון של יהודה ואנשיו בירושלים היה טיהור המקדש.

"ויהי ביום החמישי ועשרים לחודש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טימאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים".

מסירות נפש גם לנוכח סיכויים אפסיים: קרב בית זכריה (162 לפנה"ס)

הקרב הזה היה הראשון שבו הפסידו המכבים, אבל גם מהפסדים יש מה ללמוד. זה היה גם הקרב הראשון שאליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות וגם פילים. על פי מקבים א, נמנו בכוח הסלאוקי 120,000 חיילים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה. היערכות הכוחות הסלאוקיים הייתה מורכבת משמונה צוותי קרב משולבים, שבכל אחד מהם היה פיל מלחמה שעליו מגדל עץ מאויש בקשתים, מוקף ומאובטח מצדדיו באלף חיילי פלנקס, ו-500 פרשים שהגנו על אגפי הפלנקס, 250 מכל צד, ומאחוריהם ערוכים הרגלים ה'קלים'.

ליסיאס התמקם עם כוחותיו דרומית לבית צור והקים שם מחנה. אחת ממטרותיו העיקריות הייתה לתת לחייליו מנוחה לאחר שבעה שבועות של מסע צעידה. יהודה הציב את כוחותיו בבית זכריה, המזוהה עם חורבת בית זכריה, כ-300 מטרים מדרום לראש צורים של היום. לאחר מתקפה מוצלחת של יהודה, שבה נהרגו כמה מאות חיילים סלאוקים, ניגף צבא החשמונאים בפני מערכי הפלנקס החזקים של הסלאוקים. מעשה הגבורה של אלעזר, שרץ אל מתחת לפיל כדי לדקור אותו, רק המחיש את המצב הנואש שהתמודדו עימו הכוחות היהודים. יהודה המכבי נסוג עם שארית צבאו למעוזו שבהרי גופנה.

בית צור נכנעה לסלאוקים בעיקר על שום העדר אספקת המזון אליה. זו הייתה שנת שמיטה, והיא גרמה מחסור נורא ביבולים בכלל. הסלאוקים הפקידו חיל מצב בבית צור והתפנו לצור על ירושלים. כשנצורי המקדש כמעט נספו ברעב, הוסר לפתע המצור בעקבות שמועות שהגיעו לליסיאס בנוגע לפיליפוס, האפוטרופוס של אנטיוכוס החמישי, ששב לאנטיוכיה ותכנן להשתלט על הממלכה הסלאוקית.

ליסיאס העדיף לשמור את המידע הזה לעצמו מחשש לתגובה בלתי צפויה של צבאו ושל המורדים ביהודה, והודיע רק שצבאו עייף מהלחימה ושהוא מוכן להגיע להסכם פשרה עם המורדים. עיקרו של ההסכם היה מימוש הזכות לחיות על פי חוקי האבות. כך יצא שאף שהמכבים הפסידו במערכה, הם בכל זאת סיימו אותה בהצלחה ובהישג נאה. המכבים הסכימו למתווה, ובמחווה הוציא ליסיאס להורג את מנלאוס, הכוהן הגדול המתייוון.

בינתיים התפלל יהודה עם כוחותיו והזכיר את מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. יהודה ביקש מהקב"ה שבאותה מידה "תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום". הקרב נערך בי"ג באדר. עם חזרתו של ניקנור לעבר ירושלים התקיף אותו יהודה המכבי מדרום, ליד חדשה

לא להתפתות להסכמים עם האויב – קרב כפר שלמא (162 לפנה"ס)

אנטיוכוס וליסיאס הודחו מכיסאם ונרצחו בידי דמטריוס הראשון, שהשתלט על הממלכה הסלאוקית. דמטריוס נעתר לטענותיו של אלקימוס, כוהן מתייוון, שלפיהן יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתייוונים ואת תומכי המלך. בתגובה מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס. המכבים לא התייצבו נגד הצבא הגדול שהוביל בקכידס, והוא החזיר את השלטון בירושלים לסלאוקים והעלה לכהונה גדולה את אלקימוס.

ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום לצאת למלחמה מייד ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב שהציב לו ניקנור, וברח משם. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמא המזוהה בגבעה מול גבעון המכונה בפי הערבים חרבת סלמא. בקרב זה ניגף ניקנור ומאות מלוחמיו נהרגו, והוא אולץ לשוב לירושלים ולהתבצר בחקרא.

לפגוע קודם כול במנהיג: קרב חדשה (161 לפנה"ס)

ניקנור לקח את בית המקדש כבן ערובה ואיים להחריבו כדי להרתיע את החשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. הסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על החקרא, והוא העדיף להמתין לרגע שניקנור יצא מהעיר. בכוח החשמונאי נמנו 3,000 חיילים, ואילו בצבא הסלאוקי נמנו 9,000 לוחמים. באביב 161 לפנה"ס נשלחה תגבורת מאנטיוכיה לכוחות הסלאוקיים בירושלים. ניקנור, שחשש מהתקפה חוזרת של יהודה על התגבורת הזו במעלה בית חורון, יצא מירושלים ללוות את התגבורת. יהודה נמנע הפעם מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון, והמתין לו בחדשה שבאזור גבעון.

בינתיים התפלל יהודה עם כוחותיו והזכיר את מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. יהודה ביקש מהקב"ה שבאותה מידה "תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום". הקרב נערך בי"ג באדר. עם חזרתו של ניקנור לעבר ירושלים התקיף אותו יהודה המכבי מדרום, ליד חדשה. זה הפתיע את ניקנור, כיוון שהוא ציפה להתקפה דווקא מצפון. מתקפה זו הייתה הימור, כי במקרה של כישלון היו החשמונאים מנותקים מבסיסם ולחוצים בין צבא האויב לבסיסו שבירושלים.

ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב. לאחר מות ניקנור נפל המורל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה תוך כדי השלכת ציודו. הכוחות הסלאוקיים הנמלטים עשו דרכם לעבר גזר, שהיה מבצר סלאוקי, כשלושים קילומטרים ממורד בית חורון. צבא יהודה דלק אחריהם והסב להם אבדות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם ויפנו אלה נוכח אלה וייפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד". 9,000 לוחמים הושמדו.

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור, ועימו יד ימינו, בתגובה על התגרותו של ניקנור במקדש. הללו הוצגו לראווה מול ירושלים, ייתכן שבשער ניקנור שבמקדש, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. י"ג באדר נחגג לדורות, עד חורבן בית שני, כ"יום ניקנור".

הפעם לומדים דווקא מהאויב: להתקיף את היריב מלפנים ומאחור – קרב אלעשה (ניסן, 160 לפנה"ס)

כוח צבא סלאוקי בהיקף של 20,000 לוחמים ואלפיים פרשים נשלח שוב לקרב נגד יהודה. לפי מקבים א, מולם התייצב יהודה המכבי עם כ-3,000 לוחמים, אך כששמעו וראו את גודל הצבא הסלאוקי חששו רבים מחייליו מעימות ונמלטו, והוא נשאר עם 800 לוחמים בלבד.

הפעם הגיעו הסלאוקים ליהודה ממזרח "דרך הגלגל" וחנו בבארה (אל-בירה של היום). יהודה חנה דרומית-מערבית לו, באלעשה, שיש מזהים עם חורבת אל-עשי, השוכנת כיום במבואות רמאללה. השכם בבוקר יצא הכוח הסלאוקי מהמחנה לקראת יהודה. לאחר שיהודה נוכח שבקכידס נמצא מולו הסתערו לוחמיו במטרה להרוג את בקכידס עצמו, כפי שעשה לניקנור בקרב הקודם. בשלב ההוא הצליחו יהודה וחלק מצבאו להתגבר על אגף מסוים של צבא בקכידס שכלל גם את בקכידס עצמו, ורדפו אחריו עד "אשדות ההר", המזוהה עם הר בעל חצור שמעל עפרה.

ואולם בה בעת האגף האחר של הלוחמים היהודים ניגף בקרב אל מול הסלאוקים שנותרו בשדה המערכה. המנצחים ויתרו על מרדף אחרי היהודים הנמלטים ובאו לעזרת חלק הצבא הסלאוקי שברח מפני יהודה, ולמעשה נוצרת כאן תנועת מלקחיים. בקכידס ואנשיו הנסוגים חדלו מלברוח – ואולי מלכתחילה ברחו רק כדי להטעות את יהודה – ולפתע מצאו עצמם יהודה ואנשיו מכותרים מלפנים ומאחור עד ש"כבדה עליהם המלחמה" ומצבם נעשה נואש.

הקרב הסתיים בערבו של יום כשגם במחנה ההלניסטי רבים החללים. יהודה נפל, ואחיו יונתן ושמעון לקחו את גופתו, והיא נטמנה במודיעין. יונתן קיבל עליו את הנהגת המרד. המכבים לא יכלו להחזיק במעוזם שבהרי גופנה, ובלית ברירה נאלצו לשוב ולהימלט למדבר תקוע ולעבור למלחמת גרילה. עצמאות מדינת החשמונאים נאלצה להמתין עוד 18 שנים ארוכות.