הרב עמיחי אליהו, שר המורשת
אנחנו חוגגים את חג החנוכה, החג שהעביר אלינו ממרחק של דורות את מורשת הגבורה של עם ישראל. ככה זה עובד: המלחמות והמגפות והזמנים שבהם התנער העם והתגבר הופכים לחלק ממי שאנחנו. הרושם המצטבר הופך לפיקדון בבנק החוסן הלאומי, שעומד לרשותה של האומה במלחמות וברגעי משבר.
אנחנו בימים נוראים – נוראות הרצח והאימה שהפילו הנאצים הערבים עלינו עם המורא הגדול והנפלא שאנו חשים ביחס לאחים ואחיות, שגילו גבורה שאין לנו המילים לתאר.
שירה שפירא, עובדת בכירה במשרד המורשת ומי שמונתה על מיזם תיעוד עוטף עזה, היא גם אימו של ענר הי"ד, שבגבורה עילאית ניצב בפתח המיגונית והשליך החוצה רימון אחר רימון. פעם אחר פעם הוא עמד מול מלאך המוות ולא חש פיק ברכיים ולא עשה מה שהיה כל אחד אחר עושה במצבו: נשכב ארצה, מגונן על ראשו ומתפלל לטוב.
ענר הוא משל לדור שלם שלא הבנו את גדולתו. דור שרושם כעת באותיות זהב את מורשת הגבורה לדורות שיבואו. זה הדור שקראו לו "דור הטיקטוק" בזלזול או בייאוש. הדור שהיו שחשבו שכבר איבד את ערכיו ואת דרכו ומעוניין בעיקר בחיים הטובים. שמקומו הטבעי במסיבות ריקודים ופחות בבתי הכנסת.
אבל הדור הזה גילה את הנשמה. את הכוח האין-סופי שגנוז בנו, ונמצא בנו גם אם לא היינו שם. הגבורה הזו אינה איזו תכונה שהתפתחה בשיעורי החינוך. יש כאן תופעה שגדולה מאיתנו, והיא תהפוך בקרוב מאוד לחלק ממאגר התודעה הלאומית שתתחדש. והיא חייבת להתחדש.
מורשת הגבורה של העם היהודי ידעה לספר על מוות בקידוש השם. על נכונות למות ולא להמיר את הדת. כעת נכתבים פרקי גבורת מלחמה של אחים שאינם מוותרים על אחיהם שבסכנה. שמוכנים להיכנס למלחמה בלא חשבון של תועלת או היגיון.
את המורשת הזו עלינו להעביר הלאה. לספר את תפארת גבורתם לילדינו. להעלות על נס את התכונות האלו. את גילוי הנשמה של עם ישראל שהופיע דרכם.
יידרש זמן להבין מה אירע בשמחת תורה ומה עלינו ללמוד. אבל בינתיים אנחנו רושמים לפנינו את ביטחוננו המוחלט בבנק החוסן הלאומי. מתברר שגם גבורת המכבים היא נחלת דור הטיקטוק.
