אחד מסיפורי הגבורה המפעימים במלחמה הזו שייך למשפחת קלמנזון מעתניאל. כאיש שירותי הביטחון קלט אלחנן הי"ד (42) כבר משעות הבוקר של שמחת תורה את ממדי הסיוט שחווים תושבי עוטף עזה. בלי שאיש קרא לו הוא התכונן לצאת לשם עוד במהלך החג. שיחת טלפון עם אחיו הצעיר מנחם, ששהה עם משפחתו ביישוב בנגב בשבת ההיא, גרמה למנחם לחזור לעתניאל, ללבוש מדים ולהצטרף אל האח הגדול למסע הצלה פרטי-משפחתי, הצלה של אנשים שלא הכירו כלל.
בשעת ערב מאוחרת הצטרף אליהם גם האחיין, איתיאל זהר, בנה של אחותם הגדולה רחלי. בתחילה חשב אלחנן שתרומתו למאמץ המלחמתי בדרום תתמצה בייעוץ מניסיונו בתחומי הביטחון. רק כשהגיעו לשטח הבינו שני האחים שבקיבוץ העולה באש משוועים עד מוות לידיים שיחלצו אותם פיזית מהתופת אל מקום מבטחים. הבינו ונרתמו מייד.
לא היה פשוט לשחזר את מהלך האירועים המדויק ואת רשימת השמות הארוכה שהציל הצוות המופלא הזה. להט האירועים הבלתי ייאמן טשטש את הזיכרונות. לכן הסתפקנו פה בלוח זמנים משוער של סיפור גבורה עכשווי לגמרי, כזה שלא היה מבייש שום חוליה בשרשרת הגיבורים שקמה לעם ישראל מאז ימי המכבים ועד ימינו. הנה בקווים כלליים סיפורם של אחינו גיבורי התהילה.
מנחם: "הוא אמר לי בשקט: אסור שהם יצאו מפה בתחושה שהם פליטים. אימצתי את זה. אחר כך כשראיתי משקפיים של ילדים על המדף, אמרתי להם: קחו גם אותם, כי מניסיוני אני יודע איך מרגיש ילד בלי המשקפיים שלו. הייתי צריך להאיר בפנס של הנשק את הבית כדי לסייע לאישה לארוז בגדים, כי היא יצאה מהממ"ד בפיג'מה"
שמחת תורה, 16:45
אלחנן ומנחם קלמנזון יצאו מעתניאל בדרך לבארי. אלחנן הבין מאנשי ביטחון שהכיר וכבר שהו בשטח שבקיבוץ הזה במיוחד נדרשת עזרה דחופה. כשהתקרבו השניים ליעדם הם נתקלו במחזות זוועה: שיירות של רכבים הפוכים, גופות מחבלים פזורות בשטח על נשקיהם ועל מטולי האר-פי-ג'י שלהם. האחים לבית קלמנזון עקפו באלגנטיות מחסומי צה"ל אגב שימוש בשמות מומצאים של יחידות כדי לשכנע את החיילים לאפשר להם לעבור.
שמחת תורה, 18:30
עם אור אחרון הגיעו לבארי אלחנן ומנחם. בחמ"ל שהוקם בכניסה לקיבוץ, והורכב בין השאר מצוות הישיבה בעתניאל אשר גויס בצו 8, התקבל דיווח על ילדה שתקועה בבית, שני הוריה נרצחו, והבית עולה באש. "החלטנו לצאת ולחלץ את הילדה", משחזר מנחם.
מוצאי שמחת תורה, 19:00
השניים קיבלו מצוות מיחידת עוקץ, אשר פעל איתם בחילוצים הראשונים, ג'יפ צה"לי שנמצא נטוש במקום, מהסוג המכונה בעגה הצבאית דויד, והם השתמשו בו לצורך החילוצים שביצעו ב-15 השעות הקרובות. מנחם: "תוך כדי ניסיון החילוץ של הילדה איתרנו תושבים נוספים שנזקקו לחילוץ. העלינו את כולם לדויד. בסופו של דבר כוח של הצנחנים שפעל בקיבוץ חילץ את הילדה מביתה והביא אותה אלינו.
"היו שם כמה גופות מחבלים זרוקות על הכביש, ופתאום כמה מטרים מהן התקרבה לעברי דמות. בעודי מכוון לעברה נשק שאלתי: מי זה? והגבר שלפניי הזדהה בשמו. שאלתי את התושבים האחרים שכבר העליתי לדויד אם הם מכירים אותו. עברו כמה רגעים עד שהם הצליחו לזהות את השכן שלהם. שאלתי אותו אם יש לו משפחה. הוא ענה: יש לי ילדים. שאלתי אותו איפה הם, והוא השיב: הם אינם. אחרי כמה פעמים שחזר על התשובה הזו הבנתי שהם נרצחו. העלינו גם אותו לרכב ודהרנו החוצה למקום מבטחים".
איליה טרשנסקי היה ככל הנראה בסבב החילוץ הראשון שערך כוח האחים קלמנזון. עד אז הוא התחבא בין השיחים שמונה שעות אחרי שבנו ליאור נרצח ובתו גלי נחטפה לעזה (היא שוחררה בשבוע שעבר משבי חמאס).
"בשער הקיבוץ המתינו תושבים שהצליחו להימלט בכוחות עצמם קודם לכן וביקשו מאיתנו לחלץ גם את קרוביהם. הם אמרו: אח שלי שם, אימא שלי שם, הבת שלי עם התינוקות שלה שם, סבתא שלי שם. ברור ששבנו ונכנסנו".
כעת הופנמה בקרב האחים התובנה שזו בדיוק המשימה המוטלת עליהם בשעה הקשה בתולדות המדינה. כוחות הצבא במקום עסוקים בלחימה קשה וגם כך מעטים מדי, ואין מי שיחלץ את המשפחות. למעשה, ככל הנראה רק בעקבות פעילויות החילוץ של השניים הבינה המערכת כולה שזה מה שנדרש לעשות בקיבוץ בארי וביישובי העוטף בכלל – לדהור אל תוך האש ולחלץ עוד ועוד תושבים לקרקע בטוחה.
עם צאת החג התכתב עם אלחנן בוואטסאפ מבית הוריו שבמודיעין אחיינם של השניים, איתיאל, סיפר לאלחנן שלא הצליח להתגייס במהלך השבת והוסיף שלרשותו רכב ונשק ושהוא פנוי לסיוע היכן שיידרש. אלחנן הזמין אותו להצטרף אליו ואל מנחם. איתיאל התארגן ונסע דרומה.
"לאלחנן היה חשוב מאוד שהתושבים לא יצאו כמו פליטים", הסביר מנחם. "הוא אמר להם: קחו נעליים, קחו טלפונים. אמרתי לו: בוא נטוס מפה. הכול הם יוכלו לקנות בהמשך. הוא אמר לי בשקט: אסור שהם יצאו מפה בתחושה שהם פליטים. אימצתי את זה. אחר כך כשראיתי משקפיים של ילדים על המדף, אמרתי להם: קחו גם אותם, כי מניסיוני אני יודע איך מרגיש ילד בלי המשקפיים שלו. הייתי צריך להאיר בפנס של הנשק את הבית כדי לסייע לאישה לארוז בגדים, כי היא יצאה מהממ"ד בפיג'מה.
"בדרך לאיזו משפחה ראיתי אדם מבוגר יושב על מרפסת עץ שלו בכניסה לבית וכוס הקפה לידו. כשהתקרבתי ראיתי שהוא ירוי. מת. לפעמים הגענו לבית וכבר היה מאוחר מדי. ראינו בתים שנבזזו או עלו באש, ולפעמים גם את בני המשפחה עצמם במצב שכבר אי אפשר לעזור להם. זו הייתה נסיעה של שתי דקות בין אפוקליפסה, מלחמה ובתים שרופים, לעולם אחר, נורמלי. לאורך הלילה ראינו עוד ועוד בתים עולים באש. לקח לנו זמן להבין שהמחבלים המשיכו כל הזמן הזה להצית בתים על יושביהם".
כל סבב חילוץ כזה הסתיים בשער הקיבוץ, שבו כבר פעל כוח צבאי ניכר, חפ"ק והחוליות הבאות בשרשרת הפינוי, וכן אוטובוסים שנועדו להעביר את התושבים למחוזות שלווים יותר. בסך הכול אפשר להעריך שצוות קלמנזון ביצע במהלך הלילה ותחילת הבוקר כעשרים סבבי חילוץ בקיבוץ העשן, סבבים שבמהלכם חולצו בסך הכול יותר ממאה איש. בכל סבב לאורך הלילה עלתה המחשבה שזהו הסבב האחרון, אבל בשער ביקשו מהם שוב ושוב לחזור פנימה. והם חזרו.
בעוד הבית בוער דפקו חיילים בחלון הממ"ד, אבל עבר זמן עד שהמשפחה מוכת הטראומה התרצתה והגיבה. הבן אופיר סיפר שכאשר הגיע למקום צוות אלחנן הושיטו האחים יד לאשתו ההרה וסייעו לה בעדינות לעלות לג'יפ "למרות שהכול בער ומחבלים הסתובבו שם". "העלינו אותה לג'יפ", נזכר מנחם, "פינינו לה כיסא ושאלתי אותה אם היא מרגישה תנועות. היא ענתה שלא, כבר כמה שעות, כי היא הייתה מיובשת"
מוצאי שמחת תורה, 20:00
באחד הסבבים הראשונים חולצה גם משפחת פריקר: האם רחל, הבת נופר, עוד שכן, הבן אופיר ואשתו ספיר, שהייתה בשבוע ה-41 להריונה ושלושה ימים אחרי היום הקשה ההוא ילדה את בתם הבכורה בריאה ושלמה. ביתם הוצת, אבל הם לא יצאו מהממ"ד. האב ארווין חולץ אחר כך עם משפחות אחרות שרוכזו בבית סמוך, כי בדויד כבר לא נותר מקום פנוי. אלחנן הבטיח לבת נופר שיביא את האב מייד אחר כך, וכך אכן היה.
בעוד הבית בוער דפקו חיילים בחלון הממ"ד, אבל עבר זמן עד שהמשפחה מוכת הטראומה התרצתה והגיבה. הבן אופיר סיפר שכאשר הגיע למקום צוות אלחנן הושיטו האחים יד לאשתו ההרה וסייעו לה בעדינות לעלות לג'יפ "למרות שהכול בער ומחבלים הסתובבו שם". "העלינו אותה לג'יפ", נזכר מנחם, "פינינו לה כיסא ושאלתי אותה אם היא מרגישה תנועות. היא ענתה שלא, כבר כמה שעות, כי היא הייתה מיובשת.
"הרגעתי אותה ואמרתי שאני אבא לחמש בנות ומכיר את המצב הזה. אמרתי לה שלא תדאג: שתי קצת מיץ, תכניסי לגוף קצת סוכר, ויהיה בסדר. ואלחנן הוסיף, בסגנון שממש לא התאים לו: ואת תלדי, ותהיה לכם משפחה שמחה".
איתיאל: "מכיוון שרציתי לוודא שמדובר במחבל צעקתי לו ליתר ביטחון: מי זה? הוא עדיין לא ראה אותי אבל נעצר כששמע את הצעקה שלי. המשכתי לצעוק לעברו: צה"ל, צה"ל. כשהוא שמע את זה, ואני חושב שגם בשלב הזה הוא עדיין לא ראה אותי, הוא התחיל ללכת לאט לאחור. אז הבנתי שאכן מדובר במחבל"
מוצאי שמחת תורה, 21:00
כ-15 נפשות שהתרכזו בממ"ד של משפחת בן צבי חולצו בידי כוח קלמנזון וברכב דויד נוסף של כוח אחר שפעל בבארי. חולץ גם חייל שקפץ אף הוא לבארי ונפצע שם. בעת חילוצו התברר שהוא ואלחנן חברים משכבר הימים.
מוצאי שמחת תורה, 22:30
איתיאל החנה את רכבו בחניון העפר שבכניסה לבארי ומהמתין לדודיו עד שובם מסבב חילוץ בגיא ההריגה. הוא חבר אל השניים, ומעתה הם שלישייה. "כשהגעתי לבארי לא היו כמעט צוותים נוספים שעסקו בחילוץ. הכול היה מבולגן. אנשים שכבר הצליחו לחלץ את עצמם עצמאית סיפרו על מכרים או על קרובים שנותרו מאחור, ועל סמך זה נסענו וחילצנו. היינו בעיקר אנחנו. רק בהמשך הלילה ואפילו לקראת בוקר הצטרפו כוחות נוספים, ומאז התחילה עבודה שיטתית ומסודרת יותר. בהמשך החפ"ק וכיתת הכוננות ערכו רשימות של איתורים, ועל פיהן נסענו לחלץ את המשפחות".
מוצאי שמחת תורה, 23:00
הצוות המשולש יוצא לחילוץ משותף ראשון – אישה מבוגרת. "היה איתנו ברכב החתן שלה, שחולץ קודם בידי מנחם ואלחנן ובא להכווין אותנו לביתה".
אור לכ"ג בתשרי, 00:00
איתיאל זוכר שלושה בתים צמודים שמהם הוציא צוות אלחנן תושבים נצורים ופינה אותם אל מחוץ לקיבוץ בסבב אחד, וכן שתי עובדות זרות ששהו אף הן בבתים באזור ההוא.
"נכנסנו לכל בית בלי לדפוק על הדלת, בקנים מכוונים, סורקים את הבית כדי לוודא שאין בו מחבלים. הרי בכל רגע עלולה להתרחש היתקלות. לאורך כל הלילה לא היו לנו היתקלויות. עד הבוקר. אומנם לאורך כל הזמן התנהלה סביבנו לחימה, אבל לא נתקלנו בעצמנו במחבלים בדרך לבתי התושבים וגם לא בתוכם.
"מצד שני היו כמה וכמה פעמים שבעוד אנחנו מחלצים תושבים, בהמשך הרחוב יש לחימה. אנחנו התמקדנו בהגנה על התושבים, בחילוץ שלהם ובלעוף משטח האש כמה שיותר מהר. אמרנו לעצמנו שצה"ל נלחם, אבל אנחנו לא כוח לוחם. היינו ממוקדים במשימת ההצלה. אנחנו אומנם קרביים ומוכנים להיתקלות, אבל אנחנו לא מחפשים אותה אלא ממוענים למשימה אחרת.
"פחדנו מאוד מירי של כוחותינו על כוחותינו. היו שם מקרים כאלה, והיו גם מקרים שניצבנו בין כוחות שלנו שירו זה על זה".
איתיאל: "מנחם לא הסכים וצעק שאנחנו לא יכולים ליפול פה שלושתנו יחד. זה טלטל אותי, אבל מצד שני חשבתי לעצמי שאם באמת לא נצא מזה וניפול שם שלושתנו, אני שלם עם זה, הרי הספקנו להציל שם אנשים רבים כל כך. ידעתי שגם אם הגרוע מכול יקרה, המוות הזה לא יהיה לשווא"
אור לכ"ג בתשרי, 2:00
איתיאל: "חילצנו את משפחתו של איש כיתת הכוננות של בארי. היו שם אימא ושני ילדים. כוח אחר הוציא אותם מהבית והביא אותם אלינו לדויד. האב לא היה בבית כי היה נתון באותה עת בלחימה".
אור לכ"ג בתשרי, 3:00
"חילצנו מביתה משפחה נוספת. הבית שלה היה מפוחם כולו, אבל הם שהו בממ"ד וניצלו". הנהג בג'יפ לאורך כל פעולות החילוץ היה אלחנן. "משך כל סבב משתנה מאוד. הנסיעה מהשער ועד לדלת הבית ארכה שלוש-ארבע דקות. אחר כך נדרשו כמה דקות כדי לסרוק כל בית. השתדלנו לאפשר למשפחה לקחת איתה חפצים הכרחיים.
"גם אם קיבלנו בית מסוים, כמעט תמיד עברנו גם בבתים הסמוכים לוודא שלא מסתתרים שם תושבים. בכמה מהם באמת מצאנו כאלה. אחד מאיתנו נשאר לאבטח את התושבים שכבר נאספו בדויד, והאחרים עברו בינתיים בבתים הסמוכים. בשום בית לא פתחו לנו בקלות את דלת הממ"ד. גם לא היה פשוט לגרום לדיירים להגיב לקריאותינו ולאשר שהם שם".
מנחם: "היו פעמים שהנסיעות בתוך הקיבוץ ארכו עשרים דקות ואפילו יותר, עד שהצלחנו למצוא בתוך התופת שהייתה שם את הבית המסוים שאליו נשלחנו. נאלצנו לגרור גופות מהכביש. לפעמים נתקלנו תוך כדי חיפוש בתושבים אחרים, חילצנו אותם, וחזרנו לחפש את הבית. הכבישים היו חסומים, ובכלל היה קשה מאוד לנווט. כשעצרנו היינו מוכרחים להחזיק את הדלתות כדי שאף אחד לא יפתח אותן ויזרוק רימון פנימה".
כ"ג בתשרי, 6:00
איתיאל: "כבר התחיל להאיר בחוץ, ואז חילצנו דיירים משלושה בתים צמודים נוספים. בין השאר אישה מבוגרת ששמה נעמי". מבית סמוך חולצו זוג הורים, בתם וכן נכדתם התינוקת. "עזרנו לבת לארוז חיתולים לתינוקת. הנחתי כיסא בטיחות בשבילה בתוך הדויד. זו הייתה הפעם היחידה לאורך כל פעולת החילוץ שהוצאנו גם את הרכב הפרטי של המשפחה. בדיעבד לא בטוח שזה היה צעד חכם, וברור שזה כלל סיכון ממשי, אבל זה היה חשוב, כי במקום שמשפחה כזו תצטרף למעגל הפליטים ותיאלץ להתפנות באוטובוס, היא יכלה לנסוע במכונית שלה ולקחת גם ציוד נדרש לתינוקת".
צוות קלמנזון חילץ באותו סבב גם את משפחתה של רונית פלוטקין, שאליה הגיעו בסביבות שש וחצי בבוקר. "הם דפקו על הדלת", שחזרה רונית בריאיון טלוויזיוני. "אמרו לנו: קחו כמה דברים ונפנה אתכם. רק צריך למהר כי אנחנו תחת אש".
כ"ג בתשרי, 8:45
בסבב האחרון טרם מאורעות הבוקר הקשים חילצו חברי הצוות שני צעירים שאינם תושבי הקיבוץ ועבדו במקום או נקלעו לגיא ההריגה הזה בנסיבות אחרות כלשהן. השניים חולצו לש"ג, וצוות אלחנן שב פנימה לבארי למשימה אחרונה: סריקת רחוב מסוים, זרוע במחבלים, לצורך איתור תושבים מתבצרים.
כ"ג בתשרי, 9:15
איתיאל: "התחלנו לסרוק את הצד הימני של הרחוב. בשני הבתים הראשונים לא היו תושבים. המשכנו ללכת בשביל, ופתאום זיהיתי מחבל מתקרב לכיווננו במרחק כשבעים מטרים. הוא לא היה יכול לראות אותי, אבל מכיוון שרציתי לוודא שמדובר במחבל צעקתי לו ליתר ביטחון: מי זה? הוא עדיין לא ראה אותי אבל נעצר כששמע את הצעקה שלי. המשכתי לצעוק לעברו: צה"ל, צה"ל.
"כשהוא שמע את זה, ואני חושב שגם בשלב הזה הוא עדיין לא ראה אותי, הוא התחיל ללכת לאט לאחור. אז הבנתי שאכן מדובר במחבל. צעקתי: מחבל! וכשהוא שמע אותי הוא התחיל לרוץ. יריתי לעברו, אבל הוא ברח מאחורי מיגונית. ייתכן שבכל זאת הוא נפגע מהירי שלי. חשבנו שהוא מסתתר במיגונית. איגפנו אותה וקראנו לכוחות נוספים. הגיעו כוחות צנחנים ושריון וירו פגזים וטילים לעבר המיגונית. בשורה התחתונה הוא כבר לא היה שם".
כ"ג בתשרי, 10:00
האירוע האחרון התיש את השלישייה, שגם כך כבר הייתה עייפה מאוד אחרי שעות רבות על הרגליים ללא מנוחה. "פתאום הרגשנו את העייפות המצטברת. החלטנו ללכת בחזרה לדויד ולצאת להפסקה. בדרך לג'יפ החלטנו לסיים את המשימה ולסרוק שני בתים בצד השני של הרחוב, שדילגנו עליהם בגלל ההסתערות על המחבל. אמרנו לעצמנו: רק נבדוק אם יש שם אנשים, ניקח אותם אל מחוץ לבארי ונלך לנוח קצת".
כ"ג בתשרי, 10:15
"בבית הראשון לא היה אף אחד. בבית השני התחבא מחבל בפינת הבית. כשנכנסנו הוא ירה. אלחנן ספג צרור ונפל לתוך הבית. מנחם עמד מאחור אלחנן וירה כמה כדורים לכיוון המשוער של המחבל. בשלב הזה התקדמתי ויריתי שני מטחים לעבר המחבל. הוא ברח ונעלם לתוך מסדרון. מנחם גרר בינתיים את אלחנן החוצה, ואני חיפיתי, מקפיד שלא להסיר את העיניים מהמסדרון שאליו המחבל נעלם. הורדתי יד אחת מהנשק כדי לעזור למנחם במשיכה של אלחנן עד מעבר למשקוף. גררנו אותו הצידה, ובמקביל המשכתי לחפות עליהם ביד השנייה וגם לירות לכיוון שאליו רץ המחבל.
"אלחנן היה מחוסר הכרה. היינו במצב בעייתי מאוד. תכננתי לבצע מה שמכונה בצה"ל 'לשטוף לחימה פנימה' ולטפל באיום. פחדתי שהמחבל יקפוץ מהחלון ויגיע אלינו מכיוון לא צפוי. חששתי שאולי יש מחבלים נוספים בבתים אחרים, ואנחנו הרי במקום חשוף. תורת הלחימה בצה"ל גורסת שקודם כול נלחמים ורק אחר כך מטפלים בפצועים. לכן רציתי להסתער פנימה עם מנחם, אבל מנחם לא הסכים וצעק שאנחנו לא יכולים ליפול פה שלושתנו יחד.
"זה טלטל אותי, אבל מצד שני חשבתי לעצמי שאם באמת לא נצא מזה וניפול שם שלושתנו, אני שלם עם זה, הרי הספקנו להציל שם אנשים רבים כל כך. ידעתי שגם אם הגרוע מכול יקרה, המוות הזה לא יהיה לשווא. לא קפאתי במקום ולא שותקתי מפחד. ידעתי שאני אומנם נלחם על חיי ועל החיים של הדודים שלי, אבל במקרה הצורך אני גם מוכן למצב שבו לא אצליח לשמור על החיים שלנו.
"בכל אופן מנחם צדק שבמצב הנוכחי כוח האש שלנו היה מוגבל. גם מנחם נפצע בידו מהירי ובפניו מרסיסים, והבנתי שבעצם אין לנו כעת יכולת לפתור את העניין לבדנו. אמרתי למנחם שירוץ וימצא כוח צבאי שיחפה עלינו כדי שנוכל לחלץ את אלחנן ולטפל בו. אחרי כמה דקות מנחם חזר עם כוח שחיפה עלינו וגם פינה את אלחנן באמצעות הדויד שלהם. מנחם ואני רצנו לג'יפ שלנו, שהפעם מנחם נהג בו למרות הפציעה שלו. התיישבתי לידו ותוך כדי נהיגה קשרתי על היד הפצועה שלו חוסם עורקים. הכוח שסייע לנו גם טיפל במחבל. טנק ירה פגזים לעבר הבית, וכך וידאו שהוא מחוסל, אם כי ייתכן שכבר גסס מהירי שלנו".
מחוץ לשער היישוב, בתחנת האיסוף הגדודית, השכיבו את אלחנן ואת מנחם על אלונקות. "בהתחלה אמרו לנו שמסוק יטיס את אלחנן לבית חולים ואילו מנחם יועבר לבית החולים באמבולנס. סיכמנו שאני אישאר עם אלחנן. אחרי כמה דקות, כשמנחם כבר נלקח לסורוקה, שמתי לב שהפסיקו לטפל באלחנן וכיסו את פניו בסדין. פתאום הרגשתי לבד בלי הדודים שלי. אלחנן הלך לבלי שוב, ואת מנחם לקחו באמבולנס. לאורך כל הלילה הענקנו זה לזה תחושת ביטחון. למרות המציאות ההזויה שהיינו נתונים בה היינו שם שלושתנו והתמודדנו עם זה יחד. והנה אני עדיין בשדה הקרב אבל לבד".
לבד חזר איתיאל אל הרכב שהשאיר בחניון העפר בתחילת הלילה הארוך ההוא ונסע מהתופת אל מחוזות החיים.
