יגאל קליין, מזכ"ל בני עקיבא
הכביש בין קריית מלאכי למרכז שפירא הוא המקום שבו בדרך כלל היה הלב מתחיל לפרפר ולהתכונן לקראת הפגישה עם הרב דרוקמן זצ"ל, הזמן לסדר את המחשבות. לנקות את כל המשימות שעוד מחכות, לברור את המילים המדויקות ובעיקר לחוש את הלב שמתרגש לקראת עוד מפגש עם הבית המיוחד הזה, עם האור שבוקע מבית המדרש, שנראה שהוא משתלט על רוב השטח של הבית הזה, ומפגש עם הדמות שיושבת שם במאור פנים כאילו הרב מחכה רק לך וכאילו אין עוד מישהו בעולם שצריך להתייעץ איתו. הדרך מקריית מלאכי למרכז שפירא הייתה לדרכו של הלב המצפה.
"ידע איניש בנפשיה: כשהגעגועים… תופשים אותו תמיד בלבו, הרי נשמתו מתגלה בקרבו. וכשרון גאולה זה יהיה יודע להוקירו ולהעריכו, לשמרו בכבוד וחבה, ולפתח אותו בגבורה, בחכמה, במוסר ובשכל טוב" (אורות הקודש ד, י).
הרב קוק מסביר במילותיו כי כאשר געגוע תופס את האדם זו ההוכחה הטובה ביותר שהמקום שאליו הוא מתגעגע הוא המקום שאליו הוא שייך. געגוע מראה מה מתאים לאדם, מה חשוב לאדם ובמה הוא הכי חפץ בעומק חייו. במובן מסוים הגעגוע לדמות כמו הרב דרוקמן, שמלווה רבים ממי שצעדו לאורו במסלולי התורה והעשייה למען האומה, הוא הגעגוע שמזכיר לנו עד כמה הדמות שלו נגעה בכולנו, עד כמה נשמתנו קשורה עמוקות בתורתו, בנשמתו ובאורו ועד כמה דמותו מחייבת את כולנו.
רגע אחד בערב חורפי קר שבו דיברנו על משימות בעם ישראל ועל מה מוטל על כל אחד לעשות, שאלתי שאלה אישית. הרב ענה אז את תפיסתו באופן ישיר וחד: יש כל כך הרבה משימות בעם, והאדם צריך רק להיות מוכן לקבל עליו את המשימה בידיעה שזה תפקידו ובו הוא מתמקד למען שליחותו בעולם
תורתו ענקית, עשייתו מפוארת, אבל ללב נכנס הגעגוע לרגעי השיחה, רגעי הדיבור והקשר האישי וההתייעצויות למיניהן. רגע אחד בערב חורפי קר שבו דיברנו על משימות בעם ישראל ועל מה מוטל על כל אחד לעשות, שאלתי שאלה אישית. הרב ענה אז את תפיסתו באופן ישיר וחד: יש כל כך הרבה משימות בעם, והאדם צריך רק להיות מוכן לקבל עליו את המשימה בידיעה שזה תפקידו ובו הוא מתמקד למען שליחותו בעולם. ה'הנני' המפורסם ירד עד להתייעצות הכי אישית והכי כנה, לחיי היום-יום הפשוטים.
הגעגוע לרגעים האישיים נמהל בגעגוע לרגעים התנועתיים הגדולים, לדמות הקורנת שמביאה תורה גדולה, לדמות שמבטאת אמונה עמוקה בילדים ובבני הנעורים. הגעגוע לדמות מופיע גם ברגע הזה שדובר בו רבות: התמונה שמתעדת את ילדי הגנים של מרכז שפירא באים לחגוג יום הולדת תשעים בתאריך עצמו, והרב אומר להם בהתרגשות שהם "עוגת יום ההולדת האמיתית" שלו.
ההתרגשות בחדר באותו רגע הייתה ייחודית בתחושה שלנגד עיני הנוכחים אפשר לראות את הדור שעליו עמל כל כך הרב. התשתיות הרוחניות והחינוכיות שבנה בתנועת בני עקיבא ובמדינה כולה באו לידי ביטוי בילדי גן שבאו לומר פרקי הודיה בתהלים על הזכות והאור שקיבלנו מכך שהרב חיים דרוקמן חי בתוכנו והוביל אותנו.
הגעגוע הגדול הוא גם שמחייב: דווקא בימים אלו הגעגוע למורנו ורבנו מחייב אותנו להמשיך את הרוח הגדולה. ההמשכיות הזו שמתגלה בשדות הקרב, בחיילינו המסתערים למען העם והמדינה, המחויבות הזו מתגלה בעשייה המרהיבה בשדות העורף ובסניפי בני עקיבא, הפועלים למען עם הנצח. וברמה הכי מחייבת הגעגוע הזה מחייב את כולנו להוסיף חיבור למעיין שממנו שאב הרב את כוחותיו: חיבור עמוק לתורה, לאור הגדול שבוקע ממנה ולרוח הנצחית הנושבת בה ומחיה את עם ישראל כולו.
אנחנו מתגעגעים לאורך, מורנו ורבנו, ומחויבים להמשיך יחד כאן כולנו באור איתן. בעז"ה עלה נעלה!
