הרבנית ימימה מזרחי
בפרשת וישב הכול יושבים. בני יעקב ובנותיו יושבים שבעה על יוסף אחיהם הגם שאין גופה, אבל יש כתונת ועליה דם, "ויקומו כל בניו ובנותיו לנחמו".
יעקב יושב ואינו מפסיק לחשוב על המילים האחרונות שאמר כששלח את יוסף לעמק דותן, לפי המדרש: "לך נא וראה את שלום אחיך! והיה יעקב נזכר את המילים האלה והיו מעיו מתחתכין". הוא מרגיש אחראי לכך שלא שמר די על הילד הזה כשבסך הכול שלח אותו לשדה הקרב בעמק דותן לראות את שלום אחיו.
ויוסף יושב במקום שאין שכוח ממנו: הוא סובל את תנאי השבי שלו, עוזר ככל יכולתו לשאר השבויים ששוהים איתו, אבל כשהם משתחררים איש הולך לדרכו, והוא נשאר מאחור לבד. אין בור חשוך מזה. "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו".
וגם תמר יושבת. "ותשב בית אביה וירבו הימים". אישה שאין לה מה לחכות. "והיא מוצאת". אישה שהוצאה מביתה, אישה שמוצתה, אישה שהוצתה.
אם תפקחו היטב את העיניים, תראו אותן, את הנשים שהן בית. הן בית במלון מפונים, הן בבית כשאבא לא בבית כי הוא בחזית, הן היו בית לילדיהן המבוהלים בבית אפל בעזה
השבוע לימדתי במינכן, בוועידת רבניות אירופה, את ההלכה היבשה והלקונית לכאורה 'נר איש וביתו', ופתאום עלה בי בכי לא נשלט. אין איש בכל כך הרבה בתים. אין בית לכל כך הרבה אנשים. ובקהילות מסוימות באירופה אין השנה גם נר על החלון, רק בבית, מפחד הפרו-פלשתינים. אז איך 'נר'? איך 'איש'? ואיה 'ביתו'?
ואז היא מיתמרת, תמר. "אשתו זו ביתו". היא תקים בית. היא עכשיו פועלת: "ותקום ותסר ותשב ותתעלף". פועלת בניין. באמצע שום מקום היא בונה את הדבר הבסיסי בבית: פתח. איך בונים פתח בשום מקום? ואיפה בכלל המקום הנשי הזה, 'פתח עיניים'? "ותשב בפתח עיניים".
אם תפקחו היטב את העיניים, תראו אותן, את הנשים שהן בית. הן בית במלון מפונים, הן בבית כשאבא לא בבית כי הוא בחזית, הן היו בית לילדיהן המבוהלים בבית אפל בעזה. בפתח שנשים בונות מדליקים את החנוכייה. פתח שמוביל משני כיווניו לשום מקום כרגע, אבל הוא פתח תקווה.
"מה תמר זו, תחילתה בביזיון וסופה בשלווה, גם ציון, תחילתה ביזיון וסופה שלווה". עמק דותן שוב יתמלא בקמה שקמה להילחם על חייה.
"שם מכרו האחים את יוסף לעבדות
שם עלו במשעול תימרות אש ועשן…
ובכרם ממול הסתתר האויב בעמק דותן.
עמק תבואות וכרם זיתים
עמק תבואה לבנה כפשתן
וגדי וצבי בהדר גבורתם!
הלא שוב ניפגש בלי קרב ובלי אש,
עוד נשובה אל עמק דותן".
