גיבורים רבים התגלו במלחמה הזו. כולנו ראינו אותם: גיבורים שהסתערו אל תוך האש בידיעה ברורה של מה שעתיד לקרות שם. היו אלו חבריי לגדוד, שקפצו גם הם בבוקר אותה שבת, בוקרו של חג שמחת תורה, באפוד, בנשק קל, בלי מגן קרמי ובלי רימונים, בולמים בגופם עשרות מחבלים. חמישה מהם, בני אותה מחלקת מ"כים, נפלו שם יחד בכיסופים.
עשרה חללים מנה הגדוד שלי עד כה, כולם גיבורים, כולם לא שאלו שאלות לפני שהשליכו עצמם למקום סכנה, כולם השאירו משפחות כואבות אך מלאות גבורה. פגשתי אותן במרוצת השבועות האחרונים, פסיפס מרהיב של עם ישראל, ומכנה משותף לכולן: המשיכו במלחמה, זועקות המשפחות, סיימו את העבודה למען עם ישראל, למען הבן שנפל.
אבל ראיתי במלחמה הזו גם גיבורים מסוג אחר. שחקני משנה שנשארים תמיד מאחורי הקלעים, אבל רק בזכותם הבמה עומדת. הסתכלתי עליהם מהצד והתפעמתי. ראיתי אנשים, גיבורים קטנים שלא יקבלו צל"ש, לא פרסום ולא אותות כבוד והערצה.
שנים ארוכות תרגלתי בחורף ובקיץ, ראיתי את מקומי אך ורק בשדה הקרב, כי קרבי זה הכי אחי. במלחמה הזו מצאתי עצמי לבסוף רוב הזמן דווקא עם כוחות הדרג, אותם חיילים קצינים ונגדים שנותרו מאחור, נכנסים ויוצאים, מתספקים את הלוחמים שבפנים.
גיליתי לראשונה את העולם הנסתר בדרך כלל מפניו של הלוחם שבקצה, עולם שלם של חיילים, נהגים ואנשי מנהלה, נגדים ורס"פים שקמים בכל בוקר, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, יום ולילה, שבת וחול לא ישבותו. לא קל להאכיל מדי יום גדוד של 600 איש: להעמיס משאיות, קיטבגים כבדים של מים, ארגזי מזון בלתי נגמרים ושאר תספיקים מכל מיני צבעים ומינים, פריקה והעמסה מחדש, שינוי בלתי פוסק בשעות ובתוכניות, בלי מילות שכוייח, בלי חי"ת-חי"ת ובלי צל"ש.
אלו אנשים לא מוכרים שבשל אילוץ מבצעי מחכים שעות על גבי שעות בהאמר פתוח או במשאית, נכנסים לרצועה לעיתים בשעת לילה מאוחרת, מסיימים תספוק בשעת לילה לא מוכרת או לפנות בוקר, וקמים מייד ליום חדש של אריזות והעמסות בכל מזג אוויר, שהרי אם הגדוד לא יאכל, הגדוד לא יילחם, ואם הגדוד לא ישתה, הוא פשוט לא יהיה. אלו דברים שעד שאתה לא שם, עד שאתה לא רואה בעיניים, אתה פשוט לא מבין את גודל העבודה, את גודל האירוע, עד כמה מאתגר להאכיל יחידה לוחמת בעומק הרצועה ותוך כדי לחימה.
חי נפשי כי ימים רבים, בעיקר בימי הפסקת האש, עבדו אנשי הלוגיסטיקה, החיילים הפשוטים האלה שרגילים בדרך כלל לא לראות אותם ולא לדעת על קיומם, קשה בהרבה ממרבית הלוחמים שהמתינו בשיעמום מסוים בבתים ובעמדות עד לסיומה של ההפוגה.
ראיתי גם אותך, ידידי מנהל בית הספר. אומנם לא נפגשנו פנים אל פנים. ראיתי אותך דרך הוואטסאפ, נפגשנו מעט דרך תכתובות המייל. ראיתי איך אתה מחזיק בשיניים מוסד לימודים, איך אתה ממשיך בשגרה בימים שברור לכולם שאין בהם שגרה באמת, בימים שהראש של התלמידים נמצא במקום אחר, ימים שבהם חצי צוות מגויס והחצי השני דואג לגורל האחרים. ראיתי אותך דרך ההודעות והבנתי איך אתה עושה סלטות באוויר וממציא את עצמך מחדש כדי שהרכבת הזו תיסע איכשהו.
ראיתי את אנשי הצוות נרתמים, נכונים לשינויים, מבינים שבמלחמה הארוכה זו, אם לא תהיה שגרה בעורף, לא תהיה מלחמה ולא יהיה ניצחון. אם הילדים לא ילמדו, האימהות לא יעבדו, המשפחות לא יתפקדו והלוחמים יתקשו להילחם. במלחמה ארוכה יש צורך באורך רוח, ואת זה אתם עושים מכל הלב ובהרבה מאמץ ונשמה. תודה רבה לכם אנשי החינוך הצדיקים, גיבורים שלנו אמיתיים, חלקכם אינו קטן מחלקם של מי שבחזית.
בטוח יש עוד הרבה גיבורי משנה כאלה מסביבכם. אולי גם אתם גיבורים שכאלו. תודה לכם, כל הגיבורים הלא נוצצים באשר אתם שם. אשכרה רק ביחד ננצח.
