אבינועם הרש
מכירים את זה שאתם מנסים להדליק נר חנוכה, וכמה שאתם לא מתאמצים הנר פשוט לא נדלק, כאילו עושה לכם דווקא?
מהרגע הראשון שראיתי אותו בתחילת שנה הבנתי שאצטרך לעבוד קשה בשביל להדליק את התלמיד הזה. בהתחלה הייתי עסוק רק בלסדר לו את הפתילה. לא הפסקתי להחמיא לו ולהגיד לו מילים טובות. מעצימות. אמרתי לו שלא מעניין אותי העבר הבעייתי שלו, ואני כאן בשבילו. הסתכלתי לו בלבן של העיניים ולחשתי לו חזק, שישמע, שאני מאמין בו!
הוא הסתכל עליי, והייתי בטוח שאני רואה התחלה של להבה. הנה הוא נדלק! סוף-סוף! אבל בסוף הוא רק הנהן לי בראש והמשיך לשדר לי קור. רציתי קצת להתחמם מהאור שלו, ונתקלתי במקום זה בחומה הסינית. בפריזר.
הסתכלתי עליו. לרגע חלפה בי מחשבה: חבל על המאמץ. הוא כבר לא יידלק. כמה שלא ניסיתי. מה לעשות. לא כל הנרות נדלקים. לא כל התלמידים בוערים.
ככה המשכתי עד סוף השנה. בתחושה קשה. מצטער, אבל אין לי עוד מציתים בכיס, באמת שניסיתי הכול. ביום האחרון ללימודים, רגע לפני שהגשתי לו את התעודה, הוא ביקש ממני לעצור כי הוא חייב להשיג עט. עט? למה? מה הקשר עכשיו עט? הוא יצא החוצה בסערה וחזר מחייך כעבור חמש דקות. הוא הגיש לי מכתב: "תודה שהאמנת בי. אתה הראשון שהאמין בי!"
הסתכלתי עליו. לא האמנתי, אבל הוא נדלק. בחיים לא ראיתי להבה שדולקת יפה כל כך. מסתבר שכל ניסיונות ההדלקה שלי שוב ושוב ושוב פעלו בסוף את פעולתם. בסוף הוא ביקש להצטלם איתי למזכרת.
מהתלמיד הזה למדתי את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שלמדתי כמחנך: רוצה שהנר יידלק? תתחיל להאמין שהוא דליק. לפעמים זה ייקח דקה. לפעמים חצי שנה. לפעמים, כמו שקרה לי, זה יקרה רק בדקות האחרונות של השנה. אבל בסוף זה יידלק! זה חייב להידלק!
