1.
"שלום סיון, חתונות כבר ראינו במלחמה הזאת אבל בר מצווה בגיל 49 עדיין לא ראינו!
אנחנו, חטיבת צנחנים צפונית, כבר כחודשיים בגבול הצפון. חברנו למחלקה, רוברט, המאגיסט שלנו, סיפר לנו שהוא אף פעם לא חגג בר מצווה מכיוון שנולד בברית המועצות והמצב לא אִפשר.
בשיחות הנפש שלנו כאן הוא שאל שאלות רבות על היהדות ועל התפילין, והחלטנו שאנחנו הולכים על זה. חוגגים לו בר מצווה למרות המלחמה.
קבענו את תאריך העלייה לתורה ליום הולדתו, וכל מי שיכול הגיע לשמח אותו.
ארגון 'תקוות עולם' תרם לו תפילין מהודרות וטלית, והיום, יום שני, כ"א בכסלו, רוברט הניח תפילין, עלה לתורה וסגר מעגל, בדיוק ביום ההולדת ה־49.
נקווה שיתקיים בכולנו הפסוק הנאמר על התפילין: 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ – וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ'.
מזל טוב, רוברט היקר.
אסף נקי וכל החברים".
2.
לונדון. יום וחצי עם הקהילה היהודית. רגעים שאקח איתי בחזרה:
- אפרת, הדיילת של אל על, מספרת בדרך שזו הטיסה הראשונה שלה מאז פרוץ המלחמה, בלי משפחה של חטופים על המטוס. "הם יוצאים לכל העולם לדבר. אנשים מדהימים, זכות להטיס אותם".
- נערות בבית ספר 'חשמונאים' בלונדון מספרות לי שברחוב הן מסתירות את שרשרת המגן־דוד, ומצד שני אומרות שהן מעולם לא היו גאות כל כך ושמחות להיות יהודיות.
- להיכנס לבית כנסת 'נר ישראל' לקבלת שבת ולגלות שאומרים פרקי תהילים למען ישראל (חלק מהאנשים אמרו אותם ממש בדמעות). לראות על הקיר פרויקטים של גיוס כספים, של משלחות סולידריות וגם שמות של 30 חיילים בצה"ל שגדלו בקהילה הזו.
- לשמוע בעוד קהילות (ראלי קלוס, ברידג' ליין, האדלי ווד) שכל אחד כאן הוא שגריר מטעם עצמו בתקופה הזו. "אני על תקן דניאל הגרי", אמרה לי בחיוך רופאה יהודייה. "כל בוקר בעבודה מתחיל בשאלות על ישראל".
- מנהל תיכון יהודי ששואל מה לענות לבני נוער שרואים סרטוני טיקטוק פרו־חמאס ושואלים שאלות קשות.
- לסיים שיחות סמול טוק רגילות עם אנשים, ואז לשים לב שהם מסיימים ונפרדים ממני ב"עם ישראל חי!"
- ובטיסה חזור יושבים בשורה שלי שני תינוקות קולניים. פעם זה היה מעצבן, מפריע, עכשיו – בגלל סיפורי החטופים שממלאים את הראש והלב – פתאום לראות הורים עם ילדים זה אחרת. תרעישו, חמודים.
בשורות טובות.
2.
הפוסט הזה ריגש אותי בצורה יוצאת דופן. "אש בשיעור תניא", כתוב כאן. איזו אש? רואים פה שלושה יהודים יושבים בבית כנסת ריק סביב הרב ברוך סלונים, שליח חב"ד בעיר מודיעין כבר 27 שנים, ולומדים יחד את ספר התניא, ספר יסוד בחסידות.
מישהו אחר לא היה בכלל מפרסם פוסט כזה. פדיחה, רק שלושה אנשים הגיעו. לכן כתבתי לרב סלונים ושאלתי אם הוא מרשה לי לכתוב משהו על הפוסט הזה, שלדעתי מסביר את המהפכה של החסידות:
היום י"ט בכסלו, יום החג של חסידות חב"ד. יש כל כך הרבה אירועים ומסיבות מושקעות ומעמדים גדולים ברחבי הארץ והעולם, אבל החסידות מדגישה את החשיבות של כל אדם "קטן" וכל מעשה "קטן". כי הסיפור הוא לא הכמות אלא המהות. ההתמדה. עצם העובדה שהשיעור מתקיים.
החסידות קוראת לכולנו – בטח בימים המאתגרים האלה – להתמקד בעוד קצת אור, בעוד קצת טוב, טיפה קטנה בכל פעם.
הרב סלונים הסכים בהתלהבות שאכתוב. "שלוש נשמות לומדות חסידות, זה שלושה עולמות! ועוד יהיו פה שלושים ועוד יהיו פה שלוש מאות".
הסתכלתי שוב על התמונה. אכן, אש. שנמשיך כולנו להדליק אותה. שנסתכל בהתלהבות כזו על כל הישג שלנו.
3.
איך מכילים את מספרי הנופלים? את הפנים הטובות?
בערב יום הכיפורים שנת תש"ח שאל את עצמו הסופר ש"י עגנון את אותה שאלה. אלה היו ימים של קרבות קשים ושל הרוגים רבים. הוא כתב אז קטע בעיתון 'הארץ' תחת הכותרת: "פתיחה לקדיש – אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל". מאז הטקסט הזה צוטט וחיזק שוב ושוב את תושבי הארץ. עגנון כותב כמה יקר כל אחד כבן יחיד ואהוב של מלך, כמה אנחנו מנסים למלא את החלל העצום שהשאיר, וכמה אנחנו מתפללים לשלום. התקדמנו הרבה מאז נכתבו המילים האלה של עגנון, אבל הן עדיין נכונות, על כל אחד מהפרצופים המחייכים מהבוקר:
"מלכנו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, מלך חפץ בחיים אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה' בנו, כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים, כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כלגיון שלם, לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כוח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.
לפיכך מתפללין אנו ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יגדל כח השם ולא יביא תשות כוח לפניו יתברך, ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו, אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה. וימליך מלכותיה, שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קרוב, שאם מלכותו גלויה בעולם שלום בעולם וברכה בעולם ושירה בעולם ותושבחות הרבה בעולם ונחמה גדולה בעולם וישראל קדושים אהובים בעולם וגדולתו גדלה והולכת ומתרבה ואינה מתמעטת לעולם.
אם כך אנו מתפללים ואומרים אחר כל אדם שמת, קל וחומר על אחינו ואחיותינו הנאהבים והנעימים בני ציון היקרים הרוגי ארץ ישראל שנשפך דמם על כבוד שמו יתברך ועל עמו ועל ארצו ועל נחלתו. ולא זו בלבד, אלא כל הדר בארץ ישראל הוא מלגיונו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהפקידו המלך שומר בפלטרין שלו. נהרג אחד מלגיון שלו אין לו כביכול אחרים להעמיד במקומו.
לפיכך אחינו כל בית ישראל, כל המתאבלים באבל הזה, נכון את לבנו לאבינו שבשמים מלך ישראל וגואלו ונתפלל עלינו ועליו כביכול, יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא ברעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, וכן כל הפרשה כולה. ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל אמן".
4.
עוד סיפור שמראה איך ממשיכים להישבר פה שיאים של נתינה ושל קשר עם יהודי התפוצות:
לחיים והינדה הקלמן יש חברת קייטרינג. הם הוזמנו לערוך בירושלים חתונה של זוג יהודי מחו"ל, אבל בגלל המלחמה הזוג והקרובים שלהם החליטו להתחתן בסוף בקהילה שלהם בחוץ לארץ. כאן מתחיל הסיפור שמספרת הינדה:
"היינו בטוחים שהאירוע מבוטל, אבל אז הזוג הפתיע אותנו והודיע: אנחנו לא רוצים לבטל. להפך, אנחנו נעשה בערב הזה סעודה גדולה כמו שתכננו, עם אותו מספר של מנות, תרומה לנשים מהדרום.
וכך התקיים הלילה בבנייני האומה אירוע מפנק ל־550 נשים, חלקן חד־הוריות, חלקן מפונות מהמלונות בעיר, חלקן הגיעו בהסעה מיוחדת משדרות, אופקים, נתיבות ויישובי העוטף הקטנים.
הכול בחינם, עם תכנית אומנותית מיוחדת עבורן, ארוחה בשרית מושקעת, שולחנות ערוכים והרבה אהבה ופרגון".
מזל טוב לזוג, שרוצה לשמור על אנונימיות. אתם מקימים כעת בית, שכבר מהרגע הראשון נבנה על חסד יוצא דופן.
5.
עידו גנירם משרת בבסיס שורה ליד רמלה, בזיהוי חללים. בימים אלה הוא כתב ליוצר אריאל הורוביץ, הבן של נעמי שמר:
"השבוע הראשון והשני בבסיס היו קשים מנשוא, עם מראות מזעזעים.
לילה אחד יצאנו הביתה, חשבנו שנגמר הלחץ, ופתאום הקפיצו אותנו מהבתים כי הגיעו עוד משאיות עם עשרות חללים.
ברגע הקשה הזה צץ לי בראש שיר ישן וכמעט נשכח של אימא שלך, נעמי שמר: 'ליל המלאך'. שיר שנכתב בהשראת המאבק בין יעקב והמלאך בפרשה שקראנו השבת, מאבק שבסופו קיבלנו את השם ישראל:
כָּל הַלַּיְלָה נֶאֱבַקְתִּי, עִם מַלְאָךְ בִּלְתִּי נִרְאֶה
מַאֲבָק שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ, מַאֲבָק בִּלְתִּי נִלְאֶה.
בְּגוּפִי עַכְשָׁו צַלֶּקֶת, יָגֵעַ וּמוּתָשׁ
אָנֹכִי מַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת, וְיוֹדֵעַ שֵׁם חָדָשׁ
שֶׁנּוֹלַד מִתּוֹךְ הַלֵּיל, יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל
לִי נוֹלַד מִתּוֹךְ הַלֵּיל, יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל.
הרגשתי שהשיר הזה נושא אותי קצת למעלה, נותן לי אוויר, נותן לי מקום, נותן לי יד וכתף ומחבר אותי מעלה מטה, ימינה ושמאלה, אל כל ישראל.
בסיום של כמעט כל משמרת הלכתי לקצין בריאות נפש או לעובדת סוציאלית, לאוורר קצת את הנפש. באותו יום השמעתי להם ביוטיוב את השיר הזה, ופשוט עמדנו, אני ושלושה מטפלים, ובכינו ממנו יחד.
זה היה רגע חזק ומשמעותי כל כך, ומאז אני לא מפסיק לשמוע אותו כמעט כל יום. בעיניי הוא קצת סיפור המלחמה הזו. לו מישהו היה שואל אותי, הייתי נותן למלחמה הזו את השם 'מלחמת ישראל'…
אימא שלך כבר לא איתנו שאכתוב לה, אבל אני רוצה לומר תודה גדולה כל כך, אז כתבתי לך אותה".
אריאל הורוביץ ענה: "עידו יקר, תודה על הדברים המרגשים. אני שמח לשמוע שאימא זוכה לחזק בשיריה את מי שהכי ראויים לחיזוק גם כשהיא כבר לא איתנו… שנהיה חזקים ומאוחדים עד לניצחון וגם אחריו. שוב תודה – אריאל".
