כותרות חמות :

רשות הדיבור וישב
רשות הדיבור וישב

רשות הדיבור וישב

 

 

אני רואה אותך

א"כ

אם נבלת באמצע יום חורפי

אם נרקבת בייאוש ובריכוז עצמי

אם ביקשת ללכת בלי לשוב

אם גם היום הרגשת כה עצוב

אם שמעת מסוקים בשמיים

אם כך פתאום התמלאו בדמעות העיניים

אם ניסית ואף אחד לא הבין

אם לִמְרק החיים ביקשת תבלין

 

אני רואה אותך, אני יודע

אני בוכה איתך, אתה לא שומע

אני כואב את כאבך

אני מתפלל פה לשלומך

אני רואה אותך, אני שומע

 

אם שוב קמת בלי רצון

ושוב בלט החיסרון

ולא רצית גם לא לחדול

אם בכית בלי קול

 

אני רואה אותך, אני מקשיב

ואני נשרף, כן, זה מכאיב

אני נחנק כאן איתך

אני תפילה שתמצא את דרכך

 

אם הכול נראה טפל

וחשק אין להתפלל

אם העולם סוגר אותך

רק תזכור, אני איתך.

 

אחכה שתבא

פ"מ

רק מבט חטוף

לראות שאתה עטוף

בלב של אימא שנשבר

שיצא לחפש ולא חזר

 

אתה אור חיי

יושב לבד בחושך

ועד מתי

עוד נחפש אור בתוך החושך

 

לא לילה לא יום

הזעקה עולה יורדת

עד שמי מרום

אל כל תהום חודרת

 

ללכת שבי אחריך

חיים שהשארת מאחוריך

אחים, אחיות

מנסים לחיות

 

אתה בן שלי

לא בן ערובה

הכול חולף מולי

ורק אתה לא בא

 

שבויה בהזיה

אולי זה כלל לא היה

אבל עזה כמוות אהבה

אתה עדיין לא בא

 

כולי תפילה

אסירת תודה

ואין מילים

רק אות חיים

 

ואף על פי שיתמהמה

אני אחכה לך

הלב לא יכול יותר להתגעגע

אחכה שתבוא.

 

אורות הצפון
עמיחי

הרכב גומע את שביל האספלט,
מסביב חשוך, הכול דמם ושקט.
עשן הקרב נמוג ורק העצב נשאר,
עוד יום מתוח על הצפון עבר.

הלב דואג לאחים שאי-שם
בהרים, בין אש לדם.
אך יודע ששום כוח בעולם
לא יכבה את האור שבליבם.

מולי זורחות נקודות של אור,
מאירות את הדרך אל ביתי לחזור.
מתוך החושך מאירים בגבורה
ועומדים איתן בשם האומה.

את ליבי מאירים אורות ממרחק,
זוהר בתי ישראל אורם לנצח.
כל פנס מאיר מביע תקווה
גם כשהרקיע עוטה ערפל מלחמה.

מאורות החנוכה וזיו הגבורה,
עוד נזכה לאור המנורה הטהורה.

 

ניצחון האור על פני החושך 

אדר

אין אדם שאני מחכה לו יותר מהמשיח

משיח בן דוד, תגיע

אנחנו כמהים שתגיע

נכספים אליך

אנחנו חסרים בלעדיך

לא יכולים לשאת עוד ועוד יום בלעדיך

הנשמה שלנו מתגעגעת

תגיע ותביא איתך את הגאולה

תגיע ותביא איתך שלום ושלווה

תגיע ותושיע את עם ישראל מייסוריו

קשה לנו כאן

אנחנו בחזית התופת

מזל שמדי פעם ה׳ יתברך מצייר לנו קשת בשמיים

שמזכירה לנו את הברית שכרתנו, שלא יחריב שוב את העולם.

אבל ככה זה מרגיש

שהשמיים נופלים והכול חרב עלינו

הכאב כבד והצער עמוק

עם ישראל כבולים בשלשלות לקרקעית הים,

מנסים לנשום בין אדווה לנחשול.

משיח, אני אכין לכבודך כל שישי את השבת

אתלבש יפה בשמלה לבנה

כל הבנים ילכו לבית הכנסת

וכל הבנות ידליקו את נרות השבת

תגיע כדי שעם ישראל יזכה לקיים את כל התורה והמצוות

כולל בניין בית המקדש.

לא צריך חמור לבן

וגם לא שחור

רק תגיע משיח

רק תגיע.

 

לסגור דלת (גזירות היוונים)

הרב יהושע אודרברג

הִגִּיעַ הַזְּמַן לָשִׂים מְזוּזָה,
לִבְחֹר הֵיכָן לְהִכָּנֵס לְמוּזָה.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לִסְגּוֹר דֶּלֶת,
לְהָבִין: בְּלִי זֶה הַכֹּל גּוֹעֵשׁ, בַּזֶּלֶת.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְקַדֵּשׁ, לִבְחֹר אֶת הָאַחַת,
אַחֶרֶת לֹא תּוֹעִיל אַחֶרֶת.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַגִּיד 'אֲנַחְנוּ אֶחָד',
לִהְיוֹת חֲטִיבָה, בִּשְׁבִיל זֶה הַכֹּל נֶעֱמַד.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לִהְיוֹת יְהוּדִי,
לִכְפּוֹר בְּמִשְׁפָּחָה זָרָה, לַעֲשׂוֹת לְבֵיתִי.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַשְׁקוֹת בֶּחָלָב, לִהְיוֹת שִׁכּוֹר,
לִהְיוֹת מוּדָע, מֵשִׁיב כְּסִילִים אָחוֹר.

הִגִּיעַ הַזְּמַן לַעֲשׂוֹת חֲנֻכָּה בֵּיתִית וּמִזְמוֹר,
לִהְיוֹת, לְהָכִין, לִהְיוֹת יָכִין וּבֹעַז בְּכָל דּוֹר.

 

גדול עלי

נריה ש'

 

מכה אדירה

ריסקה קהילות.

ניפצה לרסיסים

תאי משפחות.

קרעה לגזרים

צלם אנוש.

קטעה באבחה

נשמת חיים.

 

צונאמי כאב שלא נוגע.

גשם זלעפות של מילות אסון

ולא נרטב.

חצאי משפטים מעולם אחר,

זוועות וחלום בלהות.

שיתוק.

ניתוק.

הלם בלי קרב.

בטן מתכווצת.

שקט סוער,

שתיקה רועמת.

דממת מוות,

האדמה תחתיי רועדת.

הלב מתאבן מול מפלצות

ולא מצליח

להזיל דמעות.

 

צייר לי ציור

אבי כהן

צַיֵּר לִי צִיּוּר

סַפֵּר לִי סִפּוּר

נִמְצָא תֵּרוּץ לָרוּץ בַּחוּץ

כְּדֵי לָצֵאת מֵהַשִּׁעוּר.

 

וְאִם אַתָּה מַרְגִּישׁ

כַּעַס שֶׁמִּתְפָּרֵץ

כְּמוֹ הַר גַּעַשׁ

תְּבַטֵּא אוֹתוֹ

רַק בְּלִי צִלְצוּלִים וְרַעַשׁ.

 

וּכְשֶׁהַדֶּלֶת תִּהְיֶה סְגוּרָה

אַתָּה לָרֹב תִּמְצָא פִּרְצָה

כְּמוֹ לָצֵאת מֵהַחַלּוֹן.

הַבְּחִירָה בַּיָּדַיִם שֶׁלְּךָ

אִם לִפְרֹחַ אוֹ לְהִתְפּוֹצֵץ כְּמוֹ בָּלוֹן.

 

צַיֵּר לִי צִיּוּר

בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ קָשֶׁה לְךָ

לְהַבִּיעַ רְגָשׁוֹת בְּמִלִּים

כְּמוֹ כֻּלָּנוּ

כְּמוֹ רֹב הַמְּבֻגָּרִים.

 

ציון הלא תשאלי

משה אוסי

צִיּוֹן הֲלֹא תִשְאֲלִי לִשְלוֹם חֲטוּפַיִך

אַנְשֵי שְלוֹמֵךְ וְהֵם יֵתֶר עֲטוּפַיִךְ.

מִגָּלִיל וְדָּרוֹם נוֹשְׂאִים שָלוֹם אֵלִַיךְ,

מֵאֶשְכּוֹל, מָנָרָה, זִיקִים וְחְֶרמוֹן – כֻּלָּם רֵעַיִךְ.

­­­

אֲסִירֵי תַּאֲוָה, אוֹגְרִים כַּמַּיִם דִּמְעוֹתַיִךְ.

עֲרוּמִים וִיחֵפִים נִשְבּוּ בָנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ,

וְאַיֵּה שוֹמְרַיִךְ, נָמִים חַיָּלַיִךְ?

גּוֹלִים בְּתוֹך אַרְצָם, וַיְקוֹנֵן דָּוִד אֶת חֲלָלַיִךְ.

 

אוֹיָה לָךְ, עַזָּה, הִשְלַכְתְּ תִּינוֹקוֹת בְּחַדְרֵי חֲדָרַיִךְ,

חַיָּלִים, נָשִים וּקְשִישִים בִּמְעֲרוֹתַיִךְ,

בַּכּוּכִים בּוֹכִים וְאֵין נְהָרָה בְמִנְהֲרוֹתַיִךְ.

עוֹד נָבוֹא אִתְּכֶם חֶשְבּוֹן, רוֹצְחִים, מְחַבְּלֵי חֲמָסַיִךְ.

 

עַזָּה – יָבוֹאו שוּעֲלֵי שִמְשוֹן וִינַפְּצוּ רָאשֵי צְפָעַיִךְ

בִּידֵיהֶם יַעְתִּיקוּ שְעָרַיִךְ וְיַגְלוּ אַנְשֵי מוֹשָבַיִךְ

עַל כִּי יָצְאוּ מִמֵּךְ מְהַרְסַיִךְ, מַחֲרִיבַיִךְ.

עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְתָמוֹת נַפְשֵךְ עִם אוֹהֲבַיִךְ.

 

הַאִם אַתְּ שְפוּיָה לְהַסְתִּיר בְּשִיפָאא בֵּין חוֹלַיִךְ

­­

תִּינוֹקוֹת וִילָדִים בֵּין מַרְגְּמוֹתַיִךְ?

גַֹם אַללַּה לֹא יִסְלַח לַעֲווֹנוֹתַיִךְ!

 

הֲלֹא תֵבוֹשִי, עַזָּה כַּמָּוֶת, לִרְאוֹת עֶדְרֵי הֲמוֹנַיִךְ

גּוֹלִים, נָעִים וְנָדִים בְּחַבְלֵי אַדְמוֹתַיִךְ!

עִיֵּי חוּרְבוֹת שָאטִי וְשֵיח' רַדְוָואן – מְעוֹנוֹתַיִךְ.

דִיר אלְבַּלַח וְחָ'אן יוּנִס – הֶרֶס מִשְכְּנוֹתַיִךְ.

 

לֵב צִיּוֹן שָבוּי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל עִם טַפַּיִךְ, זְקֵנַיִךְ.

בִּתִּי, יֵש לָךְ נַעֲלֵי חֹרֶף בְּפִּיר מְגוּרַיִךְ?

אֲחוֹתִי, לָמָּה הַחַיּוֹת הִסְתִּירוּ אֶת מְאוֹר חַיַּיִךְ?

יוֹנָתִי, כָּאן מַפְרִיחִים יוֹנִים אֲבוֹתַיִךְ וְאַחַיִךְ.

וּמֵחוֹשֶךְ הַשָּחוֹר יָצִיץ נֹגַהּ אוֹרוֹתַיִךְ,

וּבַחֲנֻכָּה נַדְלִיק אֶת שֶמֶן נֵרוֹתַיִךְ.

 

אָנָּא, יִשְׂרָאֵל, הַמְתִּינִי לְעֵת יַעֲלֶה אוֹר שְחָרַיִךְ

בִּזְכוּת צוּר יִשְׂרָאֵל וְחַרְבוֹת בַּרְזִלַיִךְ.

וּבִתְפִלַּת רָחֵל אִמֵּנוּ יָשוּבוּ בָּנַיִךְ לִגְבוּלַיִךְ,

וּתְקוּמָה תִהְיֶה לְרֵעִים בְּרוֹר חֵילַיִךְ,

וּבְנִיָּה בְּיִרְאוֹן, אֲבִיבִים, מַרְגָּלִיּוֹת מַעֲלוֹתַיִךְ,

וּפְרִיחָה בְּאֶרֶז, בְּאֵרִי וּמְטוּלָה – נַחֲלַת כִּסּוּפַיִךְ.

 

 

איך אפשר ללמוד?

ה"כ

אני כמו רוב תלמידי ישראל בתיכון נמצא בלימודים, הבעיה היא שאני פשוט לא מרוכז. או-קיי, אין כמעט אזעקות ובומים באזורנו שמסיחים את הדעת בגלוי, אבל יש לכולם קרובי משפחה ומכרים שמגויסים, ויש חטופים ממש כרגע בעזה (אני מקווה שעד שזה יתפרסם הם כבר יהיו פה).

פשוט קשה להתרכז בלי שיש לי הפרעת קשב וריכוז. אני לא היחיד. גם החברים שלי אותו הדבר פחות או יותר, ואני חושב שגם המורים ככה, אבל החומר צריך להילמד, ואנחנו צריכים ללמוד, כנראה ככה העולם עובד.

כשלמדנו נושא חדש בשפה לפחות חצי מהכיתה לא הבינה גם אחרי כמה שיעורי הסברים (מצטער המורה), פשוט המוח במקום אחר. אחר כך בבית כשאני מנסה להשלים פערים בשפה בצפייה ביוטיוב על הנושא בצד המסך יש סרטונים של החטופים שהגיעו ועל חללים, ובאמת איך אפשר להתרכז?

אני מקווה שאתם המבוגרים תבינו אותנו קצת יותר, כי כולנו בתוך זה.

 

 

זה הזמן לפתוח את המגירות 

עומר בר

 

במהלך השבוע נזכרתי בשירו של אביתר בנאי 'לילה כיום יאיר'. בשיר יש משפט עמוק שאני מדקלם לא מעט: "יש מגירות שאני עדיין לא פותח עד שיוסיף בי אור". משמע, יש זמנים בחיים שבהם המצב של ההדחקה רצוי, אתה בוחר מתוך חשיבה מושכלת שלא להתעסק בדברים מסוימים עד אשר תתמלא בכוחות נפש גדולים שיאפשרו זאת.

 

ובדיוק לכן נזכרתי בשיר בכלל ובמשפט בפרט; חנוכה מגיע, פשוט מאוד. החג הכל כך מאיר הזה, שהופך את הלילה ליום ואת החושך לאור, הוא זמן נהדר לפתוח את אותם דברים שאנחנו בוחרים שלא לגעת בהם בדרך כלל.

 

על פי זה אולי אפשר להבין מדוע ההלכה דורשת מאיתנו לשים את החנוכייה בצד שמאל של הפתח דווקא. וכי כיצד צד שמאל, אשר מסמל את הקור והריחוק, נהיה רלוונטי כל כך?

 

התשובה פשוטה: זוהי בדיוק המהות של חנוכה, לטפל בצד השמאלי של הנפש, הצד החשוך והרחוק שפחות מתעסקים בו. זה הזמן להאיר אותו. לא רק העולם שבחוץ כפשוטו צריך את האור, גם עולם החוץ של הנפש דורש זאת.

לכן נוסף על החנוכייה הגשמית, הממוקמת בצד שמאל, נשתדל להדליק בנו גם חנוכייה רוחנית.

בקיצור, זה הזמן לפתוח את המגירות, כי יש הרבה אור!

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן