"היו לי שישה סדרי משנה. עכשיו יש לי חמישה חומשי תורה. הכי הייתי רוצה את ששת בניי סביב נרות החנוכה, ואריאל היה בהחלט סוג של שמש, אבל הוא לא יהיה איתנו בחנוכה, ואני צריכה לכבד את החלטת ה'", אומרת גלית ולדמן, אם לשישה ששכלה את בנה רס"ן אריאל בן משה, קצין בסיירת מטכ"ל, בקרב בקיבוץ רעים בשמיני עצרת.
"זו שליחות בשבילי להיות אימא של אריאל ולהעביר את משנתו", אומרת גלית. היא מדברת בעוז, בגבורה בלתי נתפסת. מחברת מילים לפסוקים מהמקורות, אמונתה קבועה בה יתדות-יתדות. עוד נגיע בהמשך השיחה לחינוך שספגה ולמקורות ההשראה שלה, אך לפני כן חשוב לה לספר על אריאל. ילד בלונדיני ויפה שהנצח משתקף בעיניו הכחולות ולעד יישאר בן 28. השני משישה אחים. שישה בנים שגידלה ומגדלת גלית כלביאה לגבורה ולמעשים טובים. שלושה מהם היו קצינים לוחמים בו בזמן.
באותו קרב נורא הם עברו מבית לבית. מזכים אחד ומתקדמים לבא בתור. שעה לפני שדיברנו קיבלה גלית הודעה מיושבי "הבית האחרון", הבית ברעים שאותו החליט אריאל ברגע האחרון שלא לפוצץ מבחוץ למרות החלטת צה"ל, כי נודע לו שיש ילד בתוך הבית, ואריאל שאף לחלצו. "הסגן שלו אמור היה להיכנס ראשון, והיה לו מעצור או נגמרה לו המחסנית. אריאל הזיז אותו, תפס את המקום שלו וחטף כדור".
התחקיר המלא של האירוע טרם הושלם, אך ממה שידוע אריאל הי"ד נהרג מפגיעת כדור שחדר תחת האפוד הקרמי שלבש. כשנודע לשביט, אחיו הצעיר של אריאל, שלחם במרחק מטרים אחדים ממנו, כי אחיו נהרג, הוא התקשר לאימא גלית לשאול אותה אם היא מבקשת שיחזור, וכפי שצפה היא ביקשה ממנו להישאר להילחם ולא לחזור בשבילה.
"יש בי הרבה גאווה על החבר'ה שעומדים ברגע זה על משמרתם, וחלילה לא מסתכלים לפחד בעיניים, הודפים את האימהות והאבות, מפצירים בהם לשמור על עצמם, והולכים ברגע זה ממש לתפארת העם היהודי. התראיינתי לא מזמן באנגלית לעיתון בארצות הברית ואמרתי: הבן שלי הוא גיבור יהודי. אחר כך הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל"
להעלות את היהדות על נס
"אריאל הוא נכד לסבתא שורדת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו", אומרת גלית, מחדדת את לפיד ההישרדות היהודי העובר מדור לדור. מעגל השכול כבר פקד את משפחתם שלוש פעמים. להבדיל, אחיו הבכור של אריאל הוא חתן התנ"ך העולמי. "אריאל נולד בכ"ב באב ונפל בכ"ב בתשרי. זה היה מעגל חייו. לפני הלוחם האמיץ ולפני הכול הוא היה תינוק וילד מדהים, מצטיין בכל מה שעשה, כמו הרבה גיבורים אחרים.
"ככל שהימים נוקפים, ואין יום שאנחנו לא קוברים בו את טובי בנינו, יש בי הרבה כעס על המערכת הפוליטית", שוברת הפעם גלית את הממלכתיות ומבקשת לומר זאת לפרוטוקול אבל מעדיפה שלא להיכנס בעובי הקורה בשלב הזה.
"יש בי הרבה עצב. אני מתפללת לה' שלא יעמיד אף אחד בניסיון הזה, כי לאבד בן לא דומה לשום דבר אחר, החור בלב הוא לאין ערוך. כל דפיקה בדלת של משפחה אחרת מחזירה אותי לדפיקה משנת החיים על דלתי. כל ילד וילדה שמאבדים זה סוף העולם, נקודה.
"מבעד לכעס ולכאב העצום, שאני רק בתחילת המסע שלו, יש בי הרבה גאווה, כי לא אלמן ישראל. אנחנו עוברים שואה שנייה, שלא יהיה ספק בכך, ועוד יהיו ועדות חקירה. זה לא הכובע שלי לדבר ולחקור את זה, אבל יש בורא לעולם, וכמו שמכריזים על מותו של אדם שלושים יום לפני כן, הגאווה הגדולה הזאת חשובה, כי זו רוח המפקד של אריאל שלי, שקראתי לו בר כוכבא שלי והיה מצטיין הרמטכ"ל אביב כוכבי".
"אנחנו חווים שואה, לא לטעות, עם סיפור החטופים והמספר העצום שלהם, אבל לא זה מה שיכחיד את העם היושב בציון, כי בד בבד עם זה אני רואה תינוקות נולדים ובתים נבנים ואנשים מתחתנים. אנחנו נצמח מזה, נצמח סביב המתים הגיבורים ומורשתם, אבל נצמח"
לתפארת העם היהודי
חצי שעה אל תוך שיחתנו עוד לא הצלחתי להתחיל ולפצח את סודה של גלית. מאין העוצמות, אני תוהה.
מהיכן האמונה החזקה שלך בצדקת הדרך היהודית והישראלית? מה מבעיר את הלפיד שאת מחזיקה בידך ומושיטה לאומה הישראלית?
"הערצתי בנערותי את מרדכי אנילביץ' ממש כמו שמעריצים היום כוכב פופ", היא מסבירה. "יש בי הרבה גאווה על החבר'ה שעומדים ברגע זה על משמרתם, וחלילה לא מסתכלים לפחד בעיניים, הודפים את האימהות והאבות, מפצירים בהם לשמור על עצמם, והולכים ברגע זה ממש לתפארת העם היהודי. התראיינתי לא מזמן באנגלית לעיתון בארצות הברית ואמרתי: הבן שלי הוא גיבור יהודי. אחר כך הוא מפקד בצבא ההגנה לישראל.
"חשוב לי נורא להעלות את היהדות על נס", אומרת גלית. "הבן שלי שביט המשיך להילחם אחרי שנודע לו שאריאל נפל, וכשיצא משם הוא אמר משפט נורא: אימא, הם יורים גם בכלבים, לא רק ביהודים. אלה מלאכי המוות שרק מחפשים להרוג, וחשוב שזה ייאמר בכל שפה ובכל צורה.
"אנחנו בית שומר, והתפילין של אריאל הן הדבר הראשון שחזר, עוד לפני שכל החפצים שלו חזרו. התפילין הללו נבדקו לפני יום כיפור האחרון", אומרת גלית משפט מצמרר, ומוסיפה: "יש דברים שלא נבין ולא נדע.
"אריאל הוא קודם כול גיבור יהודי. אחר כך גיבור ישראל. גם למראה השואה שאנחנו עוברים, צריך קצת יותר מ-7 באוקטובר 2023 כדי להכחיד ולהשמיד את העם היהודי. אנחנו חווים שואה, לא לטעות, עם סיפור החטופים והמספר העצום שלהם, אבל לא זה מה שיכחיד את העם היושב בציון, כי בד בבד עם זה אני רואה תינוקות נולדים ובתים נבנים ואנשים מתחתנים. אנחנו נצמח מזה, נצמח סביב המתים הגיבורים ומורשתם, אבל נצמח.
"עם כל האבל הנורא, עם אלפי משפחות בישראל שלא מבחירה, צריך יותר מהטרגדיה הזאת. כי אנחנו פה כדי להישאר בזכות הגיבורים שיודעים בפני מה הם עומדים, ועדיין עומדים על משמרתם.
"מעולם לא עצרתי בעד הבנים שלי. הבכור חתן התנ"ך העולמי, חייל של א-לוהים, והשני חייל של הרמטכ"ל. הכול בידי שמיים, ואני חייבת לקבל את זה, כי אם היו שואלים את אריאל איך הוא בוחר למות, הוא היה עונה: ככה", כדרכה גלית מביטה למוות בעיניים, אינה ממצמצת ואינה מתנצלת.
"לא לכולם קל להכיל את השינוי, אבל קורה משהו בחברה הישראלית בעקבות מה שקרה. התגייסו 120 חיילים חרדים מבני ברק, וגם אריה דרעי שלח את בכורו לצבא", היא מסבירה. "יש לי משנה סדורה בעניין: א-לוהים עשה פה משהו כדי לעורר אותנו.
"הבן שלי הוא אחד מנושאי הלפיד להאיר את הדרך לדורות הבאים. הדמעות קיימות. אין להן גיל ואין להן שעה, וזה בלתי נשלט. עם זאת הציבור הלא-דתי נכון יותר לשמוע", אומרת גלית את מה שאולי קשה יותר להשמיע בתקשורת הכללית, שכן בבית היא מחבקת את המנעד הישראלי כולו, מהבן הדתי שחזר בתשובה ועד הבן החמישי הטבעוני, שעלה מארצות הברית. "יש פה בבית כל קיבוץ הגלויות, כל הילדים זורמים לים, והים הוא אימא גלית", היא אומרת.
"לא לכולם קל להכיל את השינוי, אבל קורה משהו בחברה הישראלית בעקבות מה שקרה. התגייסו 120 חיילים חרדים מבני ברק, וגם אריה דרעי שלח את בכורו לצבא. יש לי משנה סדורה בעניין: א-לוהים עשה פה משהו כדי לעורר אותנו"
"הדמעות קיימות. אין להן גיל ואין להן שעה, וזה בלתי נשלט. עם זאת הציבור הלא-דתי נכון יותר לשמוע. יש פה בבית כל קיבוץ הגלויות, כל הילדים זורמים לים, והים הוא אימא גלית"
האור הבוקע לפני חנוכה
היא גדלה בכפר קיש, "מקום קטן וחילוני בלי אווירה צבאית אבל עם המון חקלאות, פרות. ישראל של אריק איינשטיין", היא ממחישה. "היום בחיי אני משתדלת לשלב בין השניים, כמו שבאוכל הכי טעים את שמה כמה סוגי ירקות, עירוב תבשילין".
גלית היא מבקרת איכות במפעל שעובד עם התעשייה הצבאית וגרה במעלות, "בין הממ"ד לשגרה", ואין לה ספק: "ביום שאחרי תקום פה מדינה אחרת, עם יותר הקשבה", היא אומרת ונותנת בהם סימנים: "ישבו כאן אצלנו חבר ממשלה חובש כיפה עם אשתו, מנהלת בית ספר. לצידם ישב הרמטכ"ל לשעבר כוכבי, דמות נערצת על רס"ן אריאל בן משה בפרט ושם דבר אצלנו בבית עם הרצי הלוי בוודאי.
"כשנכנס חבר הכנסת הדבר הראשון שאמרה לי אשתו היה שהיא הראתה לתלמידות שלה את הריאיון איתי בעובדה עם אילנה דיין. מכאן הם הלכו לביקור תנחומים אצל ההורים של החלל הדרוזי שגר לידינו. אז ישבו פה הרמטכ"ל, חבר כנסת דתי מהליכוד והאחים של אריאל מול אימא שכולה מעיירת הפיתוח מעלות. הכאב היה של כולם, השיח היה נעים והקפה היה טעים, ולא הרגשנו שום פילוג. זה מה שקרה במדינת ישראל. זה האור שמאיר רגע לפני החנוכה.
"עם זק"א וידידים ואיחוד הצלה, היום אי אפשר להפריד את הציבור הדתי מהציבור החילוני. אני לא בעד כפייה דתית, ואני עדיין מעשנת בשבת, לא אשחק אותה, ויש לי בן ליטאי, אבל אסור ואי אפשר להפריד, ואני רוצה להאמין בשם הרוגי המלכות, שלא עושים להם טהרה, שהם נושאי הלפיד, שאכן יהיה כך. הסתכלתי על כוכבי ועל הח"כ ואשתו, אחד מברך והשני שותה. ככה זה היה, וזו תמונה שמנצחת את כל המחלוקות. ישראל משנה פניה"
"אני זכיתי שהבן שלי הוא מנושאי הלפיד של החיבור הזה. אולי מתוך מאה אחוז עשרים או שלושים אחוז ילכו לאיבוד, אבל אחרי שואה בסדר גודל כזה אי אפשר לעבור לסדר היום. יהיה לנו יום זיכרון, ויום הזיכרון השני יהיה ב-7 באוקטובר.
"עם זק"א וידידים ואיחוד הצלה, היום אי אפשר להפריד את הציבור הדתי מהציבור החילוני. אני לא בעד כפייה דתית, ואני עדיין מעשנת בשבת, לא אשחק אותה, ויש לי בן ליטאי, אבל אסור ואי אפשר להפריד, ואני רוצה להאמין בשם הרוגי המלכות, שלא עושים להם טהרה, שהם נושאי הלפיד, שאכן יהיה כך.
"הסתכלתי על כוכבי ועל הח"כ ואשתו, אחד מברך והשני שותה. ככה זה היה, וזו תמונה שמנצחת את כל המחלוקות. ישראל משנה פניה. תמיד צריך לזכור שאת ארגון זק"א, שאני בספק אם יש שם חילונים בעבודה הכי קשה וקדושה ומטלטלת שיכולה להיות, הקימו הרבה לפני כן. ולכן לכולנו, גם החילונים, אמירת הקדיש וא-ל מלא רחמים חשובה באותה מידה כמו 'התקוה'.
"החיץ הזה שהיה בכיכר המדינה בום כיפור, אי אפשר להתעלם מהדברים האלה. אם לא נבין מאיפה באנו לא נבין לאן נלך. שום דבר פנטי הוא לא נכון. גם החילונים הכי גדולים עושים ברית ובר מצווה ולפני המוות אומרים שמע ישראל, והרוב צמים ביום כיפור ובט' באב. צריך להחזיר עטרה ליושנה במינון, ואני חילונית", היא מחדדת.
"חודש כסלו חודש הניסים, והוא מגיע אחרי מרחשוון שהיה מר ממרור, מר כלענה. חייבים להיאחז במשהו". ואחרי כל זה היא אומרת: "אין בי סוד. יש בורא לעולם. אריאל נהרג בשמיני עצרת. בורא עולם רצה חיילים שנהרגים על קידוש השם שילכו ישר לגן עדן. היום הוא בעולם שכולו טוב, והוא לא היה בוחר אחרת.
"יש בי כעס ויגון, אבל מעבר להכול יש בי גאווה שהוא שותף בעשייה, גיבור יהודי שנהרג כלוחם ומפקד בצבא ההגנה לישראל, עם דתיים וחילונים כאחד", חוזרת גלית ואומרת, ושוב מישירה מבט אל המוות: "בסוף כולם נקברים באותו ארון. זה המסר לעם היהודי. כולם שווים לפני ה'. ראיתי במו עיניי. אותו דגל. אותו ארון. גם העולה מרוסיה, שספק אם הוא יהודי, נקבר בו כי נהרג בקרב, והוא שווה לדרוזי, לצ'רקסי ולבדווי וגם לדתי האורתודוקסי".
