הרב עמיחי אליהו, השר למורשת
מדוע אין אפשרות של ממש למדינה פלשתינית?
האוכלוסייה האזרחית בעזה משלמת מחירים כבדים על תמיכתה ברשע. עמדתנו המסורתית, שלא השתנתה, היא שמדובר באוכלוסייה תומכת טרור. אל העמדה הזו מצטרפים עוד ועוד ישראלים שאומרים בפה מלא "למחוק את עמלק", כפי שאמר במפורש נשיא אוניברסיטת תל-אביב.
כאשר אנחנו מצדדים בחובה לגבות מחיר כבד מן האוכלוסייה האזרחית, איננו מכוונים ליצר הטבעי המבקש לחולל נזק למי שפגע בנו כך. אין נזק או אסון שנמיט על הרשעים הארורים האלה שיוכל לנחם אותנו על הזוועות שחוללו לאחינו ואחיותינו.
המגמה שלנו היא לעמוד מול הרוע ולשרש אותו.
אל מול הרשע הזה יש לבוא בשני צדדים. הראשון הוא המוסרי. יש הטוענים, בעיקר בכלי תקשורת בעולם, שיש 'לא-מעורבים' רבים בלחימה, ולכן לא מוסרי לפגוע בהם. כך מנסים לכבול את ידיה של ישראל למלחמה מוגבלת שתכסח את הקוצים אבל תשאיר את השורשים, והם ישובו לצמוח עם הגשם הראשון.
גם אחרי תמונות הצהלה של האוכלוסייה העזתית למראה החטופים הפצועים והניסיון ללינץ' מצידם עדיין יש המתעקשים לטעון שהם אינם הרוב. ובכן, נידרש להוכיח זאת בטענה הזאת: אילו כללו ספרי הלימוד ותוכנית הלימודים של ילדי ישראל שאיפה לרצח עם, לא היה יכול שום אדם בישראל לטעון שהוא אינו מעורב.
מי שמתנגד לפשע כזה חייב להוכיח זאת במעשים ולכל הפחות בדיבורים. הוא יכול ליצור קואליציות אזרחיות שיתקוממו נגד הרשע שמבקשים להחדיר לנפש ילדיו, שעליהם הוא אמור לשמור. אילו היו חפים מפשע בעזה, הם היו מוצאים דרך להשמיע את קול התנגדותם לאזרחי ישראל כפי שבאיראן אנחנו מוצאים את האמיצים היודעים להניף דגלי ישראל ולמחות באומץ נגד המשטר הרצחני שלהם.
אבל זה לא היה בעזה, ואין הוכחה חמורה מכך לעובדה שהאוכלוסייה כולה שואפת להשמדת ישראל. נאצים בכאפיות. ומכאן אנחנו נזקקים לתובנה הזאת: המערכות המדיניות המודרניות מבוססות במידה רבה על פילוסופיה שנוסחה במאה ה-17. הובס בספרו 'הלווייתן' שאל על עצם הלגיטימציה של שלטון לכפות את שלטונו על האדם. הלא ה'מדינה' נוגדת את חוק הטבע המאפשר לאדם זכות מלאה על חייו. מנין סמכותה, ומדוע שלא להפר אותה? והתשובה שלו היא ההבנה שטובת הכלל מחייבת מיעוט כוחו של האדם היחידי והפקדתו בידי שלטון מרכזי כדי שהצדק יהיה בשווה לטובת כולם.
הובס טען כי מצב הטבע הוא מצב אומלל של מלחמת הכול בכול. מכאן צומח הצידוק המוסרי למוסד הקרוי מדינה. זו הסיבה לכבוד שאנחנו רוחשים למדינות, שהצליחו להקים מערכות לאומיות שמבססות את החתירה לצדק ולהגנה מפני הרשע. זהו גם מקום הקבורה לחלום התעתועים של המדינה הפלשתינית הדמיונית.
חברה שמבקשת הכרה בהתאגדותה אף שהנושא המרכזי שלה הוא רצח עם, מאבדת את הזכות להימנות עם משפחת העמים. חכמינו ז"ל קבעו במסכת סנהדרין (כו ע"א): "קשר רשעים אינו מן המניין". רשעים שמתאגדים יחד אינם נספרים. אין ערך לכינוס שלהם. איננו מכירים בהם בכלל.
הרשעים אינם יכולים להתאגד משום שאין בהתאגדותם אפילו הבסיס הפשוט ביותר: הרצון להתעלות על המצב האנושי הטבעי, השם אותו במלחמה מתמדת נגד סביבתו, ולחיות בעולם שבו הצדק מושל בחברה. זו חברה שבסיסה הוא העוול והרוע. זו חברה שגם ביחסיה הפנימיים מתנהלת באלימות ובשחיתות.
לכן מדינת ישראל חייבת לעמוד בעוצמה ולגייס אליה את העמים המתוקנים בקריאה ברורה שלא לכבד ריבונות של המון אדם מרושע. לעולם לא נקבל קליפה מדינית כאשר הפרי כולו מורעל.
