"אם אימא בוכה, סימן שאבא מת", לחשה השבוע יתומה 'חדשה' לאחיה הקטן בשבעה על אביה, אחד החיילים שנפלו בעזה. היא אחזה בידו, לקחה אותו למטבח ונתנה לו עוגייה. באותו רגע היא לא חשבה על היתמות שלה וגם לא על אחיה הקטן, שביקש משהו מאימא והיא לא ענתה לו. היא חשבה רק על אימא. אימא בוכה עכשיו, ואני, בת ארבע וחצי, אשמור עליה, כי אבא לא נמצא.
מול אויב אכזרי שמשתמש בילדיו במלחמה למגן אנושי, שמשתמש בילדים חטופים כקלף מיקוח, עומדות אימהות העם הזה, מצביעות בדמעות על ילדיהן ואומרות: "ראו! בן!"
"ראו מה בין בני לבין חמי", אומרת לאה. היא יודעת שהבן שלה יעשה הכול כדי להשיב את יוסף אל אביו, הגם שהדבר לוקח ממנו את הבכורה. הוא ייתן את נפשו על אחיו, אבל בעיקר על אביו, שלא יצטער. אם אבא בוכה, הוא אומר, זה סימן שיוסף שלו מת. אני לא אתן לאבא לבכות.
אנחנו חלילה לא משתמשים בהם, בילדינו, להגנה, אבל הם יעשו הכול כדי להגן על הבית של אימא, הם יעשו הכול כדי להשיב ילד חטוף לאביו
"ותעמוד מלדת", כותבת התורה על לאה, והמדרש מבאר בפירוש מופלא: "מי מעמיד רגליה של אישה? ילדיה!" מה שנשמע בפשט כעצירת ילודה מתבאר במדרש ככוח עמידה.
אני כל כך בטוחה שאי-שם, בשבי ובחושך, ילד קטן מחייך לאימא שלו כדי לעודד את נפשה! אני כל כך יודעת שבדקות הקצרות שבהן נותנים לו לדבר בטלפון בעזה החייל אומר לאימא: "הכול בסדר!" אני כל כך יודעת שכשרחל אימנו אומרת על יוסף "אסף ה' את חרפתי" היא מתכוונת שהילד שלה יעשה הכול כדי שהיא לא תבכה בכי תמרורים, כי אם אימא בוכה, מי ינחם אותה?
אז לא. אנחנו חלילה לא משתמשים בהם, בילדינו, להגנה, אבל הם יעשו הכול כדי להגן על הבית של אימא, הם יעשו הכול כדי להשיב ילד חטוף לאביו, כדי שלא ירד ביגון שאולה, כי "איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי".
ילדי העם הזה הם ילדים אחרים. הם שבטים לשתי אימהות שוויתרו זו לזו חיים שלמים כדי שאחותן לא תתבייש. הן הסכימו להתעכב כדי שלא להפקיר אחות פצועה בשטח, מאחור. כך בדיוק נהרג האבא החייל של הילדה בשבעה. הוא חזר לאחור כשכולם כבר התקדמו, כשהבין שחברו נפצע ונותר מאחור. בדרך חזרה אליו הוא נורה למוות.
וככה הבת שלו. אימא בוכה עכשיו, זה סימן שאבא מת, אבל אבא חי בתוכה. היא תעשה הכול כדי להציל את אימא עכשיו.
ראו: בת.
