אבינועם הרש
הוא הגיע אליי לשיחה דרך אביו. ביישן. בקושי הישיר מבט. קשיים חברתיים. עבר פעם חרם. הוא סיפר שבכל שנה הוא מרגיש שהוא חווה את הגיהינום הזה מחדש: חודש ארגון. כל החברים ביחד, והוא? גבר הולך לאיבוד. לא מוצא את עצמו.
ניסה להשתלב ביניהם וגילה בדרך הקשה שהם והוא כמו שמן ומים. כולם בסניף ברבאק שלהם, נראים כאילו הזריקו סטרואידים של רעל עם חולצות סוף מסלול, והוא? בסך הכול רצה להשתלב קצת. להיות חלק. להרגיש שהוא עושה משהו משמעותי.
השנה החליט בפעם הראשונה שהוא לא ילך. נמאס לו. הרים ידיים. עזבו אותו תנועת נוער. עזבו אותו חודש ארגון. עזבו אותו חברים. לא צריך. הכי טוב בבית.
אבא שלו הסתכל עליי מיואש: "נו, תגיד לו משהו. תשכנע אותו שילך בכל זאת. כל החברים שלו הולכים. רק שלא יעשו לו את המוות".
הנער השתבלל בחוסר נחת והסתכל עליי. השפתיים שלו רעדו. העיניים אמרו הכול. הוא לחש: "הלכתי פעם אחת לחודש ארגון. הם הורגים אותי שם. די, אני לא יכול יותר".
כאב לי עליו. אשכרה כאב לי עליו. בעוד כמה שנים הוא יתגייס. כל המדינה תתפלל לשלומו. הלוואי שהחברים שלו יצליחו לראות אותו. שלא יחוררו לו את הנשמה. שלא יחזור מצולק.
חודש ארגון לא אמור להיות שדה קרב. תפקחו את העיניים. תראו את החברים שלכם. תיגשו אליהם. תזמו. תחבקו. זה חשוב לא פחות מכתובת אש ומשיפוץ הסניף. לפעמים, מה אתם יודעים, אפילו יותר.
