סוכה בכסלו

באתר המסיבה ברעים שקט וירוק כמו בבאבי יאר. חודש וחצי אחרי הרצח ההמוני נותרו מעט מאוד עדויות למחזה האימה שהתרחש כאן. משקפיים שבורים, פה ושם חלקי אוהל מרוסקים ובקבוקי מיץ ריקים שטרם פונו. רק מידת הדין עוד מורגשת היטב. המכוניות השרופות וההרוסות על כביש 232 – הכביש שנמתח לאורך כל עוטף עזה – נלקחו ממנו זה מכבר, ואת ממדי הזוועה מסגירים שוליים חרוכים לאורך קילומטרים רבים.

בפעם האחרונה הייתי כאן במסגרת המאבק להצלת גוש קטיף, בקבוצות כתומות שניסו להימלט מהשוטרים ולהיכנס לגוש דרך מחסום כיסופים הנעול. לילה שלם צעדנו מכפר מימון, כמה מאות צעירים, בתפילה להצליח לעבור את חסימות המשטרה. רובנו הגדול סיים את החוויה הזו במעצר. כמה וכמה ניסיונות כושלים נוספים כאלה חרטו במוחנו את שמות האתרים באזור בזיכרון טראומטי: צומת רעים, עין השלושה, כיסופים, קבר הבבא סאלי בנתיבות. האלפים שהשתתפו במסיבת הטבע נמלטו בדיוק באותם נתיבים שבהם רצנו אנחנו 18 שנים קודם, אבל הפעם המשטרה לא הייתה כאן.

בין ערמות ההריסות לתילי האפר, בשיטוט אקראי לגמרי, אפשר למצוא לא מעט סממני יהדות, הרבה יותר משהיינו מצפים למצוא בקיבוץ חילוני מוצהר

אנחנו בסיור שמוביל במסירות עורך הדין ישראל כספי (71), בימים כתיקונם פעיל ציבור בעניינים שחשובים לעם ולארץ ומאז שמחת תורה חייל מהשורה בעוטף עזה ומי שקיבל עליו את המשימה לחשוף לפני עם ישראל את ממדי הזוועה. באישור צה"ל הוא מוביל בשטח קבוצות ויחידים באתרים שכנראה יחליפו מעכשיו את מצעד החיים בפולין, מנחיל להם את זכר השואה והגבורה של שמחת תורה תשפ"ד.

הזמן עמד מלכת גם בכפר עזה. סוכות ריקות עוד עומדות בשלמותן בעיצומו של כסלו במקום שבתים לא שרדו בו. בבד ניכרים סימני ירי. זכר לחורבן. בין ערמות ההריסות לתילי האפר, בשיטוט אקראי לגמרי, אפשר למצוא לא מעט סממני יהדות, הרבה יותר משהיינו מצפים למצוא בקיבוץ חילוני מוצהר. לא רק סוכות אלא גם ציצית, ובבית אחר סידור מתורגם לרוסית ועליו הכיתוב "שערי תפילה". כל השערים פתוחים עכשיו. שערי הקיבוץ שנפרצו בבוקר שמחת תורה, וכן דלתות הבתים בו. אפילו שערי עזה פתוחים כעת לרווחה.

הכול כאן נותר כשהיה. ארון הסוכר והקפה במטבח, נעליים במתקן בכניסה לבית, ורק בעלי הבית אינם. בבית אחר, שקירותיו שחורים לחלוטין, אני מוצא על השולחן בקבוקי שתייה, סוכר, קפה ותה ועוגיות ומה שנראה כמו חלה לשמחת תורה, והכול מפוחם לגמרי. מחוץ לגדר הכפר אפשר להבחין ברכב טויוטה ששימש את חמאס, ועל גביו מונח בתנוחה בלתי אפשרית רכב אזרחי שהמחבלים גנבו כנראה, והוא מרוסס בכדורים.

דודי דורון הוא אוד מוצל מאש. הוא בן 64, תושב כפר עזה זה עשורים רבים ובעל סיפור גבורה אישי מבוקר שמחת תורה תשפ"ד. אותו ואת ילדיו אנחנו פוגשים כשהם אורזים את תכולת בית ההורים היפהפה והמושקע מאוד. כן, יפה גם עכשיו. הם לקראת מעבר של מי יודע כמה זמן למקום אחר, כפר סבא במקרה המסוים שלהם, עד שיחודשו פני כפר עזה ויתאפשר לפתח מחדש חיים בגיא ההריגה הזה. 63 נרצחים נספרו ביישוב, וכן 17 חטופים.

אין ספק שכאן מתגוררת משפחה מהטובות שיש לארץ הזו להציע, כזו שבא בעיקר לחבק אותה גם אם ברור שעולמה הפוליטי והתרבותי שונה לחלוטין משלנו. היא מתגוררת כנראה בבית היהודי הכי קרוב לעזה

הבן, לוחם במילואים מסיירת הנח"ל, ישן עם חבריו לנשק בבית ההורים בימים אלה, שכפר עזה הפך בהם למוצב. "אני שומר לאימא על הפרקט", הוא מחייך, וחולק בעדינות על אחותו הגדולה כשהיא מסבירה שכדי להשכיח את הטראומה יש לשקול לשטח את כפר עזה ולבנות אותו מחדש, שומו שמיים. "אי אפשר לחזור למקום שהפך למצבה אחת גדולה", מסכים איתה גם האב דודי. "השבילים פה צריכים להשתנות. ארבעים אחוזים מהבתים בקיבוץ הרוסים".

כיתת הכוננות אבדה כמעט כולה במארב מתוכנן בנשקייה. על חברי כיתת הכוננות הרי נאסר לשאת נשק, כמו על מקביליהם בכל הארץ עד שמחת תורה, והרוצחים החמאסניקים ידעו זאת היטב והתכוננו. לדורון ידוע שמחבלי חמאס שחדרו לקיבוץ נשאו איתם תוכניות מפורטות של היישוב שהפיק פיקוד העורף. ייתכן שפשוט הורידו אותן מהאינטרנט.

אין ספק שכאן מתגוררת משפחה מהטובות שיש לארץ הזו להציע, כזו שבא בעיקר לחבק אותה גם אם ברור שעולמה הפוליטי והתרבותי שונה לחלוטין משלנו. היא מתגוררת כנראה בבית היהודי הכי קרוב לעזה. נוף חלומי נשקף ממנו בימים כתיקונם. אבי המשפחה משמש המנהל העסקי של הקיבוץ השכן, גבים. כשבאו מחבלי חמאס לבית משפחת דורון בבוקר שמחת תורה קידם אותם דודי בירי מאקדחו, וכשהשליכו רימון הוא חזר לעברם הודות לסורגים הצפופים במטבח, וכנראה חיסל את אחד המחבלים. מחוץ לבית נמצאו לאחר מעשה שני מחבלים הרוגים.

גם ירי לעבר בלוני הגז – הדרך של חמאס לפוצץ את הבתים ולהעלות אותם באש – לא צלח במקרה של משפחת דורון. הבית בעל הגינה הנהדרת פשוט סירב להתפוצץ. דרך חלון הבית ראה אז דורון את השכנה הגר ואת שלושת ילדיה נלקחים לעזה. הוא החזיק שלושים שעות בדלת הממ"ד ובאקדחו עד שחילץ צה"ל אותו ואת אשתו אורלי בשעות הבוקר המאוחרות של אסרו חג.

כשנכנסנו אליו הביתה הוא זיהה מייד את בני קצובר – מאבות ההתיישבות ביש"ע – שנלווה אלינו לסיור, ושאל אותו בחביבות: "באת לרשת אותנו?" בכל צחוק יש מידה של רצינות, ובכל קיבוצניק מכפר עזה שהגן בגבורה על ביתו מפני הרוצחים יש צד שחושש יותר מכול דווקא מבני קצובר ומדומיו.

שאלנו אותו מהו הפתרון למצב הביש הזה, והוא השיב: "כולנו יודעים מה צריך לעשות. להשתיק את המקום הזה (עזה, א"ס) לעולמי עד. למדנו בשנה האחרונה לצאת לרחובות", הוא מוסיף על מה שלדעתו נדרש כעת ומסגיר על הדרך את העובדה שלפני המבול היה שותף לפחות מבחינה רעיונית למחאת השמאל נגד השינויים במערכת המשפט.

כשנכנסנו אליו הביתה הוא זיהה מייד את בני קצובר – מאבות ההתיישבות ביש"ע – שנלווה אלינו לסיור, ושאל אותו בחביבות: "באת לרשת אותנו?" בכל צחוק יש מידה של רצינות, ובכל קיבוצניק מכפר עזה שהגן בגבורה על ביתו מפני הרוצחים יש צד שחושש יותר מכול דווקא מבני קצובר ומדומיו. שאלנו אותו מהו הפתרון למצב הביש הזה, והוא השיב: "כולנו יודעים מה צריך לעשות. להשתיק את עזה לעולמי עד"

הוא מעלה זיכרונות, שלפי ההקשר הם בני יותר מעשרים שנה אם לא בני יותר מארבעים שנה, כיצד הגיע בכל יום שישי עם חבר הכנסת לשעבר שי חרמש, תושב כפר עזה, לארוחת בוקר בביתו של אריק שרון בחוות השקמים הסמוכה. שם, אחרי שהבנים של שרון הביאו את סלט האבוקדו ואת החביתות ויצאו מהחדר, טרח שרון לוודא עם שני הקיבוצניקים שהם מקפידים לחרוש את כל השטח שבינם ובין הגדר של עזה עד התלם האחרון.

"כשלא יכולנו לחרוש עד הגדר הוא דאג לחשוף ביום אחד את כל אזור הפרדסים מכיוון עזה. אז לא היו דיבורים. היו החלטות. כשבאנו אליו עם בעיה הוא טיפל בה. היום לא מטפלים בבעיות. כמה זמן אתם מנסים להשיג שקט בכבישי השומרון ובתגובה מבלבלים לכם במוח?" פונה דורון לבני קצובר. שותפות גורל נחשפת לפתע בין הקיבוצניקים שעל גדר הרצועה למתיישבי עומק השומרון.

ובכל זאת מותר לשער שמתיישבי יהודה ושומרון לא היו מעלים על הדעת לנטוש את יישובם, אפילו זמנית. אסור לשפוט כמובן, וברוך ה' אסון מחריד כזה לא התרחש ביישובי יהודה ושומרון, ובכל זאת נראה שמשהו מהותי מאוד שונה בין אלה לאלה. אין ספק שהמתקפה של חמאס פגעה בלב מעוזי השמאל. מה שנותר מהחזון של השמאל רוסק באמצעות ה-RPG האיראני בבוקר השבת ההיא.

כי למען האמת קרו כמה דברים בשטח הזה מאז ישבו שי חרמש ודודי דורון אצל אריאל שרון בימי שישי ופתרו את הבעיות שבין עזה לכפר עזה. שרון עצמו הרי החריב את חבל קטיף עד התלם האחרון והפך את כפר עזה לקו החזית מול אויב מועצם. לנוכח המוות וההרס הגיע הזמן להודות עם כל האהבה, ויש הרבה, שלמחוזות השמאל אין מה להציע כיום למדינת ישראל. הישרים שבהם מודים שגם הסכמים עם הרשות הפלשתינית – חזונם הוותיק – הם כעת בגדר הימור חולני.

העולם הישן של לפני הטבח הוחרב עד היסוד, ועל חורבותיו יש להצמיח חזון חדש וקריאת כיוון עדכנית. בינתיים לא צמח כזה בשמאל, ובואו נודה, גם לא בימין, האוחז לכאורה בהגה השלטון. ובכל זאת, שלא ככל האחרים, לימין האמוני שחזה הכול מראש יש מה להציע: שינוי כיוון הרוח והפסקת מגמת הנטישה, הנסיגה, המאמצים לריצוי האויב והדאגה הבלתי פוסקת להעניק לו לגיטימציה.

כואבים מאוד את השפלתם של יישובי העוטף, שהיא כמובן השפלתנו שלנו, כמהים להשבת הכבוד הלאומי, אסור לנו להוסיף ולהרכין ראש בפני מובילי הדרך הישנה שהביאה אותנו עד הלום ואל התהום. צריך לחבק את אחינו בעוטף ועם זאת להתגבר על תסביך הנחיתות המגזרי שלנו, ליטול את שרביט ההנהגה ולממש את המדיניות שהצענו לאורך כל השנים. לא כנגררים, לא כסרח עודף בקבינט, לא כגלגל חמישי בממשלה. לא כמי שתפקידם לענות אמן על מדיניות הדשדוש. פשוט ליטול את המושכות ולהביא את העם הזה סוף-סוף למקום שהוא ראוי לו.