לשוב ולחפור את בארות החיים

1.

יותר מ־4,000 ילדות ונערות הצטרפו לסדנה החינוכית שנפתחה אתמול בזום, לרגל המצב. למדנו יחד כמה כלים, ושיתפתי אותן בשאלה חכמה ששאלה אותי פסיכולוגית שראיינתי, עוד בתחילת המלחמה: מה מחליש אותי ומה מחזק אותי?

היא אמרה שכל אחד צריך להכיר את מבנה הנפש שלו ולערוך מיפוי עצמי כזה. מה שמחזק ועוזר לאדם אחד, יכול להחליש ולהפחיד אדם אחר. כמו שלכל טלפון סלולרי יש מטען משלו, וכל כלי רכב צריך דלק מסוים, כך כל אחד מאיתנו צריך לדעת מה מטעין אותו, מה מתדלק אותו, מה עוזר לו לנסוע ולהתקדם, ומה עושה לו ההפך.

הבנות נתנו תשובות מדהימות. הן סיפרו מה מחליש אותן (חדשות מפחידות וסרטונים קשים, אזעקות, חלומות רעים, מחשבות על הילדים החטופים) ומה מחזק: ילדה אחת אמרה שהיא עוזרת לכבס למפונים שגרים במלון ליד הבית שלה וזה עושה לה טוב ונותן לה תחושת משמעות. ילדה אחרת סיפרה שהיא כותבת יומן לאבא שלה שבמילואים, והיא מחכה שהוא יחזור לקרוא מה עבר עליה. והיו ילדות שמחזק אותן לומר תהילים, לקבל חיבוק מאימא, לנגן, לבשל, לעשות ספורט, להתנדב…

כל אחד מוזמן לשאול את עצמו את השאלות האלה. 45 ימים למלחמה. מדברים בתקופה הזו המון על אהבת ישראל ועל "ואהבת לרעך כמוך" – זה אומר קודם כול לאהוב את עצמך, לדעת לדאוג גם לעצמך, ומתוך כך לאהוב את הזולת.

בשורות טובות.

2.

"שלום סיון, שמי יצחק כהן. היום יום הנישואים שלי ואני במילואים. אני מקדיש לאשתי מכאן רעיון קצר, שמתאים לעוד משפחות רבות:

בפרשת השבוע שנקרא השבת יעקב מגיע אל באר המים ורואה את רועי הצאן שלא מצליחים להזיז את האבן הכבדה מעל פי הבאר. ואז כתוב: 'וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל… וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר'.

מה נתן ליעקב את הכוחות להזיז את האבן? מסביר הפרשן בעל הטורים: 'כיוון שראה אותה – שרתה עליו רוח הקודש'.

כלומר, במילים שלנו: בן הזוג נותן לנו עוצמה גדולה וקדושה. המשפחה שלנו נוטעת בנו כוחות נפש אדירים.

בימים אלה המשפחות שנשארו בעורף ומנהלות שגרת לחימה בתוך הבית, נותנות לנו בחזית את הכוחות האדירים. בזכותכן אנחנו מסוגלים גם להזיז אבנים ממקומן…

תודה לאשתי על מקור הכוח הזה. מזל טוב לנו, במלאת 17 שנות נישואים.

היא לא תרצה לפרסם תמונה זוגית, אז הנה רק תמונה שלי בשטח".

3.

"שלום סיון, אתמול ליוויתי את בתי למחלקת היולדות של 'מעייני הישועה', וראיתי שבכל חדר לידה ובכל דלפק קבלה מופיעה הרשימה הזו, עם בקשה מהיולדות – להתפלל על החטופים בשעה המיוחדת כל כך, שעת הלידה. אני לא מבינה בעסקאות ובכותרות, אבל שערי תפילה אף פעם לא נעולים, לכולם. שיתקבלו התפילות".

4.

משלחות תמיכה מחו"ל מגיעות לישראל, כל הזמן, וזה כל כך לא מובן מאליו. פגשתי בימים אלה משלחת מניו ג'רזי ומשלחת מלונדון שביקשו לדבר על המצב, אבל אמרתי שהם־הם חלק מהמצב: "זה פשוט מדהים שאתם מגיעים לכאן פיזית. אפשר לתמוך מרחוק, אפשר לשלוח כסף, אפשר לכתוב פוסט, אבל אתם פשוט יצאתם מהבית ולקחתם טיסה כדי להיות איתנו, כדי להיות בבית האמיתי. תודה".

5.

שני פסוקים שקראנו בשבת שעברה בפרשה, מסכמים את כל תוכנת ההפעלה שלנו, ולהבדיל – של אויבינו:

הפסוק הראשון פשוט מתאר את מה שהפלסטינים עושים: "וְכָל הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". הפלישתים סותמים בעפר את הבארות שחפר אברהם, אביו של יצחק. לא רק שהאויבים שלנו לא בונים, לא עושים משהו חיובי משלהם, הם גם הורסים לנו. הם הרי יכלו להפוך את עזה לסינגפור, ובחרו במקום זה לאמלל אותה ולהתעלל בנו. כמה סמלית הפעולה הזו, של סתימת בארות בעפר. הרי גם להם לא יהיו עכשיו מים חיים. אבל הם לא שוקלים שום שיקול בגלל יצר ההרס, הקנאה, ההשחתה.

אבל אז מגיע הפסוק הזה: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו".

זה אחד הפסוקים היפים בתורה, והוא משקף את מה שקורה כעת אצל תושבי העוטף: יצחק קם בבוקר ורואה את הבארות שאבא שלו חפר מלאות בעפר, סתומות. התגובה הטבעית היא להתייאש, עם דמעות בעיניים. מה אפשר להגיד מול חורבות מפעל חייך? אבל יצחק שב וחופר את אותן בארות ונותן להן את אותם שמות. מה אפשר לעשות מול חורבות נחל עוז? מול אויב שכולו הרס? התשובה, מאז ועד היום: לשוב ולחפור את בארות החיים האלה. החלוצים בדור הראשון – כמו אברהם – עשו זאת עם ברק ראשוני בעיניים, בהתלהבות ובהתחדשות. הדור הבא שיקים אותם היום מההריסות יעשה זאת אחרת, אבל יעשה.