תשובה לאומית – גילויי קודש בחסות המלחמה

טל וייזל

מחנה שורה, שבועות אחדים אל תוך הלחימה. אנשי הרבנות הצבאית עובדים סביב השעון כדי להעניק לחללי המערכה הנוכחית את הכבוד הראוי להם בטיפול מסור בידיים רועדות. כל חלל שמתקבל במחנה נעטף באהבה וביראת קודש. בשלב כלשהו אנשי הרבנות הצבאית מרגישים כי הם עצמם זקוקים למשהו מחבר שינסוך בהם כוחות.

"בטיפול בחללים הרגשנו שכל אחד הוא ילד שלנו", מסביר יומי דז'ילובסקי מצוות הרבנות הצבאית את הכאב, הצער והקושי הגדולים המלווים את העבודה בטיפול בחללים. "מתחילת האירוע הצוות שלנו טיפל במחנה שורה בחללים, גם בחיילים וגם באזרחים הקדושים והטהורים שלנו. אנשי הרבנות הצבאית היו האחרונים שחיבקו וראו את הלוחמים שלנו, וטיפלו בהם בכבוד הכי גדול ובאהבה הכי ענקית.

"אחרי זמן ארוך שראינו וחווינו מראות שהרגשנו שבן אנוש לא יכול לתאר לעצמו כשקיבלנו אותם לידינו, הרגשנו שאנחנו צריכים חיזוק וגיבוש מתוך הדמעות ועבודת הקודש. כשהתלבטנו איך ייראה הגיבוש ידענו שאנחנו לא רוצים להכניס לבסיס מוזיקה כל עוד יש בו חללים. אחד החיילים הציע לערוך את המפגש בקיבוץ נען, הסמוך למחנה שורה". כך הגיעו אנשי הרבנות הצבאית לאנשי הקיבוץ של השומר הצעיר, ואלו פתחו לפניהם את הדלת וגם את הלבבות.

יומי דז'ילובסקי: "תוך כדי האירוע לא שמנו לב לכך, אבל אחר כך, כשישבתי עם המג"ד, בחור לא דתי, הוא הגדיר זאת 'סוריאליסטי שהרבנות הצבאית תגיע להיות אורחת הכבוד של קיבוץ נען'. כשישי ריבו שר 'שלום עליכם' אחת מבנות הקיבוץ פשוט עמדה שם בוכה. זה היה אירוע שנחרט בלב של כולנו"

לערב החיזוק הגיע הזמר ישי ריבו, ומטרת האירוע הייתה "לחזק את הנשמה". בסופו של הערב המיוחד והמרגש הבינו הכול: "קרה פה משהו מאוד יפה שלולא המלחמה לא היה קורה לעולם. תוך כדי האירוע לא שמנו לב לכך, אבל אחר כך, כשישבתי עם המג"ד, בחור לא דתי, הוא הגדיר זאת 'סוריאליסטי שהרבנות הצבאית תגיע להיות אורחת הכבוד של קיבוץ נען'. כשישי ריבו שר 'שלום עליכם' אחת מבנות הקיבוץ פשוט עמדה שם בוכה. זה היה אירוע שנחרט בלב של כולנו".

מג"ד הנמ"ח, רס"ן יוסי קצנלבוגן, לא הצליח להסתיר את התרגשותו בערב ההופעה. הוא אמר לנוכחים כי כמי שגדל בעולם החרדי אך כיום אינו חובש כיפה, הוא לא חלם שיצליח ליצור גשר בין שני עולמות וקצוות, מקיבוץ נען ועד לרבנות הצבאית. "הדבר הזה יוצר מציאות חדשה בזמן שבו הפילוג בעם יוצר קרע עמוק, ודווקא לכן את המנגינה הזו חייבים להמשיך. אני שמח שגם החברים החדשים שלנו בקיבוץ נען רואים כך את הדברים ושואפים למנף את שיתוף הפעולה בין הרבנות הצבאית לקיבוץ".

לירון: "החיבור הזה בין הרבנות לאוכלוסייה המאוד חילונית בקיבוץ אינו מובן מאליו. הייתה חוויה ייחודית לראות את האנשים, לשמוע את ההומור השחור שלהם, שאי אפשר לעבור את הימים בלעדיו. לראות אותם מדברים, מספרים, מחבקים ומחזקים זה את זה ומצליחים לשמור על שפיות. ההתכנסות הזאת הייתה בשביל לחיות"

חיבור לא מובן מאליו

לירון מקיבוץ נען הוא מנהל מתחם הכינוסים והאירועים של הקיבוץ. באותו לילה הוא קיבל מחבר הודעה שהרבנות הצבאית מחפשת מקום לערוך בו כינוס של כמאתיים איש, ובאופן טבעי ומובן מאליו היה לו ברור שהוא נענה להצעה בחיוב. אל הערב הגיעו לבסוף 400 אנשי הרבנות הצבאית.

"שלושה ימים לפני כן ערכנו פה חתונה לחייל מהבסיס שלידינו", מסביר לירון את ההתגייסות הקיבוצית בעת מלחמה. הכינוס של הרבנות הצבאית היה לדבריו "ערב מרומם רוח עם חיבור שבימים כתיקונים לא היה קורה. היה ערב עילאי, מרגש, מחזק, עם הרבה דברים שצפים בעקבותיו.

"החיבור הזה בין הרבנות לאוכלוסייה המאוד חילונית בקיבוץ אינו מובן מאליו. זהו חיבור שאומנם ברמה האישית לי הוא ברור, כי אני נשוי לאישה דתית, אומנם מהזרם הרפורמי", משתף לירון, ומוסיף: "הייתה חוויה ייחודית לראות את האנשים, לשמוע את ההומור השחור שלהם, שאי אפשר לעבור את הימים בלעדיו. לראות אותם מדברים, מספרים, מחבקים ומחזקים זה את זה ומצליחים לשמור על שפיות. ההתכנסות הזאת הייתה בשביל לחיות.

"בקיבוץ נען איבדנו במלחמה שלושה בנים: אחד שהשתתף במסיבה, אחד שגר בכיסופים ונהרג שם, ועוד אחד מבאר מִלכה שקפץ לכרם שלום עם כיתת הכוננות ונהרג, ככה שזה עניין רגיש מאוד אצלנו", אומר לירון.

יש משהו שהתחדד לך במיוחד בעקבות המפגש הזה?

"אני אהיה איתך הכי כן. אני רוצה להאמין שהשינוי הוא לתמיד", לירון מנסה לשמור על מידת מה של הסתייגות מנצחיותם של גילויי האחדות כדי שלא להתאכזב, "אבל אני כן רואה את עצמנו חוזרים לחיכוכים ולמריבות. עכשיו הכול מתגמד, אבל אני מקווה שהקיצוניים משני הצדדים ייעלמו ויישארו שבעים אחוז שמאמינים שאפשר לחיות ביחד.

"יכול להיות שהאירוע הזה ישנה באמת גם את האנשים ונבין שאי אפשר עם הקיצוניות הזאת, לא לפה ולא לשם. אני לא מאמין בקיצוניות. המשפחה של אשתי ירושלמים ודתיים וקיצוניים בחלקם, ולא הרגשתי מוזר עם המפגש. אני מכיר את הגוונים. לא הרגשתי ריחוק או חשש מצידם או מצידנו.

"בסופו של דבר נצטרך להמשיך לחיות כאן יחד, ואין לנו ברירה, אנחנו צריכים לחיות זה עם זה ולקבל זה את זה, וזה בסדר גם לא להסכים זה עם זה. חילוקי דעות זה טוב. אפשר להתווכח ולא להסכים, העיקר לדעת שאנחנו ביחד בזה".