כשיצחק מבין שחי בטעות נוראה, שלא הבין נכון את המציאות, שהוליכו אותו שולל, הוא נחרד חרדה גדולה: "ראה גהינם פתוחה תחתיו" (מדרש רבה).
את הטעות המבהילה הזו מהנדסת רבקה אימנו. למה?! חכמינו מביאים לכך כמה הסברים: רבקה פוחדת מיצחק ולכן לא תאמר לו שטעה (הנצי"ב). רבקה חוששת שאם תגלה ליצחק שעשו הוא הבן הרשע, הוא יאמין לה, ואז יימנע מלברך את שני בניו, מה שיקפח כך או כך את ברכת יעקב (אור החיים הקדוש). רבקה אינה רוצה להראות ליצחק שהיא חכמה ממנו ושהוא עיוור לאמת (רמב"ן).
נדמה לי שרבקה, התצפיתנית, צופה את השנה המוזרה הזו בתולדות בניה, שנת תשפ"ד, שבה נראה גיהינום פתוחה תחתינו: איך לא ידענו?! איך לא הערכנו נכונה את תוכניותיו הזדוניות של מי שחי ממש מתחת לאפנו? איך היינו עיוורים?! היא יודעת שרק כשנגלה שטעינו, רק כשתקרוס הקונספציה, נגלה שטעינו בעוד טעות אחת, בסיסית, שקדמה לכל זה: לא טעינו רק באויב, טעינו בעיקר באוהב.
הבטנו בבגדים שלהם, הם הביטו בשלנו, וכולנו החלטנו: בוגדים. הפעלנו את חוש הראייה, אבל לא את חוש הריח
כשיעקב נכנס בבגדי עשו לקבל את הברכה, אביו מבקש שייגש אליו, "וירח את ריח בגדיו ויברכהו", וחז"ל אומרים: "את ריח בוגדיו". כשיצחק מברך את מי שחשב לעשו, הוא מברך בעצם את הבוגדים בעם הזה, "כגון יוסף משיתא": המדרש מספר על אנטיוכוס שרוצה להחריב את המקדש, חושש להיכנס אל הקודש, ולכן קורא לאחד ה'בוגדים', המתייוון יוסף משיתא. הוא מבקש ממנו שיוציא כלי אחד מבית המקדש כדי שהכניסה תתאפשר לכל הצבא היווני, ואת הכלי הזה יקבל לשכר. יוסף משיתא נכנס, ויוצא כשבידיו מנורת בית המקדש. אנטיוכוס נחרד ואומר לו: לא! לך והבא כלי אחר, ויוסף משיתא נזעק ואומר: "לא דיי שהכעסתי לבוראי פעם אחת, אעשה זאת שוב?" הוא מסרב להיכנס בשנית למקדש, והיוונים מוציאים אותו להורג.
יוסף משיתא נחשב לבוגד. הוא לכאורה לא התגייס לצבא מתתיהו כשנדרש לעשות זאת. אבל אז, בשנת תשפ"ד, כשיראה את המנורה הזו, סמל המדינה שלו, נתונה בסכנה, ידע שעכשיו הוא מוסר את נפשו עליה, ויהי מה. את ה'בוגדים' האלה מבקשת אימא רבקה לגלות ליצחק.
רק הטעות הנוראה שטעינו בשמחת תורה גילתה לנו את הטעות הנוראה, הקוספציה שלפיה הנחנו שיש בוגדים בעם הזה. לא טעינו רק בזיהוי ה'רעים'. את ה'טובים' פספסנו! הבטנו בבגדים שלהם, הם הביטו בשלנו, וכולנו החלטנו: בוגדים. הפעלנו את חוש הראייה, אבל לא את חוש הריח: "ראה ריח בני כריח שדה אשר בירכו ה'".
השבוע בתל השומר סיפרה לי אימא לפצוע קשה, לוחם סיירת, שלפני המלחמה לא האמינה איך השפיעה המחלוקת הפוליטית על חברי היחידה. וכשהחלה המלחמה היא שוב לא האמינה איך כל הבגידות נשארו מאחור, עם הבגדים שהוחלפו במדים אחידים.
רק הטעות הגדולה של שבעה באוקטובר גילתה את הטעות הגדולה של יום הכיפורים האחרון: כולנו, מימין ומשמאל, פספסנו את ה'רעים' מפני שטעינו ב'טובים'.
דיינו בוראנו שהכעסנו לפניך פעם אחת. עכשיו תן לנו הזדמנות שנייה. ראה ריח בניך כריח גן עדן. ואם חלילה איננו ראויים לפניך, הבט באימא רבקה, שרוצה כל כך שנתברך. עשה למען האם הזו, ששואלת בדאגה אין-סופית: "למה אשכל גם שניכם יום אחד?"
