הבוקר דיברנו על חג הסגד, ולפני עשר דקות מורה עמיתה שלחה לי מייל ושיתפה בסיפור נהדר על מחנכת מהעדה האתיופית שפותחת בכל בוקר את השיעור בכיתה שלה (ד') ב'סיבה ליום טוב': איך שהתלמידים מגיעים לכיתה, כל אחד מקבל הזדמנות לשתף במשהו טוב שקרה לו אתמול. פסיכולוגיה חיובית ברשות ההוראה.
רצה המקרה, ואותה מחנכת חטפה על הבוקר דו"ח על מהירות ונקודות שהוציאו אותה לגמרי מאיזון, הגיעה לכיתה שבוזה כולה וכבר ויתרה על כל הרעיון של 'סיבה ליום טוב' בשל חוסר חשק ועניין.
אלא שהתלמידים שלה לא התכוונו לוותר לה ולא הסכימו להתחיל את השיעור עד שהיא לא תשתף אותם לפחות במשהו טוב אחד שקרה לה הבוקר.
אותה מחנכת ממש נאלצה בהפצרת תלמידיה לחשוב שוב ושוב על משהו טוב עד שנזכרה לתדהמתה שבכלל ברח לה מראש שהיום בדיוק חל יום היציאה שלה ושל משפחתה מאתיופיה לעבר ארץ ישראל. "באתיופיה מן הסתם לא הייתי חוטפת דו"ח על מהירות, כי לא היה לי רישיון, וכאן עצר אותי שוטר ישראלי במדינת ישראל", חייכה סוף-סוף ושיתפה את תלמידיה בתחושה הטובה שהרגישה.
והכול בזכות ההתעקשות שלה לפתוח בכל יום מחדש את השיעור במשהו טוב שקרה לתלמידים שלה בבוקר.
