אפליקציה ושמה: נקודה טובה

 

1.

זוכרים מה למדנו על חודש כסלו בגן? הכול נכון, כל כך נכון, היום. חודש כסלו תשפ"ד התחיל השבוע, וכמה שאנחנו צריכים אותו:

זה חודש של אור שמאיר מתוך החושך ומנצח את האפלה.

זה חודש שבו נאבקים על הזהות, לא רק על מי חזק יותר, אלא על מי צודק יותר. חודש שבו אמונה וטוב ומסירות מנצחים לבסוף רשע והתעללות ואלימות.

חודש של גבורה. גבורת הגוף הצבאית וגם גבורת הנפש הרוחנית.

זו גבורה מתמשכת, שקשה להתמיד בה אחרי חודש של שחיקה. בחודש הזה כל הצלחה קטנה נחשבת, כל שגרה יומיומית שכל כך קשה לשמור עליה כיום – היא גבורה גדולה.

וזה חודש של ניסים. אחרי ניצחון פיזי ומעשי בעולם הזה, מתברר שהכול יכול לקרות, הכול יכול להפתיע לטובה, וכד שמן קטן מאיר לבסוף לשמונה ימים, והאור גדול יותר מכל מה שיכולנו לדמיין.

הלוואי שכל זה יתקיים בנו, בקרוב. חודש כסלו שמח.

 

2.

שבוע טוב מוורשה, פולין. הייתי בטוחה שהשבת שתוכננה כאן לכל הקהילה תתבטל בגלל המלחמה. "מה פתאום תתבטל?", אמרו לי שליחי חב"ד, הרב שלום ודינה סטמבלר. “להפך, מעולם לא נרשמו כמו עכשיו כל כך הרבה אנשים לאירוע שלנו כדי להיות ביחד".

הם צדקו. אנשים שמעולם לא הגיעו לאירועים יהודיים – הגיעו פתאום לשבת שלמה. יהודים מלודז', ביאליסטוק, קטוביץ, קרקוב וכמובן ורשה עצמה. משהו עמוק בפנים התעורר ורוצה להיות חלק. וכל אחד מהם הופך לשגריר, כל אחד שליח, כל אחד נלחם יום יום בעד ישראל ובעד יהדות, ונגד אנטישמיות ונגד חמאס.

אחד סיפר על תרומות לצה"ל, ואחת על כך שהתחילה פתאום ללמוד עברית. אחד סיפר על הפגנה גדולה שהם ארגנו, ואחד על הפגנה פרטית שלו – הוא שם מזוזה בדלת.

שמעתי בשבת על שני אנשי עסקים יהודים מקומיים שהם יריבים מרים כבר שנים, שלא מדברים. שניהם הגיעו פתאום השבוע לבית של הרב כדי לשאול: מה אנחנו יכולים לעשות ביחד למען ישראל?

ובמוצאי שבת, מצטלמים לתמונה הקבוצתית אבל עם עוד קבוצה – כולם מחזיקים את תמונות החטופים.

ורופא יהודי מקומי סיכם: "החמאס חשב שהוא יעשה אותנו פחות מחוברים, פחות יהודים, פחות חיים – אבל הוא רק יעשה אותנו יותר".

 

3.

מנהל תיכון פלך בנים, יוסי הרשקוביץ, נפל בקרב בעזה. הנה טקסט שפורסם כאן לפני כשנה על יוזמה חינוכית שלו:

"שלום סיון, שמי חיים נחמן קובלסקי, ואני זוכה לחנך בתיכון 'אורט פלך בנים' בירושלים.

השנה המנהל, יוסי הרשקוביץ, הכניס חידוש לבית הספר: אפליקציה מדהימה ששמה 'נקודה טובה'.

כל מורה משקיע כמה דקות ביום כדי לכתוב נקודות טובות על כמה תלמידים, והאפליקציה שולחת את הפרגון אוטומטית, עם גרפיקה של מתנה מרגשת כזאת, ישר לתלמיד ובמקביל להורים שלו.

לא ניתן לתאר את הרוח החיובית שהדבר הקטן הזה הכניס לבית הספר וליחסים בין המורים לתלמידים ולהורים. בדרך כלל, אם ההורים רואים שמחפשים אותם מבית הספר, הם רגילים לשאול את עצמם 'מה קרה הפעם?'. עכשיו הם שומעים באמצע היום שהילד שלהם הבריק בשיעור פיזיקה או עזר לחבר בהפסקה. וכשהילד חוזר הביתה, הם כבר מעודכנים בנקודות הטובות שלו מהיום. וגם אנחנו המורים מרגישים שאנחנו לא עוסקים כל הזמן בלהעיר, אלא גם בלהאיר. אני חושב לעצמי לאילו תחומים נוספים בחיים אפשר להרחיב את הכלי הזה.

מדברים רבות על הסכנות בשיימינג ועל כמה אסור לדבר לשון הרע, אבל לא מדברים מספיק על החובה להרבות בלשון הטוב ובעין טובה, ואז ממילא לא יהיה מקום לרע. כמו שאומרים בתורת החסידות: חושך לא מגרשים במקלות. חושך מגרשים באור".

לזכרו של המנהל הנערץ, יוסי הרשקוביץ.

 

4.

הנה רק שני סיפורים קטנים ששמעתי ביממה אחת:

* יניב הרוש, אבא של עידו הרוש שנפל בקרבות בשמחת תורה כשהציל חיים, מספר כמה הבן שלו העריץ את גיבור ישראל, אביגדור קהלני. הוא התנדב לקחת אותו ברכב, לתת לו טרמפ להרצאות, רק כדי לנהוג ולדבר איתו בדרך. כמה פייק ניוז סיפרנו על 'דור הטיקטוק' הזה, כאילו הוא מפונק, אגואיסטי, מנותק. איזה דור יפה.

* אחותו של ידידיה אליהו שגויס למילואים ונפל בעזה, סיפרה לי שכאשר הייתה שואלת אותו מה שלומו, הוא היה עונה: "חיים את החלום". והיא תמיד חשבה לעצמה איזו תשובה יפה זו, וכמה טוב שאדם שלם עם עצמו, עם אשתו, עם ילדיו, עם עשייתו. חיים את החלום.

בפרשת חיי שרה מופיע ההספד הראשון בתורה. "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". חכמינו אומרים שיש טעם בהספדים שגורמים לנו ללמוד מהם, למלא את החלל שהם הותירו, להמשיך את דרכם. אלה הם רק שני ניצוצות קטנים.

 

5.

הרגשתי את ההתעוררות הזו. ניסיתי לנסח את התחושה המדויקת אחרי כל זום עם קהילה בחו"ל, שנכנסו אליו אנשים כדי "להתחבר לישראל", אחרי שסיפרו לי שאנשים שמעולם לא הגיעו לאירועים יהודיים בתפוצות – נוהרים אליהם כעת. אבל עכשיו אילן מועלם מארצות הברית, עובד בתעשיית הקולנוע, אומר את זה הכי חד וברור שיש בסרטון שהפך ויראלי. הנה התרגום:

"יש לי וידוי, ואני חושב שהוא נכון להרבה יהודים. וזה מסר לכל שונאי היהדות, אז אני מציע שתקשיבו, כל האנטי־ציונים:

כשגדלתי, הזהות היהודית שלי הייתה חלק משני בחיי. אפילו לא חשבתי על זה. ההורים סיפרו לי סיפורים על מה שהם עברו. אימא שלי ברחה מעיראק כי הייתה יהודייה, ואבא שלי – רוב המשפחה שלו נהרגה בשואה. אבל זה לא היה אישי, זה לא היה אמיתי בשבילי, זה היה רק סיפורים על מה שהם עברו.

אבל אחרי השבעה באוקטובר, לראות איך העולם מגיב להתקפה, לראות את כמות שנאת היהודים שקיימת – כל זה העיר את הצד היהודי שלי. זה גרם לי להתחבר אליו באופן מלא. ואני חושב שאנשים לא קולטים כמה יהודים שם בחוץ התחברו מחדש לזהות היהודית שלהם עכשיו.

אתם יודעים, אנחנו כמעט נעלמנו. אנחנו מתחתנים עם לא־יהודים באחוז גבוה, רובנו לא מקיימים את מצוות הדת, תראו אותי, אני מכוסה בקעקועים, ועכשיו כל כך הרבה מאיתנו פעילים.

אתם מחזקים אותנו כשאתם תוקפים אותנו. אז אני צריך לומר לכם תודה, לכל מי שהזכיר לכולנו מה זה אומר להיות יהודי. תודה שהראיתם לנו את הפרצוף האמיתי של האנטישמיות, ותודה שאיחדתם אותנו שוב. כי אני מבטיח לכם, אנחנו חזקים מאי פעם".

תודה, אילן. שנישאר חזקים מאי פעם.

 

6.

הקטע הבא מיועד לכל מי שקם בבוקר בימים אלה למלאכת יומו בתחושה עצובה וקשה:

אחד השירים היפים של נעמי שמר הוא "לא תנצחו אותי". לפי השם, אפשר היה לצפות לאיזה שיר־עם צבאי, אבל נעמי כתבה שהדרך לניצחון של עם היא, פשוט, הרבה מאוד אנשים שקמים בבוקר למשימת חייהם – ללמוד, לבנות, ליצור:

"מחלוני אני רואה רחוב כמו נהר גואה,

ואנשים לעבודת יומם הולכים.

ותינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם,

ובידיהם כמה ענפי הדס פורחים.

פתאום זה בא ומתבהר, ולעצמי אני אומר:

לא תנצחו אותי,

לא מנצחים אותי כל כך מהר".

למה אדם שקם לעבודה וילד שהולך לבית הספר הם סיבה לניצחון? כי ההתמדה, העקביות, הפעילות היומיומית שהיא לכאורה שגרתית, המשך החיים מתוך אמונה בצדקת הדרך – זהו סוד הניצחון.

בדיוק את זה האויבים שלנו רוצים להפסיק. לכן כל פעולה של חיים, של בנייה, של מצווה ושל עשייה היום בבוקר – היא חלק מהתשובה. לא ינצחו אותנו כל כך מהר.

שבת שלום.