"שיסתכל לי בעיניים ושיקרא לי 'אימא'. עם כל השאר אני יכולה להתמודד"

 

 

"בכל מקום שאדם נמצא הוא מסתכל קדימה. הצחוק של חמאס הוא צחוק של מוות, והצחוק של הילד שלי הוא צחוק של עם ישראל שחי וקיים לנצח", אומרת לי גליה שטרית, אימו של סמל שלום שטרית, לוחם גולני שנפצע קשה ב-7 באוקטובר. אני פוגשת אותה במחלקת השיקום של בית החולים תל השומר. שלום, בן עשרים, איבד את רגלו בעקבות הפציעה הקשה שעבר אבל קיבל במתנה כנפי רוח. כשהגיע הזמר חנן בן ארי לשמח את החיילים הפצועים במחלקה, ביקש ממנו שלום שישיר את 'תותים': "כולנו שרדנו בנס, ואם שרדנו ביום הזה, אין לנו זכות בכלל להתלונן".

חגית בן שלוש: "כשהתחלתי לראות איך הוא מקבל את זה, הכול השתנה. שבוע הייתי שבר כלי. לא נשמתי. פתאום קיבלתי כוח כי ראיתי כמה כוח יש לנועם: הוא התחיל להגיד לכולם: עדיף לאבד רגל מלאבד חיים, וגם: זה דבר טוב שקרה לי"

"חשבו שהוא איננו"

כשאני מגיעה למחלקת השיקום שלום כבר שבע ראיונות, שכן הופיע בכל הערוצים, ואני זוכה לראיין את אימו. שלום וחבריו היו מחלקה וחצי של לוחמי גולני מול מאות מחבלים במחנה פגה, הסמוך לנחל עוז. הקרב נמשך שעות וגבה את חייהם של לוחמים רבים, ושלום נפצע והגיע לסורוקה במצב אנוש. למשפחה אמרו שהמצב קריטי ושהסיכויים להצילו נמוכים. "קטעו לו את הרגל כמה פעמים", מספרת גליה. "באחד הימים כשהוציאו אותו לחדר הניתוח ביקשתי לעשות לו 'מי שבירך'. שמתי עליו את היד, ופתאום הוא פקח את העיניים והתעורר".

הסיפור של שלום שטרית רצוף בסיפורי ניסים. גליה, אישה חרדית ומלאת אמונה, מספרת שחודשיים לפני 7 באוקטובר ביקר שלום אצל הרב שלה, הרב ניסים חליוה מרמת גן, והרב אמר לשלום מה הולך לקרות לו באותה שבת. "שלום אמר לו: הרב, אני מעדיף להיות ירוי ופצוע משאימא שלי תראה אותי בקבר".

בשבת של שמחת תורה התעוררה גליה מחלום בשש ועשרים. "חלמתי שאני מעירה את שלום ואומרת לו: קום, יש טילים. חמש דקות אחר כך התחיל המטח על הבסיס שלו".

חגית בן שלוש: "הקב"ה ידע שלא אעמוד בניסיון אם חס וחלילה הוא היה הולך לי, ולכן לא העמיד אותי שם. הוא נתן לי אותו בחזרה, שיסתכל לי בעיניים ושיקרא לי 'אימא'. עם כל השאר אני יכולה להתמודד"

מתי נודע לכם שהוא נפצע?

"הבן שלי התקשר ואמר לי: אימא, לא מוצאים אותו. שלחו לנו תמונה של מישהו הרוג שדומה לו, חשבו שהוא איננו". עד אחת עשרה בלילה הם לא ידעו מה קורה עם שלום, ואז הודיעו למשפחה שהוא בסורוקה. "הוא היה מונשם ומורדם", משחזרת גליה. "אמרו לנו שהמצב קריטי ושאין סיכוי. אמרתי להם: אתם לא מחליטים! רק הקב"ה יקבע.

"כשהוא נפצע הוא הבין שמצבו אנוש. הוא אמר 'שמע ישראל' והחליט להיפרד. כשהוא עלה למעלה הוא ביקש מהקב"ה לקבל את חייו במתנה והבטיח שבתמורה יעשה תשובה שלמה".

אף שאימו חרדית, לפני הפציעה לא היה שלום מעוניין לשמור תורה ומצוות. "הוא לא רצה לשמוע על זה", היא מעידה. כיום הוא חובש כיפה, שומר שבת ומניח תפילין מדי יום ביומו. "מאז שהתעורר הוא עושה זיכוי הרבים בכל רגע", אומרת אימו.

אבידע בכר: "אין בי כעס בכלל. הם לא יכלו להיכנס. כל מי שהתקרב לשער שלנו נפל. הם היו פי שלושה מאיתנו. אין תפיסת ביטחון אחת שעמדה לנו: לא הממ"ד, לא כיתת הכוננות, ודאי לא החומה המתוחכמת. כלום"

ארבעים דקות על הקו

עם שלום מאושפז במחלקה גם חברו מהמסייעת בגולני, נועם בן שלוש. גם נועם עייף מראיונות, ואני משוחחת עם אימו חגית, שגם היא אינה עוזבת את בנה לרגע. "נועם ושלום – דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. החיבור של שתי המשפחות, שלנו ושל שלום, זה משמיים", אומרת חגית. "הם שכבו יחד בסורוקה, ועברנו הכול ביחד.

"כשגליה הזכירה לנו את הפסוק הזה ראינו שהוא מתאר במדויק את מה שעובר עליהם במהלך הפציעה: כל מה שקרה לנועם קרה לשלום יום אחריו: קטעו לנועם את רגל שמאל ביום שני, ולשלום את רגל ימין ביום שלישי. ביום רביעי הייתה הידרדרות אצל נועם, וביום חמישי הידרדרות במצב של שלום". לנועם קוראים נועם רפאל. "עכשיו גליה רצתה להוסיף לשלום שם. היא ביקשה להוסיף את השם חיים, אבל הרב אמר לה שתוסיף את השם רפאל".

אבידע בכר: "אני בעל דעות שמאלניות, אבל מי שהרגו אותנו ובזזו אותנו היו שלושה דורות, מטף ועד זקן, שבעים שנה של שנאה ורצח. לאזור כזה אין תקומה. באולפנים לא מבינים מי האויב בכלל. זה לא חמאס. זה דברים הרבה יותר מהותיים בתפיסת האסלאם. זה חינוך מינקות. צריך להעלים שלושה דורות, למגר הכול. הכול נגוע שם, אין תקומה לאזור הזה!"

 

איך נועם נפצע?

"בבוקר של 7 באוקטובר נועם חזר משמירה. הוא ועוד חמישה לוחמים מגדוד 13 של גולני היו בתורנות שבת במוצב עלומים. הם היו הקו הראשון שנתקל במחבלים", אומרת חגית. "כשהוא הגיע לחדר הוא שמע יירוטים רבים של כיפת ברזל והבין שמשהו קורה". נועם העיר את כל דרי החדר, והם יצאו לשער של קיבוץ עלומים, חמישה לוחמים מול כארבעים מחבלים.

"תוך כדי הלחימה הוא הבחין באזרחים שמתקרבים לקיבוץ. הוא צרח להם לא להתקרב, פתח להם נתיב מילוט למיגונית והורה להם להישאר שם עד שהעניינים יירגעו". נועם חיפה על האזרחים, ואותם אזרחים הצילו את חייו אחר כך. "נועם והמפקד שלו נפצעו בקרב אבל הצליחו לחסל את כל המחבלים. נועם נפצע מאש של המחבל האחרון שחוסל: כשהמחבל נפל הוא ריסס בירי לכל הכיוונים, ונועם נפגע". משחזרת חגית. "האזרחים במיגונית ראו שהוא נפצע ופינו אותו למיגונית. הוא היה על סף איבוד ההכרה, והם דאגו שיישאר בהכרה. בידיים שלהם הם חסמו את הפצעים כדי למנוע איבוד דם".

מתי נודע לך שהוא נפצע?

"הוא התקשר בשבע בבוקר לאחיו הגדול, יהודה, קצין בגולני, שהיה בשבת בבית בנהרייה. הוא כבר היה פצוע והתקשר להיפרד. הוא אמר ליהודה: ירו בי. תגיד לכולם שאני אוהב אותם".

אבידע בכר: "צריך רק לעבוד רק בשקט, לכבות את הרשתות ואת התקשורת ולהתחיל לעבוד. אם לא נעשה את זה, עדיף להוציא את החיילים היום! חבל על כל נפש, כי ילד שעכשיו הוא בן שש, בעוד עשר שנים הוא ירצח אותך בלי להסס. עדיף שלא להילחם ולהודות שהפסדנו מלסכן את חיילינו כדי שבעוד כמה שנים הכול יחזור על עצמו"

הוא דיבר איתך?

"כן, ואם יש משהו שהוא מתחרט עליו מאותו יום זו הבקשה הזו. עד עכשיו הצרחות שלי מהדהדות לו בראש, אבל הוא הרגיש שהוא גוסס ורצה לנצל את ההזדמנות כדי לומר 'אימא, אני אוהב אותך' בפעם האחרונה".

המשפחה הצליחה להחזיק את נועם ארבעים דקות על קו הטלפון. "בשלב מסוים הפסקנו לשמוע אותו", אומרת חגית, "הייתה דממה. יהודה צעק לו: נועם, נועם, והוא לא ענה. הייתי בטוחה שהוא איננו. נפלתי על הרצפה, צרחתי. אני לא רוצה להיזכר ברגעים האלה. דרך הטלפון שמענו יריות.

"בדיעבד התברר שנועם שמע אותנו כל הזמן, הוא פשוט שמר על דממה כי ידע שבסביבה עדיין יש מחבלים. הוא פחד שיבואו לעשות לו וידוא הריגה". נועם החליט באותם רגעים שהוא לא ייפול בשבי. "למרות שהוא נפגע גם בכתף הוא הצליח לשלוף מברג קטן מהכיס, והחליט שאם המחבלים יגיעו, הוא ישים קץ לחייו בעצמו".

כשהתנתקה השיחה הודיעה חגית לילדיה: "שימו נעליים, נוסעים לסורוקה. לא שטפנו פנים ולא צחצחנו שיניים, טסנו לסורוקה. הגענו לשם בעשר בבוקר. רק בשלוש הביאו אותו. כל השעות האלה בכינו את החיים שלנו. אני והבת שלי עמדנו במקום שאליו מגיעים כל האמבולנסים. ניסו להזיז אותנו, אבל אמרתי להם שאף אחד לא יתקרב אליי. לא רציתי לפספס אותו.

"ראינו את כל מי שהגיע, הבחורים והבחורות מהמסיבה, החיילים… קטסטרופה! כאוס אחד גדול". כבר כשהיו בדרך התקשר ליהודה דורי חבר של נועם. "הוא אמר לו: נועם בסדר, הוא בהכרה. עשינו לו חוסם עורקים, נתנו לה לשתות מים. צרחתי ליהודה: תשאל אותו למה לא מפנים אותו כבר! דורי התקשר כמה פעמים, ובכל פעם שיהודה שאל אותו על הפינוי הוא אמר לו: אחי, יש פה בלגן, אני לא יכול לדבר. כבר הייתי בטוחה שמשקרים לי ושנועם לא בחיים".

כשהגיע נועם לסורוקה היו הרופאים אופטימיים וחשבו שיצליחו להציל לו את הרגל, אבל על שולחן הניתוחים הבינו שהמצב קשה משחשבו. "כשהוא נכנס לניתוח הוא חשב שיצילו אותה, אבל התעורר בלי רגל", אומרת אימו.

מה מרגישים כשילד יוצא מניתוח כזה בלי רגל?

"חיכיתי לרגע שהוא יתעורר כדי לראות איך הוא מקבל את זה. ידעתי שככה אני אדע איך אני מרגישה עם זה". כשהתעורר נועם והבין שהרגל נקטעה הוא פרץ בבכי. "הוא ביקש שרק יהודה ייכנס אליו, הוא לא רצה שיכאב לי. כיבדתי את הבקשה שלו ובכיתי את החיים שלי בחדר המשפחות".

בשש בערב יהודה כבר לא יכול לראות את צערה של אימו וביקש ממנה להיכנס איתו לנועם. "כשנועם ראה אותי הוא בכה בכי תמרורים. זה שבר אותי", היא מעידה. "זה לא היה בכי של גבר שאיבד רגל, זה היה בכי של ילד קטן, בכי קורע לב". אבל לאחר השבר הראשוני השתנה לחלוטין היחס של נועם למצבו: "כשהתחלתי לראות איך הוא מקבל את זה, הכול השתנה. שבוע הייתי שבר כלי. לא נשמתי. פתאום קיבלתי כוח כי ראיתי כמה כוח יש לנועם: הוא התחיל להגיד לכולם: עדיף לאבד רגל מלאבד חיים, וגם: זה דבר טוב שקרה לי. בכל יום הוא קיבל עוד כוחות, ופתאום ראיתי איך אני מצליחה לחייך ואפילו מודה לקב"ה".

איך אפשר לקרוא לזה נס?

"אומרים שהקב"ה לא נותן לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו, אבל כן ייתן ניסיונות שהאדם מסוגל לעמוד בהם. הקב"ה ידע שלא אעמוד בניסיון אם חס וחלילה הוא היה הולך לי, ולכן לא העמיד אותי שם. הוא נתן לי אותו בחזרה, שיסתכל לי בעיניים ושיקרא לי 'אימא'. עם כל השאר אני יכולה להתמודד".

השר אופיר סופר: "כשאני צריך כוחות אני בא לבקר את הפצועים. אני רואה פה תהליך של שיקום, יש פה הרבה תקווה. הייתי פה גם אתמול, אבל הבוקר רציתי כוח, אז באתי שוב. אני מקבל כאן כוחות של חיים"

"באולפנים לא מבינים"

המחלקה בתל השומר מספרת את הסיפור של 7 באוקטובר. חיילים רבים בסדיר ובמילואים איבדו רגליים בקרב, וגם זוג צעיר מהמסיבה ברעים, שכל אחד מהם איבד רגל. השולחנות עמוסים באוכל ובממתקים שהמבקרים הרבים מביאים. במעגל של כמה מהמאושפזים ומבקריהם יושב שר העלייה והקליטה אופיר סופר ומקשיב רוב קשב לסיפורים הקשים. אני מצטרפת למעגל ושומעת את סיפורו המצמרר של אבידע בכר מקיבוץ בארי, שאיבד את אשתו ואת בנו ואת רגלו וניצל מהתופת עם בתו, נערה בת 13.

"התחלנו ארבעה, שרדנו שניים. קיבלנו את החיים שלנו במתנה", אומר אבידע. הוא והדר החזיקו מעמד כ-12 שעות בממ"ד. בתחילה הוא ובנו כרמל הי"ד, בן 15, החזיקו יחד את דלת הממ"ד. המחבלים ניסו להיכנס. "המחבל אמר: אפתח אל-באב", משחזר אבידע. "אמרתי לו: רוח. ניהלנו קרב על הידית, עשרה סנטימטר ימינה, עשרה סנטימטר שמאלה.

"ההחלטה הראשונה שהחלטנו הייתה שאנחנו לא יוצאים מהממ"ד. הייתי מוכן למות בממ"ד אבל לא לפתוח את הדלת. הבן שלי עזר לי להחזיק את הידית, ואז המחבל ירה צרור, ולבן שלי עפו הידיים. ניסינו לעשות לו חוסם עורקים, אבל בזרוע קשה לעשות את זה. הוא מת מאיבוד דם", אומר אבידע. "אילו היו מחלצים אותו בארבע אחר הצהריים, אולי היינו מרוויחים אותו".

המחבל ירה צרור נוסף ופגע לאבידע ברגליים. אחת מהן התנתקה מהגוף. "אחרי היריות הם עזבו את הדלת והעבירו את השרביט לחוליה של שורפים. מי שירה בנו לא היה מי ששרף אותנו, ומי ששרף אותנו לא היה מי שבזז אותנו. הם היו מחולקים לחוליות ועבדו מאוד מאורגן", הוא אומר. "התחילו לשרוף אותנו, והעשן נכנס לממ"ד. ניסינו לנשום ולא הצלחנו, ואז הם החליטו לפתוח את החלון מאחור.

"בתחילה הם זרקו פנימה שלושה רימונים, והם נפלו על הספה והתפוצצו. הדר נפצעה ברגליים מרסיסים. אחר כך הם כנראה ראו תזוזה בחדר והחליטו לירות בנו". אשתו של אבידע, דנה, נורתה בצלעות. "אחרי רבע שעה היא כבר לא הייתה איתנו". הוא אומר. "כרמל החזיק מעמד עד אחר הצהריים, אבל בשלב מסוים הוא אמר לי: אבא, תקבור אותי עם הגלשן. ניסיתי לומר לו שיחזיק מעמד ושעוד מעט יגיעו לחלץ אותנו, אבל זה לא קרה.

"אמרתי לבתי הדר: כרמל ואימא, הכול טוב אצלם. כבר לא כואב להם שום דבר. אנחנו צריכים לשרוד. הדר תפקדה בקור רוח ובאפס רגש", אומר אבידע. "היא התכתבה עם אנשים בחוץ, ביקשה שיבואו לחלץ אותנו. ממש ניהלה חמ"ל". רק בשמונה בערב הגיעו החיילים. "החייל הכניס את הראש דרך החלון ואמר: יש פה טבח! אמרתי לו: יש פה שניים מתים ושניים חיים, תפנו אותנו מהר!"

אתה כועס שלקח כל כך הרבה זמן להגיע אליכם?

"אין בי כעס בכלל", הוא אומר. "הם לא יכלו להיכנס. כל מי שהתקרב לשער שלנו נפל. הם היו פי שלושה מאיתנו. אין תפיסת ביטחון אחת שעמדה לנו: לא הממ"ד, לא כיתת הכוננות, ודאי לא החומה המתוחכמת. כלום".

אבידע והדר מנסים לאסוף את השברים. אבידע איבד את רגל ימין, ולהדר יש רסיסים ברגליים. למרות כל מה שעבר עליו הוא נראה מלא חיים, שמח על המבקרים ועל האפשרות לספר את הסיפור ואת הלקח שלו ממה שקרה.

"אם אנחנו חפצי חיים ורוצים שהאזור שלנו ימשיך להתפתח, רצועת עזה לא צריכה להתקיים. אנחנו יכולים לבחור את האויבים שלנו. מדינת ישראל צריכה לגרום שרק מדינות ריבוניות יהיו בגבולותיה ולא ארגוני טרור. אם מחר היישוב בארי קם על הרגליים, שיקום בלי ריצות לממ"ד, כמו כל יישוב אחר בארץ, כמו תל אביב, בלי אויב בצד השני".

אבידע, מנהל החקלאות של קיבוץ בארי, סבור שבעזה צריכים להיות שטחי חקלאות ישראליים "עד הים. אני בעל דעות שמאלניות, אבל מי שהרגו אותנו ובזזו אותנו היו שלושה דורות, מטף ועד זקן, שבעים שנה של שנאה ורצח. לאזור כזה אין תקומה. באולפנים לא מבינים מי האויב בכלל. זה לא חמאס. זה דברים הרבה יותר מהותיים בתפיסת האסלאם. זה חינוך מינקות. צריך להעלים שלושה דורות, למגר הכול. הכול נגוע שם, אין תקומה לאזור הזה! אסור להשאיר שם אפילו את הדקלים והדגים שבים. גם על הדגים בים אני לא אתן להם אפשרות להגיד שהם היו שלהם פעם".

אנחנו כל הזמן שואלים מה יגיד העולם.

"זה רק אצלנו בראש", הוא אומר. "אנחנו יוצרים את דעת הקהל העולמית דרך התקשורת, בחדשות. זה לא באמת מעניין אף אחד בעולם, צריך רק לעבוד רק בשקט, לכבות את הרשתות ואת התקשורת ולהתחיל לעבוד". אבידע מדגיש שאם זו אינה המטרה, אין טעם להילחם בעזה: "אם לא נעשה את זה, עדיף להוציא את החיילים היום! חבל על כל נפש, כי ילד שעכשיו הוא בן שש, בעוד עשר שנים הוא ירצח אותך בלי להסס. עדיף שלא להילחם ולהודות שהפסדנו מלסכן את חיילינו כדי שבעוד כמה שנים הכול יחזור על עצמו".

השר סופר, מה המסקנות שלך מ-7 באוקטובר?

"כולנו בחשבון נפש ענק", אומר השר בזהירות. "כל אחד חושב שהוא מחזיק באמת האבסולוטית. בעיניי הלקח המרכזי הוא שאנחנו צריכים לדעת לחיות עם האמת של כולם ולדעת לעשות דברים מתוך קונצנזוס. ריבים בינינו מקרינים על הסולידריות ועל גבולות המאבק".

ועם זאת הוא אומר: "צריך גם להסתכל על הדברים החדים מאוד. אנחנו לא סתם מדינה במזרח התיכון. האויב שלנו נמצא בגבולות וגם מסתובב פה בתוך הארץ. 75 שנים בפרק זמן של הקמת מדינה זה עדיין נקרא תקומה. לא סיימנו להקים את המדינה, לא בהיבט הכלכלי ולא בהיבט הביטחוני. אנחנו צריכים לרומם את הרוח. לא לוותר על החזון של המדינה היהודית. מדי פעם נראה לנו שאפשר להתנער מהמושגים האלה, וזו אכן מדינה שנושאת ערכים דמוקרטיים ומערביים, אבל זו מדינה יהודית, ויש לה ערכים של יהדות.

"זה התחדד עכשיו להרבה אנשים, והציפייה שלי היא שנדע למנף את זה. כעם אנחנו צריכים להחזיר את היסודות של הציונות: עלייה, קליטה, התיישבות. חייבים להמשיך לחנך לזה. זה מרכז החינוך שלנו. לזכור ולדעת למה אנחנו כאן ולבחור בזה מחדש".

המפגש עם המשתקמים מחזק את השר: "כשאני צריך כוחות אני בא לבקר את הפצועים. אני רואה פה תהליך של שיקום, יש פה הרבה תקווה. הייתי פה גם אתמול, אבל הבוקר רציתי כוח, אז באתי שוב. אני מקבל כאן כוחות של חיים".

נדב: "כאדם פרטי ממש קשה לי שהקב"ה אפשר טבח בבני עמי. כרגע אנחנו חוזרים לקשר לאט-לאט. בהסתכלות קצת יותר כוללת ברור לי שאני לא מבין שום דבר. האמונה לא נחלשה, כי אמונה זה לא רגש; ברור לי שאני לא מבין"

הגפיים של המדינה

איתנו במעגל יושב גם נדב (שם בדוי), קצין ביחידה מובחרת המתאושש מפציעה ביד. "כקצין בצבא ההגנה לישראל שתפקידו לשמור על האזרחים במדינה אני מרגיש שזו אחריות ישירה שלי. עשינו הכי טוב שאנחנו יכולים, קפצנו על דעת עצמנו וטסנו לדרום, אבל נרצחו באירוע הזה הכי הרבה אזרחים מאז קום המדינה, וכחייל צה"ל זה קשה לי מאוד. אני מתבייש".

אתה חוזר לצבא?

"ברור. אין שאלה בכלל. מרגע שירדנו לדרום הרגשנו שהתפקיד שלנו הוא לעשות הכול כדי להגן על האזרחים, וזה כולל להשליך את חיינו מנגד. נהרגו לי חיילים וחברים, אבל אנחנו יודעים למה עשינו את זה". לדברי נדב, קל לו יותר לפגוש הורים שכולים של חיילים שיודעים על מה הבן שלהם נהרג מלפגוש הורים שכולים של חברים אזרחים שנהרגו פשוט כי היו שם. "זה הבדל של שמיים וארץ. כשחייל נהרג על הגנת הארץ זה שונה מאזרח שנרצח רק כי הוא יהודי".

חוויית השכול שונה?

"חד-משמעית כן", הוא נחוש. "אני רואה את זה על ההורים השכולים שבאים לבקר אותי. אבא שכול שהבן שלו הגן על אזרחים, הסתער על מחבלים ומת, מלא בתחושת שליחות, ואילו הורה שכול שהבן או הבת שלו היו אזרחים תמימים ונטבחו חווה חוסר אונים עמוק".

אתה אדם דתי. 7 באוקטובר עשה משהו לאמונה שלך?

"כאדם פרטי ממש קשה לי שהקב"ה אפשר טבח בבני עמי. כרגע אנחנו חוזרים לקשר לאט-לאט", הוא מחייך. "בהסתכלות קצת יותר כוללת ברור לי שאני לא מבין שום דבר. האמונה לא נחלשה, כי אמונה זה לא רגש; ברור לי שאני לא מבין".

אתה סומך על צמרת הצבא? היה פה מחדל עצום.

"אני סומך בעיניים עצומות על מקבלי ההחלטות במדינה. אני לא מתעסק בשאלות האלה כי אין לי יכולת השפעה על זה. אזרחי ישראל מצפים ממני לעשות את מה שמקבלי ההחלטות אומרים. כשאתה חייל אתה לא אדם פרטי, אתה הידיים והרגליים של המדינה, ואתה ממלא את תפקידך הכי טוב שאתה יכול".