כשרוצים לדבר על מושג ביטחוני כמו "שליטה ביטחונית על רצועת עזה", צריך להתחיל בנקודת המוצא שכל הניתוחים האלה הם רק נגזרות לשיח הערכי והיהודי היסודי שלנו. המניעים הציוניים היו וגם ימשיכו להיות תנ"כיים ובעלי ערכים של ייעוד ולא מניעים הישרדותיים. הסיפור ההישרדותי והביטחוני הוא לכל היותר תוצר חיובי או שלילי של נקודת המוצא המוסרית.
הסיפור שלנו כאן בארץ הזאת היה ויהיה תמיד קשור קשר בל יינתק לא-לוהים ולג'וב שהוא הטיל עלינו כאן בעולם. לכן הסיפור הישראלי הוא בהכרח סיפור משיחי, סיפור שיש לו ייעוד. את המילים האלה צריך להמשיך להדהד בשיח הישראלי, כי הייעוד הוא חלק בלתי נפרד מהנגזרות הפרגמטיות שצריך לעשות בכל אירוע ביטחוני, בטח באירוע בסדר גודל של זה שאנחנו בעיצומו.
עכשיו אפשר לדבר על מילים שאמר ראש הממשלה באחד מהעדכונים שנתן השבוע. היה צריך לשפשף את האוזניים כדי לוודא שהמילים "שליטה ביטחונית" אשכרה יצאו מהפה שלו, שהמילים "אני לא רוצה לחזור ליישובים בעזה" אכן נאמרו מפי ראש ממשלה ישראלי יהודי.
משלל הקונספציות הקורסות הראשונה לקרוס היא קונספציית "שליטה ביטחונית מלאה", תפיסת אוסלו וההתנתקות, קונספציה שמנסה להמציא מציאות שאפשר לשלוט במקום רק על ידי צבא בלי ליישב אותו.
הרי את ההבל הזה של שליטה צבאית במקום ללא התיישבות וסיפוח שלו, במחילה, כבר ניסינו. ולמעשה גם העולם המערבי ניסה אין-ספור פעמים במאה השנים האחרונות. כל הניסיונות לשלוט ביטחונית ללא התיישבות כשלו פעם אחר פעם. אפשר להתחיל באימפריה הבריטית, ששלטה בין היתר כאן בארץ ישראל. הסיפור הזה נגמר בתבוסה של האימפריה הגדולה. מדהים לגלות שהבריטים החזיקו רק כאן בישראל סדר כוחות צבאי גדול יותר מזה שהחזיקו בהודו. גם ארצות הברית כשלה באפגניסטן ובכל מיני הרפתקאות דומות רק בעשורים האחרונים.
אבל לא צריך ללכת רחוק – כל התפיסה של אוסלו ושל ההתנתקות היו למעשה עוד מהלך ייאוש מתפיסת רצועת הביטחון שכשלה. אפילו במציאות היום-יומית בהר הבית רואים את זה: בימים שאין כניסה ליהודים להר, המקום מתמלא בכוחות של חמאס וההתפרעויות והקריאות לרצח גוברות.
בצפון השומרון הייתה התוכנית להחריב את היישובים, ושם כן להשאיר שליטה ביטחונית, בניגוד לתוכנית ההתנתקות. בפועל מרגע שנעקרו היישובים האלה האזור כולו הולך ונהיה דומה לעזה בכל הקשור להחמרה במצב הביטחוני.
מי שמעוניין להיות רציונלי באמת יכול לדבר אפילו על הכדאיות הכלכלית של התפיסה הזאת. עלויות ההתמגנות שצה"ל הביא על עצמו בתפיסה המתנתקת וסדרי הכוחות המטורפים שרק הלכו וגברו משנה לשנה, בלי לדבר על עלויות סבבי הלחימה, לא היו בני השוואה למחיר אבטחת היישובים שהיו למעשה מרקם חיים כלכלי כמו כל מרקם חיים שהחזיק את עצמו.
עכשיו, מה שיפה הוא שאת כל הדיבורים האלה יהיו מי שימשיכו להזים בביטחון הזוי ובחוסר רציונליות. כי הוויכוח העובדתי כאמור לעולם אינו מנותק מתפיסת העולם. יהיו מי שברצינות גמורה ימשיכו להוכיח באותות ובמופתים שלא השתלם כלכלית 'להחזיק' את גוש קטיף, ויהיו מי שיספרו איך המקום הזה הביא ברכה כלכלית אדירה ועזיבתו גרמה הפסד הון תועפות למדינה, עוד לפני שמדברים על האסון שהיה אמור להכריע סופית את הקונספציה.
והאמת היא שבעולם פשוט ולא מבולבל לא צריך להכביר במילים כדי להסביר שכשאתה שולט "שליטה ביטחונית" שאין עימה התיישבות של חיים אתה משדר גם לאויב וגם לאזרחים מסר שיפרק לך את הצבא במוקדם או במאוחר. האויב מבין שהוא מול גוף זר שאינו רואה שייכות למקום, ולכן המוטיבציה שלו לחבל ולהילחם מלחמת הישרדות גוברת ומתעצמת.
מבפנים הקולות האזרחיים שמאחורי החיילים המגינים יתישו במהרה את הצידוק להיותם בשר תותחים, ומהר מאוד יצמחו קולות מחלישים מבפנים, כמו ארגון ארבע אימהות, שגרם לבריחה מרצועת הביטחון בלבנון וכמו ארגוני שמאל שהביאו עלינו את קשירת ידי הצבא ובריחתו מעזה ולמעשה גם מיו"ש, שטרם סיפחנו.
כי ייעוד הצבא אינו להחזיק רצועה שאינה שייכת לו אלא להגן על החיים של האזרחים ולמגר את האויב המאיים עליהם.
המשוואה המוסרית-ביטחונית הייתה אמורה להיות פשוטה גם ביו"ש וגם בעזה וגם בלבנון: רצועת ה'ביטחון' היא קודם החלת ריבונות שיוצרת הכרעת בעלות על מקום. על ההכרעה המוסרית הזאת צריך צבא חזק וצודק שמגן ומרתיע.
אין בכל העולם הגנה צבאית ללא נוכחות אזרחית אמיצה. האנשים שמדברים על כניסה לעזה בלי לדבר על החזרת ההתיישבות הם במחילה מכבודם אנשים שמשהו באופן החשיבה שלהם התנתק מהמציאות של עשרים השנים האחרונות. אין מה לעסוק בלהסביר להם כמה הם טועים, כי למרות הטרמינולוגיה הרציונלית שהם נוקטים, הם אינם מונעים מחשיבה רציונלית אלא מעולם רגשות וערכים שהלך לאיבוד ומונע מהם לראות את המציאות. מה שצריך לעשות הוא בעיקר לבטל את דעתם ולא לאפשר לשיח חסר הרציונליות הזה להדהד בביטחון כזה.
ייעוד הצבא אינו להחזיק רצועה שאינה שייכת לו אלא להגן על החיים של האזרחים ולמגר את האויב המאיים עליהם
העם בשל
יש לא מעט אנשים טובים, אנשי אמונה ימניים, אנשים שמבינים היטב שעזה צריכה להיות מיושבת ביהודים כדי שתחדל מלדמם עלינו סוף סוף, שאינם מאפשרים לרציונל הפשוט הזה להישמע. הסיבה אינה חוסר האמונה שלהם באמת הפשוטה הזאת. אלא הם יסבירו שלדעתם העם "לא נמצא שם". הם יסבירו שהעם אינו בשל. הם ישתמשו אפילו במושגים כמו "צריך להיות ריאלי" בזמן מלחמה. אבל יסוד הסיבה שהם אינם מאפשרים לאמת הפשוטה הזאת להדהד החוצה הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מי שמסרבים להרים חזון מימין לנתניהו עד שהוא עצמו לא יכריז עליו שהוא ריאלי עושים את אותו מעשה שעשו בשמאל הדתי כלפי אליטת השמאל. אותו ביטול כלפי האליטה החילונית רק מימין. אם אין אישור מהאליטה החילונית, אין לאן להתקדם.
חוץ מזה שיש כאן אותו פגם של נחיתות ערכית מול אליטה חילונית, יש כאן גם חטא בסיסי אזרחי. כי החולשה של נתניהו, שצריך לומר בהגינות שהיא גם חוזקתו, היא היותו מושפע גדול מהרוח הנושבת בעם. וחלק ניכר בעם הזה, מה לעשות, הוא גם האליטה הדתית-לאומית התורנית המצפה ומייחלת לחזור לחבל עזה. את החזון הזה צריך להציב בלי צורך בקבלת אישור של נתניהו. כך עושים בפשטות החיילים שנמצאים בתוך עזה. מנהיג ישראל יצטרך להתמודד עם הרצון הזה. בטח ובטח כשמדובר ברצון הכי רציונלי ופשוט שאפשר להביא בתוך מלחמת שחרור מטורפת שכזאת.
די לנו להשקיט זה את זה בתואנה שאנחנו מפירים את הקונצנזוס. את הקונצנזוס קובעים כל חלקי העם, גם אנשי אמונה וגם חיילים שרוצים לבנות את עזה. עם שלם לומד מחדש את המציאות, והדיבור הא-לוהי שלנגד עינינו, יואילו מי שלמדו ושיננו כל כך הרבה שנים את האמת הגדולה שכתובה בתורת ישראל באופן ברור כל כך, לחלוק אותו עם כלל ישראל. בלי חשבונות מסובכים של מה יישמע ומה לא, מה בקונצנזוס ומה פחות. אחדות ישראל נקבעת לפני הכול על ידי היכולת של חלקי העם הזה לומר את דברו כל אחד לפי אמונתו.
בנימין נתניהו זקוק כמו אוויר לנשימה שנשגע אותו בשינון האמת הפשוטה שארץ ישראל חייבת להיות מיושבת על ידי העם היהודי. הוא זקוק לזה ביתר שאת בדיוק ברגעים שכל העולם יושב לו על הראש כדי שיתקפל מחבל עזה. אם לא נעשה את חובתנו האזרחית והאמונית, ייווצרו כאן שוב מוטציות חשיבה חסרות היגיון ביטחוני בעליל שעלולות להמיט עלינו אסון נוסף חלילה. הוא צריך לשמוע את האמת הפשוטה של ביטחון שכרוך בהתיישבות בווליום גבוה הרבה יותר מהווליום של אותם המנסים בכל כוחם לשמר את הקונספציות ההזויות שכשלו.
