עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (וירא)

 

 

1.

יאיר בהלול מחיפה הוא האיש שקיבל את הכליה של הרב נערן אשחר, לפני ארבעה חודשים. דיברנו כשהוא נכנס להלוויה של הרב נערן, שנפצע אנושות בחזית הצפון והובא למנוחות בהר הרצל. זה מה שחשוב לו לספר:

"שש שנים הייתי בדיאליזות עד שהוא הגיע וגאל אותי. המתאמת של ההשתלות אמרה לי: 'התורם שלך רוצה לתרום כמה שיותר מהר, מהרגע שאפשר – פשוט לתרום'. הוא עשה את זה בלב כל כך שלם ושמח. הוא אמר לי שמעכשיו אנחנו אחים. הוא אמר למשפחה שלו ולילדים שלו: 'מעכשיו יש לכם דוד חדש'.

בזמן האשפוז היינו נפגשים המון. בקושי הולכים – אבל מדברים אחד עם השני שעות. הוא היה בא אל המיטה שלי או אני אליו – ומדברים… הוא סיפר לי על העבודה שלו בחינוך. סיפר לי גם על מקרים קשים, על תלמידים שעזר להם. הוא ידע על החיים האישיים שלי הכול.

רציתי להכיר אותו יותר וללמוד ממנו עוד ולא הספקנו. בראש השנה שלחתי לו חבילת ממתקים, שתהיה שנה טובה ומתוקה. את לא מבינה מה תכננו עוד לעשות. רצינו לעשות יחד מסיבת הודיה. בערב שמחת תורה חשבנו שזה תכף יקרה, ואז פרצה המלחמה. כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה הוא סיפר לי שהוא בצפון. אמרתי לו שישמור על עצמו. בן אדם משכמו ומעלה. אצילי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס, תמיד דיבר איתי בעדינות נפש, רגוע, נעים. מי שלא הכיר אותו הפסיד.

אחרי שהוא נפצע קשה בצפון באתי לבקר אותו פעמיים בנהרייה, באשפוז. דאגתי לו. ביום חמישי האחרון היה לי הכבוד להיכנס אליו לחדר ושרנו לו שם שירים. הסתכלתי עליו והאמנתי שהוא יקום מזה, שיצא מזה, כי הוא כזה אדם מדהים. כולו נתינה.

אני מבקש: קומו עכשיו ותעשו משהו טוב אחד לעילוי נשמתו, כי הוא היה כולו טוב. משהו אחד.

אני גאה שהכליה שלו בתוך הגוף שלי".

 

2.

איך לנחם? מה בכלל לעשות בניחום אבלים? הנה דברים שכותב הרב יוני לביא:

* הדבר הבסיסי ביותר הוא פשוט להיות לצד האבלים. "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה", נכתב בתהילים. עיניים מצטלבות, לחיצת יד חמה וחיבוק – שולחים כוחות וחיזוק, אפילו מבלי לומר מילה. והאמת? ספק אם יש מה לומר. כשאהרון הכהן מאבד את שני בניו ביום אחד הוא פשוט שותק. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". כי יש רגעים שבהם המילים קטנות מכדי להביע את עוצמת השבר, והדבר שמשקף יותר מכול את מה שקרה – הוא הדממה.

* שנית, נסו להקשיב למה שיש להם לומר – לכאב, לזיכרונות, לסיפור נפילת היקר להם מכול. "אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי", נכתב בספר איוב, השיתוף הזה מקל.

עם זאת, שימו לב: ההלכה מלמדת שממתינים עד שהאבל פותח בדברים, ורק אז משתלבים בשיחה. צריך לקלוט את המקום שהוא נמצא בו ולזרום איתו משם.

* עצה טובה: אל תנסו לתת פרשנויות אמוניות או להיות הדוברים של אלוקים. נסתרות דרכי השם. איננו יודעים להסביר מדוע אדם מסוים נפגע ונהרג, ואילו חברו שהיה צמוד אליו יצא ללא פגע. אנחנו מאמינים בהשגחה ובכך שעולמנו אינו הפקר, ועם זאת, איננו נביאים ואין לנו יכולת לתת פשר והסבר לגורלו של אדם מסוים.

נוסף על כך: בניגוד לתחושה של עמידה מול חור שחור כשצילו הסופני של מלאך המוות מרחף מעל, חשוב לזכור שאדם אינו רק גוף, אלא קודם כול נשמה. וגם כשהגוף נטמן באדמה הנשמה ממשיכה הלאה, אל מקום טוב יותר. יש לנו קשר רוחני איתה מכאן, ואנו עושים דברים לעילוי הנשמה. הנופל – שיש לו זכויות רבות ועצומות, והוא נפל במלחמה על ביטחון כולנו – נמצא כעת בגן עדן תחת כנפי השכינה. הדבר יכול לתת כוח, נחמה והקלה.

* הציעו עזרה טכנית. בדקו אם יש דבר מה מעשי שתוכלו לעשות למענם. בישולים, ארגונים, שמירה על הילדים, עזרה כלכלית.

* אין באמת רשימת כללים, ובכל זאת עוד הצעה: אומרים שהיום הקשה ביותר בשבעה הוא היום השמיני. העולם ממשיך אז במרוצתו, ואלו שאיבדו את יקירם נותרים מול קירות דוממים, זיכרונות אילמים וגעגועים צורבים. לכן, אל תשכחו אותם ביום שאחרי וגם לא בחודש שאחרי.

ואז, הניסיון מלמד שהחיים חזקים מכול. ברגע הראשון נדמה שבמותו של אהוב ליבנו, גם החיים שלנו נגמרו. אבל הזמן הוא רופא גדול, והימים שחולפים מאפשרים לחזור אט אט אל החיים, אל המשפחה ואל שאר החלומות שעוד נכונו לנו.

שנזכה לנחמה".

 

3.

"שלום סיון, ברשתות החברתיות פורסמה תמונה של בית שנפגע, עם שולחן שבת ערוך שנשאר שלם. זה הבית של השכנים של חמי וחמותי, שנפגע מההדף של הטיל.

הבית של חמי וחמותי נפגע ישירות מאותו טיל, אבל גם לנו קרה נס: הנס שלנו הוא לא שולחן שבת שעומד, אלא שני אנשים שעומדים היום בריאים ושלמים, בזכות ההקפדה שלהם על הנחיות מצילות חיים.

הם שמעו אזעקה ומיהרו ביחד לממ"ד, כמו בכל פעם. אחרי דקה הייתה פגיעה רצינית. הבית נפגע בצורה מזעזעת. מהנדס המועצה היה כאן אתמול והודיע שהבית כולו מיועד להריסה.

חמי וחמותי אסירי תודה שהם לא נפגעו. מאוד חשוב להם להעביר מסר: הקשבה להנחיות מצילה חיים. הם אנשי אמונה, והם מאמינים שהקדוש ברוך הוא שולח לנו עצות טובות וחשובות, ושצריך לשמור על כל ההנחיות.

שניהם בני 70. דבורה מורה, חיים פנסיונר שעבד בבנק, והם אנשים טובים וחרוצים, אנשי נתינה. הם ביקשו למסור שהבית אולי ייהרס בקרוב, אבל זה רק בית פיזי. היסודות של הבית הזה חזקים ואיתנים, והוא עוד יוקם מחדש. עם ישראל חי.

כלתם האוהבת, הדר שלזינגר".

 

4.

ולמרות הכול, בשבת שעברה ציינו את 'השבת הבינלאומית'. פרויקט עולמי שמחבר בכל שנה מיליוני יהודים סביב השבת. נעמי ברודר מגיברלטר ביקשה שאכתוב כמה מילים לקהילה שלה, ואולי הן חשובות לעוד קהילות. זה מה ששלחתי ליהודי גיברלטר:

"תודה רבה על העשייה, התפילות, התרומות והאכפתיות שלכם בימים האלה. התמיכה שלכם בישראל, הפעילות למען החטופים, המלחמה שלכם באנטישמיות – אנחנו מרגישים את כל זה היטב. זה לא סיפור ישראלי, זה סיפור יהודי, זה הסיפור של כולנו.

עכשיו יש לכולנו הזדמנות להתחבר עוד יותר: רבים חושבים שכדי להיות בעניינים צריך להיות מחובר לחדשות מישראל 24/7. היממה הקרובה היא ההוכחה שכדי להיות באמת מחובר לעם שלנו ולסיפור שלו – צריך להתחבר לשבת.

לעצור ליממה את העדכונים המיידים כדי להקשיב לאמת העתיקה, הנצחית. להפסיק לרגע לעקוב אחרי מה אומרים באו"ם ובבית הלבן, ולהאזין לאברהם אבינו ולשרה אימנו, הגיבורים של פרשת השבוע. יש להם המון מה להגיד לנו, גם היום: איך בונים תרבות של אמונה וחסד, איך נלחמים באויבים, איך חיים כיהודים.

החמאס לא יקלקל את המסורת השנתית הזו. מיליונים ברחבי העולם אומרים ביממה הקרובה: אנחנו מתנתקים, דווקא כדי להתחבר. לא פוש, אלא קידוש. אנחנו לא מסמסים זה לזה, אלא מתחברים אחד לרעהו ברמה הרבה יותר גבוהה.

שבת שלום, גיברלטר. המילה שבת אומרת לנו הרבה, וכך גם המילה שלום. שנזכה להרגיש את שתיהן, באמת.

סיון רהב־מאיר

ירושלים".

 

5.

"שלום סיון, אני מיילדת בשערי צדק.

ביום קשה שבו אנחנו סופרים נופלים, רציתי לשתף בעוד ספירה.

אתמול בלילה ספרנו וגילינו ששברנו שיא של כל הזמנים במספר הלידות לחודש אחד. 1,823!

אני מצרפת את התמונה מתוך ספר הלידות של המחלקה, תמונה שריגשה אותנו מאוד הלילה ורצינו לספר עליה לעם שלנו.

הנתון הזה מגיע בזכות משפחות הדרום שמתגוררת כעת בעיר,

בזכות נשות החיילים שהגיעו להורים,

ובזכות נשות ירושלים והסביבה שמגיעות בהמוניהן ללדת אצלנו.

זה נותן לנו המון כוח, תקווה וידיעה ברורה:

עם ישראל חי וקיים.

אנחנו עם הנצח.

ואת התשובה הזו,

את כל התינוקות המתוקים האלה,

אנחנו עוזרות להביא לאוויר העולם בגאווה גדולה.

רחל לוי".

 

6.

שתי הודעות שהגיעו אליי ברצף:

• מיטל שלזינגר ממושב בצרה, שעובדת כמפיקה, החליטה שדווקא היא וחברותיה יכינו חבילות הוקרה למתנדבי זק"א. הן אספו כסף, קנו ממתקים ופינוקים, בדקו שוב ושוב שכל המוצרים כשרים למהדרין, רכשו לילדי המתנדבים של זק"א ספרי ילדים חרדיים ויצאו אליהם הביתה, להגיד תודה. "אם אנחנו רק רואים את סרטוני הזוועה אנחנו לא ישנים בלילה", אמרה מיטל. "מה יגידו אלה שנוגעים, מזהים, אוספים? האם הם יודעים כמה אנחנו מודים ומעריכים?"
• מייד אחר כך כתב לי פנחס וייס: "אני עובד סוציאלי, ובימים אלה כולנו עובדים יומם ולילה. באחד הלילות הדרכתי מרחוק אישה שהייתה צריכה לבשר בשורה מרה להורים שאיבדו את בנם באחד מיישובי העוטף. דיברתי איתה כמעט שעה על הצד הנפשי והמשפחתי והמעשי, ובסוף היא שאלה אותי קצת על עצמי. אמרתי שאני פנחס, תואר שני בעבודה סוציאלית, מביתר עילית. 'ביתר עילית זה לא חרדים?' היא שאלה. כשעניתי שכן, ושאני חסיד, היא אמרה: 'אני לא רוצה להגיד לך מה הייתי חושבת על אדם כמוך לפני שלושה שבועות. לדבר איתך? ועוד לקבל ממך עזרה בזמן מצוקה? לא ייאמן'".

ייאמן, ייאמן.