הנשיא טרומן נכנס לחדר הסגלגל, וראשי הצבא, שהמתינו לו סביב שולחן הדיונים, נעמדו והצדיעו. היה אפשר למשש את המתח באוויר.
כמעט ארבע שנים חלפו מאז מתקפת הפתע על פרל הרבור, וסיום המלחמה לא נראה באופק. אמריקה רתמה את כל כוחותיה להכנעת האויב, אבל נראה שהמצור הימי ואפילו ההפצצות האינטנסיביות אינן עוזרות. העקשנות היפנית רק מתגברת.
הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל פרס לפני הנשיא את תוכנית הפעולה. "אין מנוס מפלישה יבשתית וכיבוש שיטתי של האיים", אמר בקול צרוד והראה באצבעו על המפות שנפרסו על השולחן, "נתחיל בקיושו, האי הדרומי. אם הכול ילך כמתוכנן, בתוך חצי שנה נשלים את ההשתלטות על האי, ומשם נמשיך אל הונשו, האי המרכזי, שבו נמצאת טוקיו הבירה. הכיבוש שלו יארך כשנה נוספת".
"אבל מה יהיה המחיר?" שאל הנשיא, וצליל של כאב נשזר בקולו, "כמה חיילים נאבד עוד בדרך? הלב של העם האמריקאי אינו יכול לראות עוד ארונות קבורה של צעירים". רק אתמול נהרג ג'יימס בן אחותו כשטייס קמיקזה יפני התרסק על האונייה שבה שירת, והוא טבע עם עוד 180 חיילים.
ויליאם דונובן, ראש המודיעין, מיהר להשיב: "יש תחזית אופטימית, אדוני הנשיא, ויש פסימית. במקרה הטוב נאבד כ-50,000 חיילים. במקרה הרע", אמר והנמיך את קולו, "זה עלול להגיע גם לחצי מיליון".
פניו של הנשיא התעוותו מכאב, וראש המודיעין מיהר להוסיף: "אך גם היפנים ישלמו מחיר. זה יגיע למיליוני הרוגים אצלם. עשרה ואולי אף יותר. כמה חבל שלקורצ'יקה אנאמי (=שר המלחמה היפני) זה לא מזיז".
"חייבים לחסל את המנוול הזה", דפק טרומן על השולחן, "כל עוד הוא בראש, המלחמה הזו תימשך לנצח".
"אתה יודע, אדוני הנשיא", ניסה הרמטכ"ל להיות ענייני, "שזה בלתי אפשרי. הכלב הזה מסתתר כבר חודשים שמונים מטר מתחת לאדמה בטוקיו. אין לנו דרך להגיע אליו".
דו"חות המודיעין אכן היו ברורים. המפקדה הראשית של הצבא היפני נבנתה עמוק במעבה האדמה כדי להגן עליה מהפצצות מהאוויר ומוקמה בכוונה מתחת לבית החולים קִיפָא, המרכז הרפואי הענקי ששירת את תושבי העיר. בצמוד למפקדה גם הוטמן מאגר הדלק האדיר טאקומי, שהזרים אנרגייה אל בתיה ומפעליה של טוקיו, הגדולה שבערי אסיה.
"ומה עם ה'נץ הכחול'?" שאל הנשיא והיישיר מבט לרמטכ"ל, "הבטחתם שהוא יהיה ישים עד סוף שנת 1944. חצי שנה עברה מאז, מתי לכל הרוחות כבר נוכל להשתמש בו?" זה היה הנשק החדשני ביותר של צבא ארצות הברית. טיל אוויר–קרקע בעל יכולות לחדור בטון ופלדה כאילו היו נייר ולפצח בונקר ממוגן הנמצא עשרות מטרים מתחת לאדמה ולהשמיד אותו.
"המלחמה עיכבה את הכול", הצטדק הרמטכ"ל, "כרגע אנחנו במרחק ימים אחדים מהכשרתו לפעולה, אבל אתה הרי מבין, אדוני הנשיא, שזה לא רלוונטי. גם אם המפציץ שלנו יצליח לעבור את אש הנ"מ של היפנים ולשגר את הטיל לעבר המפקדה, בהכרח ייפגע גם מאגר הדלק הענקי ששם. הפיצוץ האדיר ייצור מכתש בגודל של קילומטרים. בית החולים, על עשרות אלפי המאושפזים שבו, רופאים, אחיות, יולדות, יתאדה בתוך שנייה בכדור האש שייווצר. שום מדינה לא נקטה מעולם צעד כה הרסני".
"דונובן, כמה הרוגים יהיה ליפנים בפיצוץ כזה?" שאל הנשיא.
"קשה להעריך", גמגם ראש המודיעין, "לפחות 200,000 איש באופן מיידי. זה בלתי נתפס".
הנשיא עצם את עיניו ושקע במחשבות. בדמיונו צפה דמותו של ג'יימס אחיינו האהוב ודמויותיהם של כל חבריו שעדיין חיים אבל מי יודע אם ישובו הביתה אם המלחמה הזו לא תיגמר.
"בלתי נתפס, בלתי נתפס", מלמל הנשיא, ולפתע פקח את עיניו. "זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו", הרים לפתע את קולו, "דבר בלתי נתפס! זו הדרך היחידה להראות למטורפים האלו למה אנחנו מסוגלים ולשים קץ למלחמה הארורה הזו".
סוף דבר
ב-6 באוגוסט 1945 המריא מפציץ מדגם B-29 של יחידה 509 מבסיס הטיסה האמריקאי באי טיניאן לעבר יפן. קולונל פול טיבטס, אחד הטייסים האמריקאים הוותיקים, ישב מאחורי ההגאים. הוא היה מנוסה מאוד בהתחמקות ממערכות נ"מ ובקרבות אוויר.
כשעה וחצי לאחר ההמראה נראה נהר הסומידה, שהעיר טוקיו פרוסה לאורכו. שש דקות נוספות חלפו, ואל מול המטוס הזדקר בניין הענק של בית החולים קִיפָא על 23 קומותיו.
ידו של הקולונל טיבטס רעדה מעט כשמיקם את סימון המטרה על הצג. הוא ספר לאחור: "חמש… ארבע… שלוש… שתיים… אחת", לחץ על ההדק וחש מכה קלה בכנף. הנץ הכחול יצא לדרכו. הקולונל משך בכל הכוח במוט הכיוון של המטוס לצד מזרח ודאה אל על, חותר להתרחק מן המקום ככל האפשר.
כעבור שישים שניות נשמע פיצוץ אדיר. פטריית ענק של אש ועשן הופיעה מעל העיר טוקיו ונראתה למרחק מאות קילומטרים. מאגר הדלק האדיר התפוצץ, המרכז הרפואי הגדול במזרח אסיה הפך לאבק, ומהמטכ"ל היפני לא נותר דבר.
נדרש עוד זמן עד שהתבררו לגמרי ממדי ההרס, אך 180,000 איש נהרגו על המקום, ועוד עשרות אלפים מתו מפצעיהם עוד באותו שבוע.
כעבור שלושה ימים הודיע הירוהיטו קיסר יפן על כניעה ללא תנאי. המלחמה הסתיימה.
המלחמה ברוע מזמנת דילמות כבדות משקל. האם פגיעה מסיבית באזרחים כדי להכריע את המערכה היא דבר מוסרי? האם מוצדק להקריב את חיי חיילינו כדי לחסוך בדם אזרחי האויב? האם כאשר הצד השני משתמש באזרחיו כמגן אנושי אנחנו מחויבים להתאמץ שלא לפגוע בהם?
הסיפור ההיסטורי הזה, בשינויים קלים לצורך התאמה למציאות ימינו, מזמין למחשבה מהי הדרך הנכונה לפעול במציאות מורכבת כזו. אין כאן תשובות פשוטות, אך כדי לגבור על האויב ולמגר את הרשעה נדרשים לא רק כוח צבאי ונשק משוכלל אלא גם אומץ ובהירות מוסרית כדי להחליט ברגע האמת את ההחלטות הנכונות.
