הרב יעקב יקיר, תורת המדינה
מנהיגי המדינה חוזרים ואומרים כי הפעם הולכים עד הסוף, עד הניצחון. ייתכן שיחידות מיוחדות מתאמנות בימים אלו על כיבוש בית החולים שיפאא והשתלטות על המנהרות שתחתיו. דרך הפעולה כירורגית ומדויקת כדי שלא לפגוע ב'בלתי מעורבים', כי אנחנו הצבא המוסרי בעולם.
האם התסריט הזה מוסרי? האם צריך לסכן חיילים? האם באמת יש מי שהם 'בלתי מעורבים'? האם זו הדרך של התורה לכבוש את בית החולים שיפאא?
נתחיל מהסוף, מההמלצה שלנו למקבלי ההחלטות: על מדינת ישראל מוטלת החובה, על פי מקורות התורה, לחסל את האויב החמאסי בדרך החדה והקטלנית ביותר. אם יש צורך בכך, עלינו להחריב את בית החולים שיפאא ואת המפקדות שתחתיו בהפצצות מן האוויר גם אם אזרחי האויב משמשים בו מגן אנושי. אין לסכן את חיילינו כדי להימנע מפגיעה באזרחי האויב.
על מדינת ישראל מוטלת החובה, על פי מקורות התורה, לחסל את האויב החמאסי בדרך החדה והקטלנית ביותר. אם יש צורך בכך, עלינו להחריב את בית החולים שיפאא ואת המפקדות שתחתיו בהפצצות מן האוויר גם אם אזרחי האויב משמשים בו מגן אנושי. אין לסכן את חיילינו כדי להימנע מפגיעה באזרחי האויב
זהו המוסר התורני וטוהר הנשק הישראלי העולה מכמה עקרונות מוסר לחימה העומדים בבסיס תורת הלחימה היהודית, כפי שנפרט.
מלחמה היא מאבק קולקטיבי. מלחמה בין עמים ובין ישויות ריבוניות היא מאבק של קולקטיבים זה בזה. במלחמה כל אזרח וכל פרט הוא חלק מהקולקטיב, ולכן הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה. יסוד זה למדנו בדברי המהר"ל, שקבע בנוגע לאנשי שכם ולמלחמה במדיין שאין 'בלתי מעורבים' במלחמה. אף שהיו פרטים שלא עשו כל רע, "כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם – מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות". מלחמה היא אקט לאומי שבו נחשפת בחדות באינדיבידואל שכבת הזהות הכללית שלו. עקרון הקולקטיביות גוזר שבעת צורך מלחמתי פעולה בעלת השלכה על כל רובדי האוכלוסייה, כגון הטלת מצור על עיר שמתגוררת בה אוכלוסייה אזרחית, לגיטימית.
ניצחון מוחץ ללא שיקולי 'מידתיות'. במהלך הלחימה הניצחון וחיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב. 'מידתיות' אינה קריטריון תורני ומוסרי מקובל. אנו מחויבים לשמור על חיי חיילינו, ואסור לסכן חייל יהודי אחד בלי צורך גם אם התוצאה תהיה שייפגעו אזרחים רבים של האויב.
הרמב"ם כתב: "ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל". תודעת הלחימה על פי הרמב"ם מחייבת רתימת כל היכולות, הן של הפרט והן של המערכות, לחתירה לניצחון מוחלט. הרב הראשי אברהם שפירא זצ"ל נשאל מה דינה של אוכלוסיית אויב אזרחית בעת מלחמה: "האם יש מצד הדין היתר לפגוע בה על מנת למנוע פגיעה אפשרית בחיילי ישראל?" בתשובתו קבע: "כאשר נדרש וכאשר הסכנה גלויה לעין, אין מקום למדוד את מספר החיילים שלנו העלולים חלילה להיפגע כנגד מספר אזרחי האויב משונאי ישראל, שעלולים לשלם את מחיר המלחמה".
מלחמת נקמה. בגדרי המלחמה על פי התורה יש הגדרה מיוחדת למלחמת נקמה. הקב"ה ציווה את משה רבנו "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים". על הפסוק "ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו" כתב הרא"ש בפירושו: "ישראל עמו כפרו אדמתו של הקב״ה. דכתיב 'ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו'. וישראל ישפכו דמן של אומות כמו ששפכו דמן של ישראל". הנקמה צופה פני עתיד, היא באה 'לקומם את הדין שנרמס', מחזירה את המשפט על כנו ומכפרת על עיוות הדין. המונח 'נקמה', מרכיב בשיקולי לחימה לאומיים, עומד בבסיס החשיבה התורנית והציונית כאחד. על כל פגיעה בלאומיות הישראלית ובריבונותה חייבת להיות תגובה.
הבא להורגך השכם להורגו. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. ישות הצוררת את ישראל וזוממת להשמידם, יש לצאת עליה למלחמה יזומה, ומובן שאין מקום לתת להם לתקוף אותנו ראשונים. הקב"ה ציווה את משה רבנו "צרור את המדיינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם". כלומר, כיוון שהמדיינים שונאים את ישראל ומבקשים להצר להם, עלינו להקדים ולהכות בהם. חז"ל למדו מכאן את הכלל המפורסם: 'הבא להורגך השכם להורגו'. הרבי מלובביץ' הדגיש ש'השכם להורגו' הוא מצווה: "זוהי הוראה מתורת חיים". הנביא ישעיהו קרא להרוג בבניהם של הבבלים: "הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ", ופירש רד"ק: "ויש לכם לירא שיהיו הבנים כמו האבות רעים לפיכך הרגו אותם". דהיינו, במלחמה אף בניהם של המחבלים ושל שונאי ישראל הם בגדר 'הקם להורגך'.
מלחמת 'עמלק' ומלחמת 'שבעה עממים'. ישות ציבורית המתקיימת בגבולות ארץ ישראל שתודעתה אנטי-ישראלית, ורוב מוחלט של אזרחיה מחזיק בתודעה זו, מומשגת במקורות התורה כהמשך דרכם של 'שבעה עממים' ושל 'עמלק'. הרב יוסף דב סולובייצ'יק אמר בשם אביו: "כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' היא הופכת עמלק". הרב הנזיר הוסיף על דבריו וכתב כי עם שעניינו התנגדות לריבונות ישראל על הארץ מוגדר כשבעה עממים. מוסר הלחימה בשבעה עממים ובעמלק מחייב לכל הפחות לחתור לביטולה המוחלט של ישות ריבונית בארץ בשליטתם ולהגירתה של אוכלוסייתם מישראל.
עם ישראל הוא עם חפץ שלום. החזון היהודי שואף לעולם שבו "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". לצערנו, כבר מימי קדם קריאות השלום של ישראל נענות בחרב שלופה מצד השכנים, "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה", על כן לצד חזון השלום ציוותה התורה על מלחמת מצווה, ואותה יש לנהל על פי מוסר הלחימה של התורה.
