בתחילת הפרשה ישנו יסוד עצום שיכול להעניק כוח ועוצמה בעת הזאת. יסוד זה הוא העובדה שה' עימנו תמיד, והוא מה שאנו מוצאים בפרשה על אברהם אבינו בתחילת הופעת יסוד האומה, שהקב"ה מצווהו ללכת אל הארץ ומבטיחו לעשותו לגוי גדול, לברכו, לברך מברכיו ולקלל מקלליו. ה' מודיע לאברהם שכל תכלית חייו וחיי בניו היא תכלית א-לוהית, והוא יתברך משגיח ומכוון את כל חיינו. הוא אשר אוחז ביד ימיננו מאז ועד עולם.
על כן ראוי כל איש ישראל להשיב את ליבו תמיד שעם ישראל לעולם אינו עזוב ביד המקרה, ה' יתברך הוא אבינו, רוענו, מנהיגנו, וכדברי שמואל נביא ה': "כי לא ייטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, כי הואיל ה' לעשות אתכם לו לעם". לכן אין להביט על העולם במבט המרוקן את נוכחות ה' יתברך, ויש לזכור תמיד שה' בחר בנו לעם ומנהיג אותנו אל ייעודנו. ה' נמצא ומשגיח, והוא יתברך, כביר כוח, נכבד באורים, "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱ-לֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ", הוא כול יכול, "אין מי יאמר לו מה תעשה ואין מי יאמר לו מה תפעל, כי הכל מעשה ידיו".
אין כוונת דברים אלו לומר שתמיד עם ישראל ישכון בנחת בלא צער וייסורים. אלא הכוונה לומר שאנו תמיד מושגחים מלמעלה, ולעולם לא עזובים ביד המקרה, ולכן גם הצרות סופן להצמיח טובה. ובוודאי שה' חפץ אך ורק בטובתנו, והוא אוהב אותנו יותר ממה שאנו אוהבים את עצמנו, אך לפעמים רואה ההשגחה העליונה שאין דרך להביא את הטוב אלא מתוך גלגולי מכאוב וצרות. אולם ייסורים שה' מביא עלינו הם "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מייסרך". על כן, אף שאנו כואבים כאב נורא עד עומק הנפש, אסור ליפול לייאוש ואף לא לפחד מאתגרי המלחמה, ואין לשקוע במחשבות שיש בהן חסרון רוח אמונה וביטחון בה'. אלא לזכור את ה' אשר בו נעשה חיל והוא יבוס צרינו, ולצפות לישועה גדולה, כי כגודל המכאוב כן גודל התשועה בע"ה.
האמונה השלמה של ישראל היא אמונת הייחוד, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ואין עוד מלבדו ממש, והוא אדון יחיד בעולמו ושולט בכול. ומכאן למדו ישראל כיצד להתייחס למציאות הרע ולהבין שתכליתו היא הצמחת הטוב, וכגודל הרע ותוקפו כן גודל הטוב שיצמח ממנו לאחר מכן. וזוהי עצת ה' העליונה והנעלמת, שאין כל ברייה יכולה להשיגה, כיצד הוא מצמיח את הטוב דרך הפכו הגמור, ופעמים שמעביר אור גדול דרך קשיים רבים ועצומים. וכל הרע העולמי, עם כל מפלצתיותו, יענה אמן בעל כורחו, כשיוברר שכל מהלכיו הרעים, אף שהוא ביקש לבולענו, באמת ה' יתברך ניהלם בסתר עליון למען בית ישראל, להטיבם באחריתם ולהביאם אל שלמות גדולתם וגאולתם. ועל דבר זה כתב הרמח"ל דברים חזקים וחשובים מאוד, וזו לשונו (דעת תבונות פסקה קמו ופסקה מ):
"ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם. אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו. אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם… וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב – אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה, א), "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין…
"כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכחו לעשות… ובסוף הכל – כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכחו הגדול".
ועל יסוד זה צריך כל אחד מישראל לחזק לבבו, ובייחוד בעת צרה וכאב, לדעת שלעולם אין אנו עזובים, וכל מה שהקב"ה מגלגל על עמו ישראל אינו אלא עצה עמוקה ופנימית לזמן טוב לעמו, שעדיין אינו יכול להתגלות לעולם, וצריך הכשרה והכנה, ועל כן הכאב והצרה מכשירים את האומה לגדול ולצמוח ולגלות קומה חדשה. בפרט בארץ ישראל, מלמד הזוהר (ריש פרשת נח), שה' אינו מסיר השגחתו ממנה לעולם.
לכן צריך לקוות ולצפות לישועת ה', לשים ביטחוננו בו יתברך, להתקרב אליו בתשובה מאהבה, בתורה ומעשים טובים ולהתאחד כולנו יחדיו. ויש לדעת שאחדות ישראל היא עצמה מסבבת השראת שכינה אדירה, המגבירה כוח ישראל על צריו וממשיכה ישועה גדולה ממרומים. כך מלמדים חכמים, שבשעה ש"אגודתו על ארץ יסדה", דהיינו שעם ישראל מאוחדים, אז ה' "בונה בשמים מעליותיו", דהיינו ממשיך שפע עצום ממרומים.
שנזכה לבטוח בה' בכל לב, ובמהרה יראו עינינו בתשועת ה' השלמה על עמו ונחלתו, אמן!
