בְּצֶלֶם אֱ־לֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם

או: קשה לנו, בינתיים

1.

שני רגעים קטנים-גדולים של ניצחון:

• איש החינוך הרב שמואל טובול מצרפת החליט שלא רק בארץ צריך להיות יותר אחים. גם יהודי התפוצות ויהודי ישראל צריכים להתקרב יותר. זכיתי להשתתף אתמול בזום מיוחד שבו הוא השיק פרויקט של 'בתי ספר תאומים'. כבר עכשיו יותר מ־15 בתי ספר בצרפת התלהבו להתחבר לבתי ספר בארץ, גם בעוטף. וכך בית ספר בפריז יאמץ בית ספר בנתיבות, למשל. הם ישלחו חבילות, ילמדו ביחד, יתפללו זה עבור זה, יארגנו ביקור בישראל ופשוט יהיו בקשר. אחים. הרב טובול סיים את הערב במשפט הבא: "החמאס עוד לא יודע כמה הוא הולך לאחד אותנו".
• ואז הגעתי למלון ורט בירושלים, שם נמצאים כעת יותר מ־200 אנשי שדרות. חלקם גרים מול תחנת המשטרה של שדרות, חלקם ראו את הדברים הקשים ביותר שאפשר לראות. בסוף ההרצאה שלי כמה מהם התיישבו בצד, לישיבת חמ"ל, בניהולה של תושבת העיר אורנה דידי. היא שאלה כל אחד לאיזו ועדה הוא מצטרף. בתוך שניות הוקמה ועדת חינוך לגיל הרך, ועדת נוער, ועדת כביסה, ועדת חוסן… כל אחד אמר במה הוא טוב ומה הוא יכול לתת. ביקשתי לצלם אותם מהצד. הם הסכימו, אבל אחרי שנייה ביקשו שאצלם שוב. "חשוב מאוד שתצלמי אותנו מחייכים", אמרה אורנה.

2.

הדמעות מגיעות לא דווקא ברגעים הכי עצובים. בימים האחרונים פגשתי את מפוני שדרות, אשקלון ומושבי העוטף במלונות רמדה, הרברט סמואל, כפר המכבייה וּוֶרט, את מפוני המושב יכיני במלון דן וגם את מפוני היישוב שלומית שנמצאים בבית הספר שדה כפר עציון.

היישוב איבד ארבעה מתושביו שיצאו להגן על היישוב הסמוך פרי גן, ושני תושבים עדיין פצועים, מאושפזים. סיפורי גבורה שצריך לספר.

ובסוף המפגש עם הילדים ובני הנוער של שלומית, במבנה הזמני שבו הם לומדים כעת, ניגשו אליי שלוש בנות עם בקשה: לצלם סרטון ברכה ל'הכתרה' (אירוע פורים השנתי, הגדול והחגיגי במגזר הדתי).

ואו. "וְנַהֲפוֹךְ הוּא", אמרתי להן. זה הרי המסר של פורים, החג שבו מציינים את נס ההצלה של העם היהודי. "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם… לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר", כך כתוב במגילת אסתר.

ואני לא יכולה לתאר כמה אמונה מרגשת ותקווה והיאחזות בחיים ומתיקות נעורים היו בבקשה הזו, של נערות מיישוב פצוע, שנאלצו לעזוב את ביתן, ושבאמצע המלחמה, בחודש חשוון, מכינות סרטון למסיבה של חודש אדר.

3.

כתבתי לי ארבע נקודות מהיממה האחרונה, רק שלא אשכח אחר כך:

* מור שקורי. הדודה שלה תפסה אותי והראתה לי איך בגוגל לא כתוב עליה כלום. "תכתבי על מור שקורי, בת 29, שוטרת בתחנת שדרות, איזו מקסימה ומסורה הייתה". אז הנה אני כותבת, דודה. לא יודעת איך נכתוב על כולם.

* המושב הקטן יכיני איבד שבעה מבניו. מישהו שמע על גבורתם? מישהו ישמע? נפגשנו במלון דן. הם משחזרים את הפרטים הבלתי־נתפסים. איך המחבלים דהרו ישר לבית של הרבש"ץ, שלא היה בבית. איך השם של קבוצת הווטסאפ של היישוב השתנה מ'בית וקהילה' ל'יכיני חירום'. מתי יחזור כבר השם 'בית וקהילה'?

* זום לנשות המשרתים ברבנות הצבאית. הן חוששות איך הבעלים יחזרו ממשימת הזיהוי הקשה והקדושה שנמשכת מסביב לשעון, גם בשבת. הרי יש עדיין גופות שלא זוהו, והמשפחות מגיעות יום יום, לשאול. הן אמרו לי שחמאס ניסה לחלל צלם אנוש, והבעלים שלהן מנסים לקדש צלם אנוש. מנסים לתת לכל אחד כבוד אחרון, חסד של אמת. והן שאלו אם יודעים דיי על השליחות הזו, ואם אפשר להזכירה יותר.

* זום לדוברי אנגלית בחו"ל. מיליוני יהודים בעולם קמים בימים אלה כל בוקר במחשבה: אני יהודי. ואז במחשבה: מה אני יכול לעשות למען ישראל? כל כך חבל שאלה הנסיבות. הם אמרו לי שלדעתם זו שעת כושר להצתת ניצוץ של זהות אצל מיליוני אחים ואחיות שלנו. ועוד הם שאלו: האם אנחנו בישראל יודעים מספיק כמה אכפת להם?

זו רשימה חלקית. אולי לא סתם אומרים בתפילה "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם". הוא בוודאי יודע על כל דבר, קטן וגדול, שכל אחד ואחת עושים בימים אלה, בארץ ובעולם.

4.

תסתכלו על המסמך הזה. שבת עם תושבי שדרות במלון ורט בירושלים.

התרגשתי כל כך לראות את הלו"ז שהנוער של שדרות הכין לשבת. רק לחשוב איך נראתה השבת שלהם לפני שבועיים, מה הם עברו מאז, וכמה חשוב להם להרים את הראש, ביחד, עכשיו.

עם כל הכבוד להרצאה שלנו, שיא השבת היה כמובן עמרם אברג'ל, 'חתן תורה' שלא עלה לתורה בשמחת תורה והשלים זאת כעת. ואחריו – כל הילדים עלו יחד לתורה בעליית 'כל הנערים' של שמחת תורה. הציבור זרק עליהם סוכריות בדמעות של התרגשות, באיחור של שבועיים, בליווי תפילות נרגשות על החטופים, הפצועים, המערכה כולה.

ראיתי מול העיניים את כל המילים הגדולות של התקופה – חוסן, יציבות, משמעות, קהילה, בנייה. פגשנו אנשים יקרים שאין להם שום לו"ז מתוכנן למתי הם יחזרו הביתה, אבל בשיא הבלגן יש להם לו"ז כזה לשבת.

5.

חברה מחו"ל הופתעה מכמות תומכי ישראל שמגיעים לאירועים ולעצרות שהיא מארגנת בימים אלו. היא אמרה לי שלדעתה הפעם העולם מתנהג אחרת כי אנשים מבינים שאם שדרות נפגעת, גם ניו יורק תיפגע. כי הפעם זה חוזר לבסיס של הבסיס, לבראשית של הקיום שלנו. לנקודת ההתחלה של העולם.

הרי בדיוק בפרשת בראשית קראנו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ… וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ־לֹקִים בָּרָא אֹתוֹ".

ובשבת בפרשת נח שוב קראנו: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

זה לא מסובך, זה פשוט מאוד: יש מי שרוצח וטובח וחוטף ומתעלל, ויש מי ששומר על צלם אלוקים ולא מחלל אותו. אור מול חושך, טוב מול רע.

ואז קיבלתי את ההודעה הזו, שמספרת את כל הסיפור:

"אני פסיכולוג שיושב עם אנשי זק"א והרבנות הצבאית. ישבתי כעת עם בחור שכבר כמעט שבועיים עוסק בזיהוי חללים, עוסק בזוועות עולם, עובד מסביב לשעון, 24/7, מדי פעם הולך לישון כמה שעות בשק שינה על הרצפה. שאלתי אותו: 'מה מחזיק אותך?' והוא ענה לי בדמעות:

'החמאס רצו להפוך שמות למספרים. אני מנסה להפוך מספרים לשמות'".

6.

אנחנו מוצפים עצות וטיפים, אבל תקשיבו למה ששמעתי בזום עם הילה גונן, מנהלת מרכז החוסן של שדרות:

"מה משמעות המילים המפורסמות שהקוסמים אומרים, 'אברא קדברא'? אני אברא את מה שאני אדבר. הדיבור שלי בורא מציאות. משפט כמו 'אין לי כוח, אני גמורה, אני מפורקת' – בורא מציאות כזאת, ובאמת תהיי גמורה ומפורקת. אבל משפט כמו 'קשה לי וכואב לי אבל אני מסוגלת ויכולה' – יברא מציאות טובה יותר.

לכן צריך תמיד להוסיף מילים של זמן. לקחת את המשפט 'קשה לי מאוד' ולהגיד: 'קשה לי מאוד כרגע'. 'עוד לא התאוששתי – עדיין'. 'עצוב לי – בינתיים'. זה מזכיר לך שהמצב זמני".

אז קשה לנו, בינתיים. תודה הילה. בשורות טובות.