המראות האיומים, הקולות והתמונות הקשות מנשוא שאנו חווים בשבועיים האחרונים חודרים ומחלחלים לכל פינה. מדינת ישראל במלחמה, ועם ישראל מתמודד עם אחד האירועים הקשים שידע. בתוך המציאות הכאוטית אנחנו משתדלים להמשיך בחיי השגרה ומבקשים להעניק למשפחתנו תחושה של יציבות ואיזון. אבל איך עושים את זה? איך מצליחים לתפקד כראוי ולשמור על הנפש שלנו ושל ילדינו?
שוחחנו עם שתי מטפלות רגשיות, שירה צוריאל-דה ווכט, פסיכולוגית קלינית, ואילה בן אליעזר, מטפלת רגשית וזוגית.
שירה צוריאל-דה ווכט: "ילדים בדרך כלל מדמיינים את מה שהם שומעים שקורה, והמציאות שהם מדמיינים לפעמים גרועה יותר מלראות אותה באופן מוחשי. אם אנחנו רוצים שייחקקו להם זיכרונות טובים בראש, חשוב להראות להם דווקא את הסרטונים המחזקים, כי בסוף זה הרושם שיישאר בהם: נכון, נכנסנו למלחמה, אבל יש לנו צבא חזק, המורל גבוה, ואנחנו מרימים דגלי ישראל ורוצים לנצח"
לשים דגש על העוז והגבורה
איך נכון לדבר עם הילדים על המצב?
"כאשר נותנים לילדים מידע על המתרחש, צריך להתחשב בגיל שלהם, כי לא כל דבר כולם יכולים לשמוע ולדעת ולא לכל דבר כולם יכולים להיחשף", אומרת שירה צוריאל-דה ווכט. "בנוגע לילדים הקטנים, יש לנו יותר שליטה הורית במידע שהם נחשפים אליו. צריך לספר להם על מה שקורה, כי גם ילדים קטנים שומעים מידע וחווים את המציאות, אבל צריך לשתף במידע טכני, לא לרדת לפרטי פרטים ובטח לא לשתף בסיפורי זוועות.
"הילדים שלנו לצערנו מורגלים לשמוע סיפורים קשים על ההיסטוריה של עם ישראל ועל כל מה שהעם שלנו עבר. מבחינתם זה חלק מההיסטוריה ומהמסע של עם ישראל. הם שמעו סיפורים מזעזעים על פרעה, שזרק ילדים קטנים ליאור ורחץ בדמם, על חנה ושבעת בניה וכדומה, אבל עכשיו זה קורה בפועל, וזה כמובן הרבה יותר קשה ומפחיד.
"לכן אנחנו צריכים לסנן ולברור את מה שאנחנו אומרים. לא לתאר את הדברים בתיאורים גרפיים, אבל אפשר בהחלט להגיד שהרבה אנשים נרצחו. צריך להגיד שיש מתים, פצועים וחטופים, כי אלו הם עיקרי הדברים, ואם הם לא ישמעו את זה מאבא ואימא, הם ישמעו את זה ממישהו אחר".
שירה מבהירה כי בכל גיל הדגש צריך להיות על העוז והגבורה: "גם לילד בן שלוש אפשר להגיד שיש מלחמה, שיש אויבים שרוצים לעשות דברים רעים לעם שלנו, אבל חשוב להוסיף שיש לנו צבא חזק שנלחם בהם". היא מציינת את האבות, את הדודים ואת האחים שגויסו למילואים או משרתים בצבא: "אפשר לומר לילד שכולם הולכים להילחם ביחד, ואנחנו ננצח; לספר להם על היחד שלנו, על הכוח שלנו.
"ברור שילדים לא צריכים להיחשף לסרטונים ולחדשות, אבל אם יש ברשת סרטונים של חיילים ששרים במורל גבוה, שיירות של ג'יפים וטנקים שאזרחים נותנים להם אוכל, דברים שמעלים את המורל, בהחלט אפשר וכדאי להראות אותם לילדים, כי ילדים צריכים לראות את המציאות גם ויזואלית.
"ילדים בדרך כלל מדמיינים את מה שהם שומעים שקורה, והמציאות שהם מדמיינים לפעמים גרועה יותר מלראות אותה באופן מוחשי. אם אנחנו רוצים שייחקקו להם זיכרונות טובים בראש, חשוב להראות להם דווקא את הסרטונים המחזקים, כי בסוף זה הרושם שיישאר בהם: נכון, נכנסנו למלחמה, אבל יש לנו צבא חזק, המורל גבוה, ואנחנו מרימים דגלי ישראל ורוצים לנצח".
שירה צוריאל-דה ווכט: "גם לילדים קטנים יותר אפשר להגיד שמפחדים ודואגים. צריך להגיד את זה במילים, כי רגשות שלא מבטאים אותם הופכים לחרדה, ואילו עם רגשות ששמים על השולחן אפשר להתמודד. אם לא נדבר על הפחד ועל הקושי, הם יגדלו, אבל כשהם מדוברים אנחנו מעבדים אותם ויכולים להתמודד איתם"
מה עם הילדים הגדולים, המתבגרים? איך מדברים איתם?
"לילדים הגדולים יש בדרך כלל טלפון נייד משלהם, והם חשופים לרשתות החברתיות. אנחנו לא יודעים במה בדיוק הם צופים, ובכל זאת עלינו לחזור ולבקש מהם שלא לצפות בסרטונים שרצים ברשת. אלו סרטוני זוועות ממש, תמונות קשות שנצרבות בתודעה, ולכן בעיקר מול המתבגרים חשוב לנסות ולשמור עליהם עד כמה שאפשר".
שירה מסבירה שחשוב לדבר איתם על הדברים שקורים ולא לפחד לחשוף את הרגשות. "יש הרבה פחד, חוסר ודאות ועצב גדול, וצריך לבטא את הרגשות הללו ולדבר. אם לילדים קשה לבטא את מה שהם מרגישים, ההורים יכולים להראות דוגמה אישית ולהגיד שהם מפחדים, שהם לא יודעים מה יהיה.
"גם לילדים קטנים יותר אפשר להגיד שמפחדים ודואגים. צריך להגיד את זה במילים, כי רגשות שלא מבטאים אותם הופכים לחרדה, ואילו עם רגשות ששמים על השולחן אפשר להתמודד. אם לא נדבר על הפחד ועל הקושי, הם יגדלו, אבל כשהם מדוברים אנחנו מעבדים אותם ויכולים להתמודד איתם".
הילדים נמצאים בבית כעת; לא ברור לכמה זמן. איך מתכוננים לזה?
"זה דומה מאוד למה שהיה בסגרי הקורונה. אם ההורים לא עובדים ונמצאים בבית, בהחלט אפשר לנצל את הזמן הזה לזמן איכות עם הילדים: לשחק איתם, לבשל, לאפות עוגיות, לעשות הפרשת חלה".
שירה מדגישה את החשיבות שבהענקת תחושת השפעה חיובית לילדים: "דרך עשייה חיובית למען אחרים הילדים מרגישים שהם יכולים להשפיע על המציאות לחיוב. לדוגמה, אני יושבת ואומרת עם הילדים תהלים ואנחנו מתפללים יחד תפילת שחרית. אתמול קניתי קמח כדי שהבת שלי תכין בצק ונעשה יחד הפרשת חלה.
"אפשר לנצל את הזמן המשותף הזה כדי לעשות טוב, וזה גם נותן לילדים תחושה שיש להם השפעה בתוך התופת הזאת שקורית סביבנו. אנחנו יכולים לעשות כל מיני דברים טובים, כמו לכתוב מכתבים לחיילים, להכין חבילות וציורים, לעשות דברים שמגדילים את הטוב ואת היחד. זה נותן לילדים גם מידה מסוימת של שליטה, תחושה שהם יכולים להשפיע באמצעות הטוב שהם עושים".
מה קורה כשהורה חווה עומס רגשי ואינו מסוגל להפעיל את הילדים או לשדר אמונה וביטחון?
"גם זה בסדר", היא אומרת. "אי אפשר לשדר משהו שלא קיים. אם הורה פנוי ויש לו זמן, זה כמובן מבורך. אפשר גם לעשות משהו קטן שלא דורש הרבה זמן, וזה עדיין יהיה משמעותי. כולנו חווים מצוקה גדולה מאוד גם אם אנחנו רק צופים מהצד, ולכן אין על מה להרגיש אשמים. אנחנו אומנם הורים, אבל אנחנו גם חלק מעם ישראל, שחווה קושי אדיר, ולכן גם אם הילדים ישבו בבית בחוסר מעש או יצפו במסכים, זה בסדר", היא מדגישה.
"תמיד יש אידיאל לשאוף אליו, אבל חייבים להתחשב ביכולות. אם אפשר לשחק עם הילדים ולעשות איתם דברים, זה נפלא. אם לא מגיעים לזה, הכול בסדר. הילדים יחוו שאבא ואימא אנושיים, כי קורה פה משהו מאוד גדול שעובר גם על ההורים, והם לא פנויים כרגע להיות איתי.
"בשום פנים ואופן הורים לא צריכים להרגיש אשמים כי עכשיו הילדים בבית ואנחנו צריכים לשעשע אותם. המצב הזה לא היה צפוי, אנחנו אחרי חופש של חגים, ולפניו היה החופש הגדול, אז כל אחד יעשה מה שהוא יכול, ואם הוא לא יכול, זה הכי בסדר בעולם".
אילה בן אליעזר: "הבוקר הושבתי את כל הילדים הקטנים ואמרתי להם: יאללה, עושים ציורים לחיילים. בהתחלה הם לא זרמו, אבל אחר כך הם נכנסו לזה, ואז אחד אמר: בואו ניתן להם סידורים, והשני הציע: בואו נעשה להם תפילה"
מה אומרים לילד ששואל איך ה' אפשר לאסון כזה לקרות לנו?
"אפשר להגיד שקרה פה משהו לא מובן ולא מוסבר, שהוא מעל הטבע. הקדוש ברוך הוא מוביל פה מהלך שאנחנו רואים רק את ההתחלה שלו, אבל לא רואים את הסוף".
שירה מסכימה שהמצב מעורר המון שאלות: איך זה יכול להיות? איפה היה צה"ל? "ילדים גדולים מבינים שהיה פה מחדל, אבל גם על זה אפשר להתבונן ולהסביר במבט אמוני שקרה פה משהו שהוא מעל לטעם ודעת, ואנחנו מתפללים שגם הניצחון שלנו יהיה מעל הטבע, מעל לטעם ודעת. אנחנו לא מבינים את המהלך הזה, אבל אנחנו דבקים בקדוש ברוך הוא וסומכים עליו. זה התחיל כפלא וגם יסתיים כפלא".
שירה מסבירה שגם לצד הפיזי יש חשיבות גדולה: "ילדים צריכים להרגיש את הביטחון באופן פיזי. צריך לתת תחושה של ביטחון על ידי פעולות פיזיות: להקפיד שהדלתות יהיו נעולות; אם יש ממ"ד, לוודא שהוא תקין, ולעשות פעולות שגם הילדים ידעו שעושים אותן. אנחנו חיים בעולם החומר, ואנחנו צריכים להרגיש את הביטחון גם בפועל. כשלאדם יש פלדלת והיא נעולה היטב הוא מרגיש בטוח יותר. גם ילד צריך להרגיש שהבית שלו הוא מקום בטוח.
"נוסף על כך כדאי לומר אמירות מחזקות: ה' שומר עלינו, בואו נגיד קריאת שמע על המיטה וניתן צדקה. אפשר לשאת ספר תהלים. אלו דברים שנותנים תחושה של ביטחון פנימי".
איך נסיח את הדעת מהמצב, מהחדשות?
"אני לא חושבת שאפשר להסיח את הדעת, ואני גם לא חושבת שזה נכון. צריך להיות במצב של נשיאת הפכים, כי אי אפשר לברוח ממה שקורה פה. גם לא צריך. אנחנו נושאים הפכים כי אנחנו מבינים שאנחנו חיים כרגע בתוך מציאות קשה מאוד, ועם זה אנחנו מקדשים את החיים, בוחרים בחיים ובוחרים להתמקד בטוב. אפשר לספר לילדים סיפורים על עם ישראל ועל כמה שהוא עוזר ונרתם ומתגייס, עם זה שאנחנו כואבים, עצובים ומזועזעים.
"לצד הצער והזעזוע העמוק אנחנו בוחרים בחיים, וזה בסדר גם לצחוק או לעשות משהו כיפי, לא כדי להסיח את הדעת אלא מתוקף היכולת לשאת הפכים".
זקוקים לעוצמה
"חשוב מאוד שההורה ימצא את המרכז של עצמו", פותחת אילה בן אליעזר. "ילד קולט את מה שההורה עובר גם בלי מילים. כמו בכל אתגר אחר שעומד בפנינו ההורים, תמיד מרכז העבודה ומרכז הכובד של ההשפעה על הילדים נמצא על הציר הפנימי שההורים מצליחים להתוות. לכן לפני שאנחנו מדברים איתם צריך למצוא ציר פנימי שיכול להיות במצב של נפרדות מהחדשות, מקום שעוסק בטוב ובאמונה, שגם אם חלילה מקבלים ידיעות קשות יש בו מקום לתגובה רגשית ולעיבוד הרגש, כי חשוב לתת מקום למה שמרגישים, אבל לא לאבד את האפשרות לפעול במציאות".
איך, אם בכלל, חושפים את הילדים למה שקורה?
"חשוב לחשוף את הילדים רק למידע מותאם. כשילד שואל שאלה, כדאי תמיד להתחיל את התשובה בטוב: צה"ל כבר תקף יעדים והשתלט על רוב המחבלים. כמובן, עלינו לומר שיש גם שבויים והרוגים ולא לתת תמונה לא מציאותית".
אילה מסבירה שחשוב תמיד להסביר דברים בגובה העיניים ולענות תשובות פשוטות על שאלות מורכבות. "כמו כן כדאי להקפיד לחבר את האמונה בבורא עולם ולומר שגם כשקורים דברים קשים מאוד הקב"ה שומר עלינו, ובכל מצב הקב"ה נמצא איתנו ומנהל את כל מה שקורה, ואנחנו מאמינים שיקרה לנו נס".
היא מספרת שכששוחחה עם ילדיה, בני חמש ושמונה, ושאלה אותם מה הם יודעים על המלחמה, הילדים דיברו רק על גבורת צה"ל: צה"ל שחרר שישים אנשים מחדר האוכל של בארי, צה"ל נלחם במחבלים. "ראיתי כמה הם זקוקים לעוצמה הזאת", היא אומרת.
"אין צורך לשתף במידע שילד לא מבקש לדעת. המידע שאנחנו נותנים להם צריך להיות בתגובה על שאלה. עלינו לענות לפי השאלות של הילדים, ולא צריך לדובב את הילד בכוח. אם ילד שואל, סימן שמשהו מטריד אותו. כמובן, אם רואים שילד מסתגר, חרד, עצוב, יש לפנות אליו ולנסות להבין מה קורה איתו, כי יש ילדים מסוגרים שמתקשים בביטוי רגשי".
איך כדאי לנהל את היום-יום במציאות של חוסר ודאות?
"חשוב מאוד, וזה גם יעזור לנו ההורים וייתן לנו שקט, להחליט על סדר יום גם במצב הזה. כדאי לייחד זמן שבו המשפחה עסוקה בדברים טובים, כמו לאפות עוגיות לשכנים, לצייר ציורים לחיילים, להתפלל. מומלץ לכתוב פסוקים מחזקים ולתלות בבית. זה גם יחזיר לנו את תחושת השליטה על המצב, כי חוסר האונים וחוסר השליטה הם תחושות קשות מאוד, והפעולות האלה אולי קטנות אבל משמעותיות באנרגייה שהן מייצרות, ומעבר לאמונה הן גם מחזירות את תחושת השליטה".
אילה מדגישה שכאשר אנו חשים מצוקה של ממש, חיוני לשתף ולבקש עזרה: "חשוב לשתף את הילדים שיתוף מותאם להם שעכשיו קשה לנו, לתת לרגש מילים וביטוי, וגם לדעת לבקש עזרה מהחברים הקרובים, מהשכנים, מהמשפחה. יש כעת לכולם המון רצון טוב ונכונות להושיט יד, וכדאי להשתמש בכל מעגלי התמיכה אפשריים. אנחנו לא לבד.
"אפשר גם להפוך את הילדים לכוח של עזרה. עלינו להאמין לעצמנו שמה שאנחנו מרגישים כרגע הוא אמיתי. לפעמים הורה לא יכול, וצריך להאמין לעצמנו שכרגע אנחנו לא יכולים ועם זאת אנחנו עדיין נשארים הורים טובים. עלינו לתת לעצמנו מרחב לסלוח לעצמנו, כי ברגע שיש מרחב פנימי בטוח, אפשר להביא את המרחב הזה גם החוצה לילדים".
היא מזכירה שעשייה פשוטה עוזרת גם נגד חרדות: "גם כשחווים קושי ודאגה גדולים, לפעמים מספיק לקום ולהכין משהו לאכול כדי להרגיש טוב יותר. הבוקר הושבתי את כל הילדים הקטנים ואמרתי להם: יאללה, עושים ציורים לחיילים", היא מחייכת. "בהתחלה הם לא זרמו, אבל אחר כך הם נכנסו לזה, ואז אחד אמר: בואו ניתן להם סידורים, והשני הציע: בואו נעשה להם תפילה.
"ילדים שאוהבים לאפות ולבשל, שיעשו זאת בשביל המשפחה או בשביל השכנים והחיילים. בכלל, חשוב לעשות דברים קטנים למען אחרים, להתעסק בכל מה שהוא לא רק אני. כשזה רק אני בתוך עצמי, חוסר האונים משתלט, אבל כשיש לי משמעות, כוח לעשות משהו בעצמי, לדעת שאני יכולה לפעול למען אחרים, גדלים המרחב, תחושת השליטה ותחושת המשמעות".
אנחנו אנשים מאמינים, והמצב הזה מעלה הרבה שאלות של אמונה. מה עונים עליהן?
"אנחנו יכולים לחבק, להגיד שהקדוש ברוך הוא לעולם אינו עוזב אותנו, גם כשאנחנו לא מבינים את החשבונות הא-לוהיים, ושאנחנו יודעים שבעולם הזה יש רע וטוב, ותמיד הטוב מנצח, גם אם זה לוקח זמן.
"הקדוש ברוך הוא לא עוזב אותנו לשנייה; גם במקום הכי רע וגם במקום הכי טוב הוא תמיד איתנו. אנחנו אולי לא יכולים להבין חשבונות שמיים, אבל אנחנו יכולים להתחזק באמונה, וככל שנהיה יותר חזקים מבפנים תקטן היכולת של הרע לפגוע בנו".
[מסגרת]
טיפים קטנים של אילה בן אליעזר:
- לשמור על מרחב רגשי בטוח ככל האפשר (ריחוק ממסכים, השמעת מסרים מרגיעים, תשובות שמתחילות בטוב, עבודה עצמית של ההורה בתפילה ובשיח)
- לאפשר לילדים להביע את עצמם לפי גילם; ילד זקוק לאישור שכל מה שהוא מרגיש נורמלי וטבעי .
- לנסות ככל האפשר לארגן סדר יום בבית שכולל משימות קטנות ובנות ביצוע. כדאי לכלול זמן ללמידה, זמן למשחק, זמן לעשייה חיובית וכמובן זמן לתפילה.
- לזכור שהילדים ביסודם רואים טוב ומאמינים בטוב; הם רק מחכים לאישור על כך מאיתנו.
- אם אפשר, בארוחה משפחתית כדאי לדבר על קבלה טובה או משהו טוב שכל אחד מבני המשפחה יכול לעשות. כמובן, חשוב שגם ההורים ישתתפו.
- האמון של כולנו עומד במבחן גדול וכואב. היכולת שלנו להיות משפיעים, בראש ובראשונה על ילדינו, היא הכלי והמתנה הטובה ביותר למציאת ביטחון ואמונה גם בתוכנו.
- חיבוק, חיבוק, חיבוק: תמיד חשוב, אבל בטח עכשיו. לא לשכוח להעניק במהלך היום חום, אהבה וחיבוק, שנותנים הרבה ביטחון ותחושת קיום טובה.
