רשות הדיבור- נח

קדושת המילואים

יהושע אודרברג

 

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שָׁם

שֶׁאֵין בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

אַתָּה מוּכָן לַחֲטֹף כַּדּוּר,

לַעֲשׂוֹת מִסְפֶּרֶת,

לְהַעֲבִיר מִשְׁמֶרֶת,

וּבְמוֹטִיבַצְיָה לִהְיוֹת חָדוּר.

 

וְעִם כָּל הַשָּׁנִים,

עִם מִגְוַן חֲבֵרִים,

דָּתִיִּים,

אוֹ לְאֻמִּיִּים

עִם הֶסְדֵּרִים

וְכָאֵלֶּה שֶׁמִּשְׁתַּמְּטִים.

 

עִם כָּל הַכּוֹלֵל

יֵשׁ הַרְגָּשָׁה

שֶׁרַק בַּצָּבָא

אֵלּוּ הָאֲמִתִּיִּים.

 

 

דודי ירד לגנו

נעם חכים

דודי ירד לגנו ללקוט שושנים

האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו

אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?

שחולת אהבה אני.

 

את בניי הקרבתי על מזבח הארץ הזאת

את טובי בחוריי מסרתי על קדושתה

 

הלא למשמע אוזן דאבה נפשי

בחוריי ובתולותיי נפלו ביד צר

 

אני בת ישראל הכאובה, השסועה, אצעק ולא אחשה:

"בת בבל השדודה אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע".

כשם שניפצת את שלי, אשרי שישלם לך את גמולך.

אבקשהו ואמצאהו, מטובי בניי ולוחמיי אמצאהו!

"אל נקמות ה' אל נקמות הופיע".

 

רחמים

רעותא

 

וְהִנֵּה הַשֵּׁמוֹת וְהַתְּמוּנוֹת

מֵאֲחוֹרֵי הַמִּסְפָּרִים

חַרְבוֹת בַּרְזֶל

נִנְעָצוֹת בְּלֵב הָאֻמָּה.

אוֹצָרוֹת וּלְבָבוֹת נִטְמָנִים.

 

בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה נִטְבְּחוּ

לְלֹא רַחֵם

מַטַּף וְעַד זָקֵן

וְחַיָּלִים גִּבּוֹרִים

 

כְּבָר אֵין דְּמָעוֹת

אָז גַּם הַשָּׁמַיִם בּוֹכִים.

 

ה' יִתְבָּרֵךְ

רַחֵם עָלֵינוּ

אַב הָרַחֲמִים.

הִנֵּה כָּל הַשַּׁיָּרוֹת

הָעֲמוּסוֹת חֶסֶד וְכָל טוּב

מְעִידוֹת:

חָזַרְנוּ לִהְיוֹת אַחִים.

 

הספדו של משורר

אלישוב הר שלום

 

סִלְחִי לִי, הָעִבְרִית

אַךְ לֹא מָצָאתִי בָּךְ דָּבָר

לֹא מִלָּה, לֹא אוֹת, לֹא נִקּוּד

 

בְּפִגְיוֹן קֻלְמוֹס סִמַּנְתִּי אִיקְס יָתוֹם, שָׁחֹר מִשְּׁחוֹר

עַל שַׂקִּיּוֹת לְבָנֹת אֲרוּזוֹת הַדֵּק הֵיטֵב הַדֵּק

אַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלוֹשׁ, אַחַת וָאֶלֶף

יוֹם אַחַר יוֹם

 

יָקוּם אב"י

וִיחַדֵּשׁ לָנוּ מִלִּים לְזוֹ הַתֹּפֶת

 

צוֹעֵד אֲנִי אֱלֵי קְרָב

בֵּין אֲבַק הַשְּׂרֵפָה לִפְסוּקֵי הַתְּפִלָּה

אֶת הַמִּקְצָב קוֹבְעִים כְּלֵי הַמִּלְחָמָה

לֹא בַּיִת לֹא פִּזְמוֹן

 

עוֹד אָבִיא לָךְ

שִׁיר נִצָּחוֹן וּנְקָמָה

 

נכתבי בפאתי כפר עזה תשפ"ד

 

יומן מלחמה ראשון

אברהם כהן

 

שַׁבָּת בַּבֹּקֶר, תִּתְעוֹרֵר

הַמָּשִׁיחַ בַּפֶּתַח וְהַחֲמוֹר נוֹעֵר

אוֹ שֶׁיֵּשׁ פִּרְצָה בַּגָּדֵר וְחַמַאס נוֹהֵר

בֹּקֶר טוֹב הַשָּׁעָה שֶׁבַע

הוֹלֵךְ לִהְיוֹת פִּיצוּץ בִּמְסִבַּת הַטֶּבַע

 

אַתָּה שָׁבוּי בְּעִיר מִקְלָט, בְּאִי-וַדָּאוּת

וְהוּא הִגִּיעַ לְעַזָּה בְּטָעוּת

חַי אוֹ מֵת, הוּא כְּבָר לֹא מְאוֹתֵת

יֵשׁ מִשְׁפָּחָה בַּבַּיִת שֶׁעוֹמֶדֶת לְהִתְמוֹטֵט

 

עַזָּה כַּמָּוֶת

וְאַתָּה מָלֵא בְּאַהֲבָה לָעָם

וּלְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְנֵית בְּדָם

תִּתְעוֹרֵר בֶּן אָדָם בִּתְפִלָּה לֶאֱ-לֹהִים

גַּם כְּשֶׁאַתָּה חֲסַר אוֹנִים

אֲפִלּוּ כְּשֶׁאַתָּה חֲסַר אוֹנִים

 

יוֹם רִאשׁוֹן

כְּמוֹ יוֹנָה גַּם אַתָּה רוֹצֶה לִישֹׁן

שֶׁאֱ-לֹהִים יָעִיר אוֹתִי מֵהַסִּיּוּט

כִּי הַדִּמְיוֹן גָּבַר עַל הַמְּצִיאוּת

וְאִי אֶפְשָׁר לָשִׂים אוֹתָהּ עַל מְיוּט

 

לֵיל שַׁבָּת

הָרַדְיוֹ דּוֹלֵק, זֶה הַגַּל הַשָּׁקֵט

שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעָרָה

אֲבָל הַסְּעָרָה הָאֲמִתִּית מִתְחוֹלֶלֶת בַּלֵּב

הַכְּאֵב כָּבֵד מִנְּשֹׁא

וּנְחַסֵּל בעז"ה בְּעַזָּה אֶת הָאוֹיֵב

 

מי יוכל לענות

אליה בן דוד

בעשרים ושניים בתשרי, בבוקר מוקדם,

יצאו בני בלייעל אלינו לענות ולשפוך דם,

ואין בהם חמלה על זקנים ולא על בנים ובנות,

ופחד סובב בחוצות, ממזרח שמש עד פנות,

מאיתנו נאלצו לסגת ואת בתינו לפנות,

יצאו לוחמים מביתם והותירו אלמנות,

ותינוק שואל איה אב, ומי יוכל לענות,

וקול קורא בעדת אל לפלל ולהתענות,

אולי יעירו רחמי אב את מה שנגזר לשנות,

אולי בצערנו יראה, יקבל זעקת לשונות,

האם קפץ באף רחמיו א-ל? האם שכח חנות?

 

להרים קרן ישראל

איתי אסמן

כמו מילואימניקים רבים בעם ישראל, גם אני הוקפצתי בשבת. מאז החלה המלחמה כמעט לא מצאתי זמן לכתוב. כרב במילואים אני נחשף דרך חבריי לכל הסריקות, לאיסוף החללים ולטיפול בהם, עבודת קודש אצילה של הרבנות הצבאית שמעטים מאוד מכירים. אך גויסתי עם הגדוד שלי לגדוד שנכנס ללחימה, ואני לא יכול להיכנס לצער וגם לא לבכות: אין זמן, וגם אסור. ללוחמים אמרתי שאסור לצפות בכל הסרטונים שמסתובבים ברשתות, זה חלק מהלוחמה הפסיכולוגית שחמאס מפעיל נגדנו. "זה כמו חמץ בפסח", הסברתי להם, "אפילו פירור אסור". תפקיד הלוחמים הוא להרים את קרן ישראל, להשמיד את האויב ולנצח במלחמה. את האבל, ההספדים והבכי נשמור ליום שאחרי המלחמה. אם לא נהיה חזקים עכשיו, חלילה עלולים להיות עוד הרוגים.

ברוך ה', לגדוד שלי לא היו שום בעיות לוגיסטיקה. היה כל הציוד הנדרש, וביום הגיוס פגשתי חיילים וקצינים שכבר השתחררו ורצו לתרום. רוח התנדבות גבוהה מאוד. אנשים רוצים לרסק את חמאס על הפשעים האלה, שנדמים כאילו נלקחו ממחנה השמדה בגרמניה. אחדות גדולה מאוד. הרעות מורגשת בלבבות. וגם הרוחניות גדולה מאוד.

ביום אחד חילקתי כמאה ציציות, ורוצים עוד, כמעט כל לוחם מבקש. קראתי לזה שכפ"ציצית, אמרתי להם שיש הגנה גשמית של נשק ושכפ"ץ, ויש הגנה רוחנית. עם ישראל מורכב מגוף ונשמה, וגם הנשמה זקוקה למזון שלה, ובמיוחד בזמן מלחמה בניין הרוח חשוב לא פחות מבניין הכוח. הלוחמים צמאים מאוד לדברי תורה, המסורתיים מבקשים שאעשה להם הדתה, וגם החילונים מקשיבים לשיעורים. ידועה האמירה המפורסמת "אין אתאיסטים בשוחות". זה נכון. גם מי שלא מתחבר לדת לא מפגין שום אנטי-דת; מבינים את הצורך של אנשים בחיזוק רוחני. הפלוגות יורדות בהדרגה ליישובים הנצורים, ואני אומר להם תפילה ודברי חיזוק לפני הקרב. אחד הקצינים החילונים ניגש אליי ואמר לי: "הרבף אני רוצה שתדבר גם עם המחלקה שלי". מבקשים הרבה ברכות.

אל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך, אני אומר לעצמי ומברך. מספר להם כמה הם צדיקים ושאני צריך לבקש ברכה מהם. לוחם אב לשבעה ילדים, מפקד שהתעקש להתחתן יום לפני שנכנס ללחימה, עוד לוחם שהילד שלו רק נולד. אנשים עזבו הכול בצד ובאו, למען הכלל. איזה עם מופלא. 300,000 מגויסים בתוך יום-יומיים, זה שיא שלא היה ולא יהיה בשום מדינה. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.

בשיחה אישית עם קצין הוא שח לי שהוא חושש בגלל עבירות שעשה בחייו. אמרתי לו את דברי רש"י על דברי כוהן משוח מלחמה שאומר לפני היציאה לקרב "אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם". המוסר כאן אינו של הפרט; אנחנו נלחמים למען כלל ישראל, וכך המבט צריך להיות. את כל החשבונות האישיים שמים בצד. צריכים עכשיו לעסוק רק בזכויותיהם של ישראל, וגם העורף צריך לעסוק בלימוד זכות על ישראל ובחיזוק הלוחמים ומשפחותיהם שבבית. ובעזרת ה' צה"ל ייקום את דם עבדיו השפוך ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

 

ליבה של אשת חייל

אורה

 

השקט הזה.

כמה שהוא קשה.

אני כאן, אבל הלב שלי לא.

ממש לא.

אני עושה הכול,

מבשלת, מכבסת,

מטפלת, מנקה.

הידיים רצות,

עובדות על אוטומט.

הלב לא כאן.

 

איפה הוא עכשיו?

ומה עובר עליו?

אולי באמצע מתקפת טילים

או בעיצומו של קרב?

 

אני רגילה תמיד

להתקשר

או לשלוח איזו הודעה,

אבל עכשיו…

מי בכלל יקרא אותה?

 

הרבה אנשים תומכים מסביב,

מחייכים,

מעריכים,

מנסים לעזור.

אבל לב מי יבין,

ליבה של אשת חייל בעת מלחמה.

 

חצי ממנה שם,

והיא בכלל כאן,

חצי ממנה באידיאל הגדול,

והיא בכביסות שכאן.

 

והחצי שכאן

חצי שמח

וחצי דואג.

חצי גאה

וחצי חושש.

 

ואז היא נזכרת

במראה שלו.

מתגבר,

מתאמץ ויוצא אל הקרב.

ובתוכה היא יודעת

עמוק-עמוק

שהרבה מהעוז שלו

נמצא כאן.

 

באישה המכבסת,

המתגברת,

ששולחת

מכאן

היישר אליו,

כוח מיוחד.

 

בדמעה של תפילה

שממסה כל מחיצה שברקיע.

אפילו כזאת של פלדה.

 

בחיוך עוצמתי

ששולחת היישר אליו

אל שדה הקרב.

והוא

בטוח

איכשהו

קולט אותו,

מתמלא עוז וגבורה

ומבין יותר למה ועל מה הוא נלחם.

 

והוא משם

שולח לה אור קטן

אל הלב ההומה והבוכה

וממלא אותו בשמחה ובגבורה.

 

ויחד הם נלחמים בחושך

ומרבים אור,

ויחד הם מנצחים את הרע

ומבינים גודלה של שליחות,

להיות שניהם חלק ממי

שמביאים את גאולתה של האומה.