עזבו רגע את עזה, כי המקום הזה באמת לא ייאמן. תביטו רגע ברשימת האזהרות הבלתי נתפסת שבעמוד הבא, ובאמת לא להאמין לאיזו רמת אטימות אנחנו מסוגלים להגיע. מה עוד היה צריך לקרות כדי שנבין שהרוע כאן על אדמות ארץ ישראל הוא משהו שלא ייעלם אם לא נילחם בו עד חורמה והוא רק ילך ויהיה מפלצתי יותר?
ועדיין שעות על שעות של דברת אולפנים הזויה על המחדלים, על פעולה קרקעית כן או לא ועד כמה נטבול רגלנו בחבל עזה. ואם כן, מתי ניסוג משם, כי חלילה להישאר שם. ולא להאמין שאנחנו אטומים כל כך.
אבל רגע עם עזה; מה לעזאזל אנחנו מדמיינים שיקרה ליישובי הצפון? כמה עוד ידיעות הדחקה על התחמשות חיזבאללה צריך כדי להבין שהסיפור שם ייגמר רע יותר ממה שכבר ראינו? הרי החבורה המרושעת שם אינה רכובה על טנדרים, מדובר בצבא בעל קצת יותר יכולות רוע.
באמת לא ברור למה אנחנו ממתינים, כדי שהם יחליטו מתי הם הורגים אותנו, ואז נשב ונעשה חישובים באולפן ונתלבט אם הם רצחו בנו די ונחליט שהגיעה העת להתגונן? רק להתגונן, כמובן, לא להשמיד איש, כדי שנצא צודקים בעיני כולם. אנחנו ממשיכים בזחיחות המעושה והפתטית של "הכול נעשה בשיקול דעת ובאחריות" ומראים לכולם שאנחנו יוצאים רק למלחמה 'צודקת'. איכס. חברים, הפוזה הזאת של השקולים בעלי הקול הרציני של יוצאי צבא אחראים כבר לא עובדת על אף אחד במזרח התיכון.
זה תמיד גדול יותר מכל החלומות שלנו. הפחדים הגדולים שלנו יכולים להפוך להתגשמות הדברים הכי גדולים שאיננו מעיזים לדמיין. אבל את ההסתערות הראשונה נהיה חייבים לעשות בעצמנו. משם נגלה עולם חדש שא-לוהים מתכנן
ברחנו מלבנון, ונחזור לשם על אפנו ועל חמתנו. ברחנו מעזה, ונחזור ליישב שם על אפנו ועל חמתנו.
איך יכול להיות שאפילו בן גביר וסמוטריץ' לא מביעים את הרצון הפשוט הזה, שכל העם מבין היטב ורק מחכה למנהיג אחד לרפואה שיתמלל לו במילים ויציב לו יעדים? איך מצאנו את עצמנו הופכים את נאום התמיכה של ביידן למהלך פוליטי ששוב כובל את ידינו?
עם לבדד ישכון – זאת אקסיומה. איש לא ייתן לנו ציון לשבח תוך כדי לחימה, אולי-אולי כשנסיים ויראו את הרוע מתאדה, אולי רק אז יגידו לנו סחתין עליכם, תודה שלא הקשבתם לנו. אבל עד אז זה יהיה כמו תמיד; בכל המלחמות היינו לבד, וגם בזאת נהיה לבד. לבד בגויים מול הרוע אבל בשם א-לוהים.
מוסר לגויים זה לא קורס באוניברסיטה וגם לא שיעור באורות, זאת מלחמה בפועל נגד הרוע.
ימים גדולים לישראל
מתוך התופת המטורפת של מלחמת העולם הראשונה והסיוטים הגדולים נולדו לישראל מהלכים שאף אחד מכל השואפים והפועלים לא חלם: הטורקים גורשו מארץ ישראל, בריטניה הצהירה את הצהרת בלפור, שמשמשת עד היום התשתית הדרמטית ביותר להכרת האומות במדינה היהודית, ובעטה לכאן את העלייה השלישית והרביעית, שיצרו את התפנית הגדולה ביישוב הישן בארץ ישראל.
למלחמת העולם השנייה קדמו הרבה מאוד רמזים כואבים, פרעות קשות ופוגרומים שתכליתם הייתה להדוף אותנו אל השלב הזה. אבל זה לא עבד, ואטמנו אוזניים ודיברנו בכל מיני תאוריות התבוללות שעזרו לנו לברוח מעצמנו, עד שהגיעה המלחמה, ובתוכה השואה האיומה, ואיפסה את כל הדברת. החלומות על מקלט מדיני כלשהו אי-שם, איפה שרק יתאפשר, הפכו באחת למציאות גדולה יותר ממה שדמיינו, ושלוש שנים לאחר מכן הייתה כאן מדינה.
הימים של מלחמת ששת הימים היו ימים של בעתה במדינה. בערים הגדולות חפרו קברים המוניים, הכנה למה שהולך להתרחש כאן באופן רציונלי. לאחר שישה ימים מצאנו את עצמנו על הר הבית. בכל פעם שמדברים על המלחמה הזאת פשוט לא מצליחים לעכל את גודל החלום שהתגשם בלי שבכלל חלמנו אותו עד הסוף.
לא בכדי רבים רואים את הדמיון בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת שמחת תורה הנוכחית: שניהם בעיצומו של הקודש. ובשניהם אנחנו בצומת: לאן נפנה, אל מדינה ככל העמים או אל מדינת מוסר יהודית שהולכת אל הקודש?
ההכרעה בוא תבוא, בטוב או במוטב.
זה תמיד גדול יותר מכל החלומות שלנו. הפחדים הגדולים שלנו יכולים להפוך להתגשמות הדברים הכי גדולים שאיננו מעיזים לדמיין. אבל את ההסתערות הראשונה נהיה חייבים לעשות בעצמנו. משם נגלה עולם חדש שא-לוהים מתכנן. הרינו מוכנים ומזומנים לקבל את השפע הגדול והעצום שה' ישפיע עלינו מתוך ההפכה הזאת.
נתניהו, אין שום מלך בישראל שקיבל מנדט אין-סופי. תיבחן ותירשם על פי מעשיך: חזור בתשובה ותן לנו פקודת הסתערות בשם א-לוהים צבאות. רק בשם התורה, רק בשם א-לוהים.
הלוואי שרוח א-לוהים תצלח בך או במי מחבריך בהנהגה ונצא להסתער על הייעוד שלנו: מיגור הרוע ויישוב ארץ ישראל. רק בשם ה' נעשה וגם נצליח.
זה מסובך כל כך ובכל זאת פשוט כל כך.
