שש שנים אחרי רגעי העלבון שחווה הרב אברהם ישעיהו הבר ז"ל בשל מדינת ישראל, כשנאזק ונחקר והושם במעצר בית, השנה הגיע סוף-סוף סוג של תיקון. עיריית ירושלים הודיעה שבכוונתה לקרוא רחוב על שמו של הרב, ואלמנתו הרבנית רחל קיבלה בשם עמותת מתנת חיים, שייסד הרב, את פרס ישראל על מפעל חיים. למעשה אין מפעל חיים גדול יותר ממיזם שמספק בפועל ממש חיים.
כעבור שנה, כשהתברר שהחשד נטול בסיס, נסגר אומנם התיק, שעסק בחשד לסחר באיברים, אולם בין לבין עברו על הרב ומשפחתו לא מעט רגעים קשים. הרב נעצר במפתיע בעיצומם של עשרת ימי תשובה תשע"ח (2017). הבניין הוצף בשוטרים, מקצתם בנשק שלוף, והרב הבר נאזק בידיו ונלקח בניידת.
"רצו לאזוק אותו גם ברגליו", משחזרת הרבנית, "אבל היה לו סד עבה מאוד על הרגל בגלל הנכות שלו, ומהסיבה הטכנית הזאת הם לא הצליחו לאזוק אותו ברגליו. לא ידעתי מזה בזמן אמת, וכשהוא סיפר לי על זה לא הצלחתי לכלוא את הבכי שלי. לא האמנתי ולא הבנתי איך זה ייתכן. הוא עושה כל כך הרבה טוב לחברה ולמדינה, ומתייחסים אליו כמו אל אחרון הפושעים. אבל הוא, עם החיוך שלו, אמר לי: לא נורא".
"אם יש בי צער? לא, הזמן עשה את שלו. זו פיסת היסטוריה שרק מינפה אותנו. מעז יצא מתוק. מי שחינך אותי באופן מיוחד ובעצם השיל ממני את התחושות העוצמתיות מאוד שהיו לי היה בעלי. הוא היה יושב בחקירה תשע שעות, אדם לא בריא, וכשחזר הביתה אמר לי: אל תבעטי בייסורים. ייסורים זה אוצר, גם ביזיונות זה בסדר"
הרב ישעיהו הבר ציטט אז את הפסוק מספר ישעיהו המדבר על האפסות האנושית: "ושח גבהות אדם, ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". "המון מהמרירות שלי, מהכאב, מהצער ומהעלבון התנקזו ויצאו כבר אז", מספרת הרבנית הבר. גם ממנה עצמה נלקחו טביעות אצבע, והיא נחקרה שתי וערב. "שאלו אותי מי עורך הדין שלי, אבל לא הכרתי עורכי דין, ובעלי היה עצור. החוקר הציע שישיגו לי עורך דין מהסנגוריה הציבורית. ראיתי שהוא כבר רוצה לפתוח בחקירה, ואמרתי לו: מצאתי עורך דין. כשהוא התעניין במי מדובר הצבעתי כלפי מעלה ואמרתי: הוא יְיצג אותנו בכבוד. הרגשתי שאין לנו על מי להישען".
היא מוסיפה שהרב הראשי לישראל דוד לאו שלח מסרון לשופט וביקש להמיר את המעצר במעצר בית בביתו, וכך היה. "הרב וגם הרבנית לאו שתחיה יצאו מגדרם ונתנו לבעלי יחס של סגל א'. אי אפשר לתאר את החסד שהם עשו איתנו, את פדיון השבויים שהיה שם". ארבעה ימים התארח אפוא הרב הבר בבית הרב הראשי, ושם דאגו לכל צרכיו ואפילו למנייני סליחות. "בערב יום כיפור אני הפכתי לסוהרת שלו לעוד 21 ימים. גם אחר כך נאסר עליו ליצור קשר עם אנשים שקשורים לעמותה".
"זה עניין של חינוך. אנחנו יונקים את זה עם חלב האם שלנו. העניין של לצאת מאזור הנוחות, של חסד, נתינה, ערבות הדדית – חונכנו לזה. זה לא אומר חלילה שחילונים אינם אנשים טובים, ויש גם חילונים שתרמו כאמור, אבל זה עניין של תפיסת עולם. של עיקר וטפל. גם העניין האמוני תופס פה כמובן מקום. ששומר מצווה לא ידע דבר רע"
"כולם נפגעו איתנו"
שאלתי את הרבנית אם יש בה עוד כעס על פעולות המדינה נגדם באותה עת, והיא כאילו לא שמעה את המילה כעס, שכנראה אינה עולה על דעתה כלל: "אם יש בי צער? לא, הזמן עשה את שלו. זו פיסת היסטוריה שרק מינפה אותנו. מעז יצא מתוק. מי שחינך אותי באופן מיוחד ובעצם השיל ממני את התחושות העוצמתיות מאוד שהיו לי היה בעלי. הוא היה יושב בחקירה תשע שעות, אדם לא בריא, וכשחזר הביתה אמר לי: אל תבעטי בייסורים. ייסורים זה אוצר, גם ביזיונות זה בסדר. הוא אמר לי: אל תיבהלי מהאבנים המושלכות לעברנו. אנחנו נתכופף, נרים את האבנים ונבנה מהן עוד קומה למתנת חיים.
"בגלל זה אני כבר לא כל כך זוכרת את המקום הקשה שהיינו נתונים בו, יותר את הבנייה והצמיחה שנוצרו מתוך השבר הזה. גם בזמן המעצר והחקירות תורמי הכליה נפגעו מאוד בשמנו. אנשים נשכבו על הכביש למעננו. ראיתי את העצומות שפורסמו בעניינו, את החיבוק הגדול מכל הכיוונים. כולם נפגעו בשמנו ואיתנו. זה היה עניין ציבורי ולא אישי שלנו".
הרב הבר נדבק בקורונה בראשית ימי ההתפרצות של המגפה, נפטר והובל למנוחות בהתאם למגבלות הקשות של הימים ההם, בהלוויה זעומת משתתפים ובשתיים לפנות בוקר, אבל הרבנית חושבת שזו בדיוק הלוויה שהוא רצה, "בלי להטריח אנשים ובשקט. אתה לא יודע עד כמה הוא היה עניו וצנוע".
דווקא אחרי מותו של המייסד לפני שלוש שנים וחצי הפכה עמותת מתנת חיים למעצמה של ממש. כבר יותר מ-1,500 תרומות כליה רשם הארגון, יותר מ-700 מהן אחרי שהרב הלך לעולמו. בזכות מתנת חיים ישראל מובילה בתרומות מן החי במדינות העולם כולו, שלא לדבר על תרומות אלטרואיסטיות, כלומר תרומות לאדם שאיננו קרוב משפחה, שבהן הפערים בין ישראל לשאר העולם מובהקים עוד יותר. בעולם הרחב התופעה הזו כמעט שאיננה קיימת, אבל בישראל היא פורחת.
הממוצע העולמי של תרומות איברים מן החי הוא 8.53 איש לכל מיליון נפש, באירופה 6, ובארצות הברית 16, ואילו בישראל הנתון הוא 37 למיליון נפש, וזה עוד ממשיך ועולה. לשם הבהרה, בתרומות מן החי הכוונה היא כמעט אך ורק לתרומות כליה, שהיא האיבר היחיד שאדם בריא יכול לתרום בשלמותו בחייו. פה ושם נתרמות גם מעט אונות כבד מאנשים חיים, אבל זה עסק מסובך בהרבה.
ב-2009, שנת ייסוד מתנת חיים, נעשו בישראל 69 השתלות כליה מן החי, כמעט כולן מבני משפחה קרובים של החולים. לעומת זאת ב-2021 נעשו בישראל 327 השתלות מתורמים חיים. השתלות כליה חוסכות כסף רב לקופת המדינה, כי הן מוציאות ממעגל הדיאליזה עוד ועוד חולים. טיפול דיאליזה לאדם יחיד עולה רבע מיליון שקל בשנה, ואילו השתלת כליה עולה כ-290,000 שקלים בהוצאה חד-פעמית, וברוב מוחלט של המקרים הכליה מחזיקה מעמד שנים רבות. פעילות מתנת חיים מאז היווסדה חסכה למדינה כשני מיליארד שקלים. תקציב העמותה לעומת זאת צנוע בהרבה ועומד על פחות משישה מיליון שקלים בשנה, שרובם (מלבד ארבעה אחוזים שהמדינה מספקת) בא מתרומות הציבור הרחב.
על פי מנכ"לית מתנת חיים שרונה שרמן, יותר מ-900 ישראלים ממתינים היום לתרומת כליה, וכ-850 מהם רשומים ברשימות ההמתנה של ארגון מתנת חיים. מספר חולי הכליות המטופלים בדיאליזה בישראל גדול בהרבה מכך, כ-7,000, אולם רובם בלתי כשירים לקבלת כליה. השתלה תהיה מסוכנת להם מדי בשל גיל מתקדם או סיבוכים רפואיים.
150 גרם שאין לחקות
הרבנית הבר, את מן הסתם מוצפת ביותר מ-1,500 סיפורים של הצלת חיים, ובכל זאת, יש סיפורים שזכורים לך במיוחד?
"כל מקרה כזה הוא עולם ומלואו, אבל יש למשל מקרים של מחלות גנטיות, שלושה-ארבעה חולי כליות באותה משפחה. אתמול למשל ביקרתי בהדסה בחור שעבר השתלת כליה, ואחיו עבר השתלת כליה בדיוק לפני שנה. הם סובלים ממחלה גנטית שנקראת כליה פוליציסטית. כל מקרה כזה של תרומה שאני נחשפת אליו הוא חוויה של תחייה.
"יש נשים שהיו מעוכבות ילדים בגלל מחלת כליות, ואחרי שזכו בתרומת כליה נולד להן ילד. כבר היו לנו כמה מקרים כאלה".
מהי דיאליזה?
"דיאליזה היא פעולה מצילת חיים שמכונה עושה, אבל אי אפשר לשרוד בה לאורך זמן. היא באה להחליף את הכליה, אותם 150 גרם שנתן לנו הקב"ה. מה שהאיבר המתוחכם הזה עושה לא מצליחה או מצליחה בקושי לעשות מכונה גדולה, כבדה ומסורבלת: היא מסננת את עודפי הנוזלים, הרעלים והפסולת שנכנסים לגוף ולא מופרשים בטבעיות כפי שקורה בגוף של אדם בריא. הדם של החולה יוצא מגופו לאותה מכונה, מסתנן וחוזר לגוף.
"אדם כזה תלוי במכונה, וחייו אינם חיים. מטופלי דיאליזה חווים תופעות לוואי קשות ביותר גם בשעת הדיאליזה עצמה. הטיפול עלול לגרום לתנודות בלחץ הדם, להעלות אותו או להוריד אותו מאוד. רבים מאבדים הכרה שם וסובלים גם מהתכווצויות קשות ומייסרות ברגליים. שלושה ימים בשבוע נמחקים להם, כי בהם עושים דיאליזה, והם חוזרים הביתה מותשים.
"אבל הסבל הקשה ביותר של מטופל דיאליזה הוא שאסור לו כמעט לשתות. הגוף הרי לא מסנן את הנוזלים בעצמו, ולכן למטופלי דיאליזה מותר לשתות כ-360 מ"ל ביום. תדבק לשונם לחיכם כפשוטו. הם סובלים ברמה שרובם פשוט לא שורדים. יש הרבה אנשים שיוצאים משם באלונקה ולא חוזרים. אז שוב, דיאליזה מצילה חיים, בזה אין ספק, אבל אי אפשר לשרוד בה לאורך זמן.
"לאחרונה התקשרה אליי אישה והודיעה לי שהיא מפסיקה לעבור טיפולי דיאליזה כי אין לה כוח לסבל הזה. זה משפט שאני שומעת בלי סוף. לכן מעבר למאמץ להביא תורמי כליה למדתי מבעלי זכרונו לברכה גם לנסות לטעת תקווה בחולים. בעלי היה אומר להם: אני יודע בדיוק על מה אתם מדברים. הייתי שם.
"אני הייתי שם רק כאשתו של מטופל, ולכן יכולה לומר להם בתחנונים שיתאזרו בעוד קצת סבלנות, להבטיח להם שנעשה כל מאמץ לעזור להם ולתת להם מניסיוני, אבל מצד האמת אין הרבה מילות נחמה. זה בלתי נסבל. בעלי עבר דיאליזה במשך שנה, ואלה לא חיים, ויש מי שמטופלים בדיאליזה הרבה יותר זמן".
לא משכנעים לתרום
מה אומרים למי שמפחדים לתרום כליה בגלל ההשלכות האפשריות?
הרבנית נחרצת: "אני רוצה שיהיה ברור מאוד שאנחנו לא משכנעים אנשים לתרום כליה. זו נתינה יותר מדי גבוהה ומרוממת מכדי שנוכל לשכנע אנשים לעשות זאת. זה לא מתפקידנו. אנחנו כן מנגישים מידע. אם אדם אומר שהוא לא פוחד מהתרומה, אני אומרת לו שזה לא נורמלי. בסופו של דבר מדובר פה בניתוח, ושום ניתוח לא חף מסיכונים.
"עם זאת אני מספרת שמדובר בניתוח לפרוסקופי (ניתוח זעיר פולשני, שמסתפקים בו בחיתוך מזערי, א"ס), שהסיכונים בו קטנים מאוד. אנחנו מאפשרים למעוניינים לתרום להגיע לכל פיסת מידע רלוונטית. אנחנו נותנים להם חיבוק, יד במסע".
אם מחויב כאן איזה גילוי נאות לכל מי שלא היה בארץ בחודשים האחרונים או לא האזין לתקשורת, אציין שהפיל הגדול באמצע החדר שמלווה את הריאיון כולו הוא סערת 'תרומת כליה ליהודים בלבד', שהתעוררה בעקבות תרומת הכליה שלי לפני חודשיים. ובכן, הראיה לכך שמתחת לפני השטח הנושא עוד לוהט ונדון היא סירובה של הרבנית הבר להתייחס לנושא.
אם נידרש להבהיר את המצב בכל זאת, גורמים בוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית ובכירים בעולם הרפואה בכלל חותרים לאסור על תורם כליה להחליט למי תיועד כלייתו. צעד זה, אם יתקבל, יהיה אסון לחולי הכליה עצמם, מפני שהוא יפגע פגיעה אנושה במפעל תרומות הכליה האלטרואיסטיות שישראל מצטיינת בו. קל לשער שלא רבים יסכימו לתרום את כלייתם אם יתברר שאין להם יד ורגל (וכליה) בשאלה למי תגיע הכליה שלהם.
כמובן, לא מדובר ברופאים שמדברים מתוך הבנתם הרפואית הניטרלית אלא במי שמעורבים עד צוואר גם במאבקים פוליטיים אחרים, כדוגמת המאבק נגד השינויים במערכת המשפט. אחד המובילים בהם, למשל, הוא פרופ' חגי לוין, יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור.
על פי כתבה של נוב ראובני בכאן 11, 88% מתורמי הכליה האלטרואיסטים בישראל הם דתיים. השרר חילונים. בקרב ערבים לעומת זאת תרומה אלטרואיסטית של כליה עומדת על אפס או כמעט אפס. אם כבר נעשית תרומת כליה של ערבי לאדם זר, זה קורה כמעט אך ורק בהצלבה, תרומה שבה אדם שנמצא בלתי מתאים לתרומה לקרוב משפחתו תורם לאדם אחר, ובתמורה קרוב משפחתו מקבל כליה מאדם שלישי. גם תרומות כליה בתוך המשפחה נדירות למדי בציבור הערבי.
מצד שני, אין פרסום רע. הסערה התקשורתית בעניין התכוונה כנראה להרע למתנת חיים, אבל בפועל גרמה לזינוק בפניות לתרום. גורמים המעורים בתחום הסבירו לי שלא לייחוס: "אין ספק שיש גידול רב בתרומות בתקופה האחרונה. רבים נרשמו לתהליך של תרומת כליה. הסערה עוררה מודעות, ואנשים נדרשו לסוגיה ובחרו צד".
"בתקופה החמה של ההפגנות נגד הרפורמה התקשר אליי תורם כליה ואמר לי: הכליה שלי נמצאת עכשיו בהפגנה הנגדית לזו שאני משתתף בה. אני במזרח וכלייתי בסוף מערב, אבל גם אם יש חילוקי דעות, אני אוהב אותו. זה מה שאני רואה במתנת חיים"
חזון ישעיהו
כשבעלך הקים את מתנת חיים, מה חשבת על היוזמה הזאת? זה נראה לך אז רעיון מציאותי?
"האמת? חשבתי שהוא השתגע. אמרתי לו: אתה מטפס על עץ גבוה מדי. אתה הרי לא מבקש כסף לצדקה, תרומת מח עצם או תרומת דם, שגם הן תרומות יפות וגבוהות. אתה גורם לאדם להיכנס לחדר ניתוח ולהפוך את עצמו למטופל מבחירה.
"אבל כשראיתי שהוא לא מתכוון לרדת מהעץ, ידעתי שהתפקיד שלי הוא לקחת סולם, לטפס ולהיות שם איתו בחזון ובחלום. בשלב מסוים יישרנו קו, אבל בתחילה חשבתי שזו איפוריה, שמה שהוא מדמיין לא הגיוני. הוא אמר: יש לי אמון אמיתי בקב"ה וגם בעם שלנו שהוא יירתם לזה".
וכך היה. איך את מסבירה ששומרי מצוות תורמים כליות לאין שיעור יותר משאר האוכלוסייה?
"זה עניין של חינוך. אנחנו יונקים את זה עם חלב האם שלנו. העניין של לצאת מאזור הנוחות, של חסד, נתינה, ערבות הדדית – חונכנו לזה. זה לא אומר חלילה שחילונים אינם אנשים טובים, ויש גם חילונים שתרמו כאמור, אבל זה עניין של תפיסת עולם. של עיקר וטפל. גם העניין האמוני תופס פה כמובן מקום. ששומר מצווה לא ידע דבר רע".
הרבנית הבר מסבירה שהסיבה שבציבור הדתי-לאומי תורמים יותר מבציבור החרדי היא טכנית – היעדר פרסום של מעשי התרומה: "הבעיה היא ששם פחות מוכנים להיחשף ולהתפרסם. בעלי עבד הרבה בנושא הזה. הוא הלך לרב חיים קניבסקי ולרבנים נחשבים מאוד בציבור החרדי כדי שיסבירו לאנשים שבנושא הזה אין מתן בסתר, כי הפרסום מביא עוד תורמים. חד-משמעית, הדבר שמביא לנו עוד תורמי כליה הוא פרסום. הצלחנו גם לשכנע הרבה תורמי כליה חרדים להצטלם ולפרסם. יש בהחלט הרבה יותר מודעות גם שם, וזה במגמת שיפור לאחרונה".
כמי שעוסקת במיזם של ערבות הדדית, מה דעתך בכלל על הסערה הפנימית בעם ישראל בימים האלה?
"כל הבסיס של מתנת חיים הוא מעל ומעבר לפוליטיקה, גבוה מעל גבוה מעל עניינים עכורים מהסוג הזה. אנחנו במקום אחר. אני רואה את החיבורים במחלקות ההשתלות. אני רואה שם את החיבורים הכי עמוקים והכי אמיתיים, הכי מרגשים, אנשים משני קצות העם שמתחברים והופכים למשפחה.
"בתקופה החמה של ההפגנות נגד הרפורמה התקשר אליי תורם כליה ואמר לי: הכליה שלי נמצאת עכשיו בהפגנה הנגדית לזו שאני משתתף בה. אני במזרח וכלייתי בסוף מערב, אבל גם אם יש חילוקי דעות, אני אוהב אותו.
"זה מה שאני רואה במתנת חיים. פה רואים את המקום המחבר. והחוט המשולש של התורם, הנתרם וגם הקב"ה, לא במהרה יינתק. אצלנו במתנת חיים רואים אהבה, אחווה, שלום ורעות באופן ממש מוחשי. אני לא חושבת שיש עוד פעילות שרואים בה כל כך הרבה חיבורים לכאורה בלתי הגיוניים. הרי אתה לא מכיר את האדם, ושונה ממנו בתכלית, ובכל זאת נותן מגופך למענו. אין פה התניה".
יש סיכוי שיצליחו להדפיס כליות?
בנושא הזה הרבנית דווקא אינה אופטימית: "היום מדפיסים איברים מכל מיני סוגים, אבל אמר לי אחד מבכירי הנפרולוגים (מומחים לכליות, א"ס) שלגבי כליה הוא ספקן מאוד, כי היא איבר כל כך מתוחכם שיהיה קשה מאוד לשכפל אותה. זה הרבה יותר קשה מלהדפיס לב או כבד".
חזונו של הרב הבר היה לחסל את רשימת הממתינים להשתלת כליה בישראל. זה ייתכן? זה באופק?
"הוא היה חוזר על זה שוב ושוב וכמעט הלחין לזה מנגינה. זה אפשרי בעזרת ה'. לצערנו הרב, בכל שבוע מתווספים חולים חדשים לרשימה. רק השבוע ישבו אצלי במשרד שישה אנשים שלכל אחד מהם סיפור קורע לב. רשימת הממתינים להשתלה עדיין ארוכה יותר מרשימת התורמים, אבל אני מאמינה ומקווה מאוד שבעוד כמה שנים נדביק את הפער.
"בעלי היה אומר לכל אחיות הדיאליזה שהוא מאחל לעשות לכולן הסבה למיילדות. החלום הוא שיהיה אפשר לסגור את המחלקות האלה".
